ואן דר גראף אחותך

והרי אימייל נזעם שנשלח זה עתה להנהלת שירות המנויים של “ידיעות אחרונות”, עיתון ידוע ומכובד לכל הדעות. הפרטים המזהים הוסוו כמקובל. היו אתם השופטים:

“להנהלת שירות המנויים שלום רב,

כבר שלושה ימים שאני מקבלת שיחות חוזרות ונשנות בטלפון הסלולרי, מאת נציגי שירות של עיתונכם. אדגיש כי המכשיר שייך לחברה שבה אני מועסקת, והוא נמצא בידי אדם אחר (ששמו איש-שפעם-עבד-איתי) לפני שהועבר לרשותי. הנציגים השונים שהתקשרו אלי ביקשו תחילה את איש-שפעם-עבד-איתי, וכשנענו שזה כבר אינו המספר של אותו איש, ניסו לעניין אותי בהצעה למנוי על עיתונכם. שוב ושוב סירבתי בנימוס, תוך בקשה שיתוקנו הנתונים לגבי הבעלים של המכשיר וכן שיצוין במפורש בסיכום הפניה שאיני מעוניינת.  

לפני כמחצית השעה קיבלתי טלפון נוסף מנציג מכירות בשם אלירן, שביקש שוב את משפחת איש-שפעם-עבד-איתי, נענה שזה כבר אינו המספר של איש-שפעם, וניסה שוב לעניין אותי במנוי. הסברתי, שוב, שאיני מעוניינת, וביקשתי במפגיע למחוק אותי מרשימת הטלפונים במוקד. לא ייתכן שבכל שעות היממה אקבל את אותה השיחה בדיוק ממוקד שככל הנראה אינו מסוגל לתעד שיחות כראוי. להפתעתי הרבה, אלירן הבהיר לי שאין באפשרותו לבצע שום שינויים ולתעד בשום צורה את תוצאות השיחה בינינו, ויעץ לי לדבר עם שירות הלקוחות ולבקש מהם שיופסקו הפניות אלי, כי אין מזור אחר למצוקתי. אלירן אף טען שהעברת תלונה למנהל המשמרת, כבקשתי, לא תעזור לי. 

כעצתו, התקשרתי למספר כוכבית-3773, ומקץ המתנה של כרבע שעה ללא מענה,* הבנתי כי אין לי יכולת לבזבז זמן עבודה יקר נוסף על הנושא. האמנם קיבלו נציגיכם את ההוראה להתקשר שוב ושוב ושוב (ושוב) לאנשים תמימים ולהציק להם, בתואנה ש”אי אפשר לתעד את תשובתם השלילית”, כחלק ממאמץ קידום המכירות של העיתון? כולי תקווה שלא. 

אנא מכם, הפסיקו את ההטרדות בטלפון. לא קוראים לי איש-שפעם-עבד-איתי, איני מעוניינת במנוי כפי שהבהרתי לשמונת הנציגים ששוחחתי איתם, ועיתון מכובד ומרשים כ”ידיעות אחרונות”, ודאי ירצה שנציגיו יהיו מסוגלים לעבוד ביעילות רבה יותר ולא יטרידו אנשים ללא כל הצדקה. הדבר אינו מוסיף לשמו הטוב של העיתון ובוודאי שאינו מוסיף רצון טוב ונכונות מצד מנויים פוטנציאליים. לכל הפחות, אנא דאגו שמי שנתן תשובה שלילית לפנייתכם יוסר מרשימת השיחות במוקד המכירות – קל וחומר מי שנתן תשובה שלילית כזו שמונה פעמים בתוך יומיים וחצי. 

לטיפולכם המהיר אודה,

ואן-דר-גראף-אחותך.”

השאלה שנשאלת היא: האם בפעם הבאה שיתקשרו אלי מהמוקד הנ”ל, עלי להתחיל לשיר “חנן ועליזה יצאו לשדה, חנן הרועה ועליזה השה, מה מה מה מה מה מה”** עד שהנציגים יישברו ויחדלו? חוו דעתכם.

* כשהשיר “מדינה אחת, פעמיים ים” מתנגן באוזניי בעוצמה שהיתה גורמת לפיל חירש לקפוץ מצוק מרוב ייאוש.

** עשר נקודות למי שמזהה את הרפרנס.

שעת ערב מאוחרת, השמיים ממררים בבכי והרוח נושבת קרירה. מכנסיי וגרביי רטובים, ואוזניי קפואות. אני מחליטה לבזבז כמה מעות ולהרשות לעצמי את המותרות שבמונית ספיישל הביתה. השטינקמוביל הלח והמצחין יסתדר בלעדי הערב.

אני מתיישבת במונית, נהג מבוגר למדי וממושקף קלות שואל אותי לאן נוסעים. “פתח שמיקווה”, כך אני. “בכיף, מאמי”, כך הנהג החביב-למראה, ואנו יוצאים לדרך. לא יוצא לי לנסוע יותר מדי פעמים במוניות, אבל עקב טראומות עבר, אני נוקטת דרך קבע במדיניות של שתיקה בזמן הנסיעה. אחרי שנהג אחד ניסה לשדך לי את בנו (”לא טוב להיות אישה לא נשואה, את צריכה להתחתן, לא חבל?” ) ונהג אחר הבהיר לי שאני משתייכת לקבוצה לא רצויה בתכלית (”השמאלנים האלה, בני-זונות, חולירות, צריך לתלות את כווווולם, תאמיני לי”), גמרתי אומר שאין טעם לנסות ולפתח שיחת חולין עם נהג המונית הממוצע. זה לא הם, באמת שזה לא הם. זו אני.

אולי הרוח הקרה שיבשה עלי את דעתי, אבל מצאתי את עצמי פוצחת בפטפוט קליל עם הנהג החביב-למראה. אמרתי משהו לגבי מזג האוויר, כמדומני, וציינתי שכאשר יצאתי מהעבודה, הרוח כמעט והעיפה אותי במורד הרחוב. “ואני לא כל כך קלה”, גחגכתי להנאתי.

את מה שהתגלגל מאותו רגע והלאה לא יכולתי לצפות מראש. הנהג שלח מבט אחורה במראה, סקר בחטף את ממדי גופי, ואז…

“איפה!!” צעק פתאום האיש בהתלהבות אין-קץ, “אני מת על נשים כמוך! עם הרבה בשר, זה מה שאני אוהב. יש מה לתפוס, זה כיף, כיף חיים, תענוג!”

“אה, כן…” ניסיתי לשמור על הנימה הקלילה, “באמת חבל שיותר אנשים לא חושבים כמוך היום, הא הא”.

“מה איתך”, הפטיר הנהג בבוז תהומי, ”גברים היום, הם לא יודעים מה טוב. אני, תראי אותי - אני גבר שאוהב בשר, את מבינה? יש בשר, יש מה לתפוס, יש מה לנשק, יש מה לאכול… כזה אני, קניבל!” כאן פרץ הנהג בצחוק לבבי, “אני קניבל, בכל המובנים!”

בלעתי את רוקי. בכל המובנים?…

“אישה עם בשר, צריך לדעת מה לעשות איתה, את מבינה? נשים אוהבות אותי, תאמיני לי, יש לי מלא נשים, באמת! את יודעת מה זה, שהרבה נשים רוצות אותך?” 

“אה… לא ממש…”

“אח, פעם היתה לי אישה אחת”, ריחף הנהג על גלי הנוסטלגיה, “היו לה ציצים כאלה” - החווה בידיו על חיקו - “עד לפה, משהו-משהו, תענוג. אבל מה? היתה מטומטמת. לא ידעה לבשל, לא ידעה לארח, אסון. אי אפשר לקבל הכל, מה? האהאהאהא!”

“כן… הא הא.”

“תגידי, את קונה בשוק?”

“מה?…”

“ירקות, פירות, אוכל, את קונה בשוק?”

“אה… לא. “

“אז מה, בסופר? זה יכול להיות נחמד פעם, ללכת לשוק, לבשל משהו.”

“כן… בטח…”

“אני, אני אוהב לאכול, את מבינה? אוהב לאכול ואוהב נשים…”

החילותי לתהות אם האיש מדמיין אותי על צלחת עם רוטב עגבניות וקצת חריף בצד.

“את מבשלת לבד?”

“כן. זאת אומרת, לא! זאת אומרת, לפעמים… אה… “

“יש נשים”, קימט האיש את מצחו בהרהור פילוסופי, “שאוהבות גבר שיהיה כמו… גור כלבים, את יודעת מה זה? רק שירוץ אחריה וילקק אותה כל הזמן. את מבינה? כל היום לרוץ אחריה בליקוקים”.

מדוע פתח שמיקווה כל כך רחוקה, שאלתי את עצמי בייאוש, ומדוע בחרתי נושא בעל פוטנציאל כל כך סקסואלי, כמו מזג האוויר? מה אני, סתומה?

“אולי נעשה איזה דרך קיצור, מה את אומרת, מאמי? ניסע בדרך אחרת?”

“לא! אי אפשר…. יש שם פקקים… עבודות בכביש… דינוזאורים… סע ישר!!”

“בסדר, מאמי, מה שתגידי.”

היתה שתיקה מבורכת לכמה דקות.

“איזה מספר את?”

“מה?” אני נבעתת. מה מספר, מי מספר, מה הוא רוצה עכשיו? מספר חזיה? מספר תחתונים? מספר אורגזמות בשרשרת?

“מספר הבית, מאמי. זה לא הרחוב?”

בחיי, אמרתי בלבי, הייתי כל כך בלחץ מכל הדיבורים על אכילת ציצים שלא שמתי לב שזה הרחוב שלי.

“אז באיזה מספר לעצור לך?”

“חמ… שבע עשרה!” אלתרתי בזריזות, “מספר שבע עשרה”.

“בטח, מאמי.”

שילמתי ויצאתי, והלכתי חצי רחוב עד שהגעתי לבניין מגוריי ולדירתי הקטנה, ונעלתי אחרי את הדלת נעול היטב. אולי בכל זאת השטינקמוביל הוא לא אפשרות גרועה כל כך.

שעת ארוחת הצהריים במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. שפחתכם הנאמנה ועוד שלוש קולגות מתיישבות לאכול, מי באורז ומי בפשטידה ומי בחומוסצ’יפסלט. נושאי השיחה נעים בין סרטים אוויליים משנות השמונים (”זאת קומדיה רומנטית, אבל גם קצת דרמה ובעצם יש לזה סוף טראגי”), עליית המחירים בחומוסיות באזור המשרד (”אני חושבת שזה ממש מוגזם לדרוש 12 שקל על תוספת סלט שלא היתה מספיקה לאוגר סיבירי”), ועלילות צאצאים שונים של המשתתפות בארוחה (”ואז הבת שלי אמרה, ‘אמא, אני לא רוצה לאכול דברים ירוקים’”). 

לפתע, אחת מהקולגות (חזה עוף ואורז עם שעועית) סיפרה לנו בהבעה עגומה משהו: “אל תשאלו איזה קטע, הבן של חברים טובים שלנו אמר להם שהוא הומו.” - “באמת?”, השיבה קולגה שניה (פשטידת גבינות ותרד), “אוי, כמה נורא בשבילם.” - “כן”, החרתה-החזיקה אחריה הקולגה השלישית (גולאש עם אורז לבן), “זה באמת קשה”.

“למה?” שאלתי שאלת תם. “אוקיי, זה לא שגרתי, אבל זה לא שהילד בא ואמר להם שהוא חולה בסרטן סופני או משהו. למה כל כך נורא? הוא בדיוק אותו אדם שהיה עד עכשיו, רק שהוא החליט לחשוף שיש לו נטייה מינית אחרת. זה כל כך נורא?”

“תשמעי”, כך פשטידת גבינות, “לא קל להורים לשמוע שהילד שלהם הומוסקסואל. גם לי כאמא לא היה קל לשמוע את זה.” - “כן, אבל למה, בעצם?” שאלתי אני. “חשבת פעם למה זה כל כך קשה או נורא? מה כל כך מזעזע בבשורה הזאת? הרי הילד בריא ושלם, הוא פשוט הומו. למה זו בשורה איומה כל כך להורים?” 

“כי הסביבה לא מקבלת הומואים”, התערבה אורז עם שעועית.

“נו, אבל ההורים זה חלק מהסביבה, לא? אז אם הם יחליטו לקבל את בנם ההומו, כבר עשינו בזה משהו, לא?” - “את לא יכולה לשנות את היחס של כל הסביבה בבת אחת”, קימטה גולאש את מצחה, “זה מאוד נאיבי מצידך לחשוב ככה.” - “אולי זה נאיבי”, השבתי, “אבל הסביבה היא לא מושג ערטילאי, הסביבה מורכבת מאנשים נפרדים, ואם ההורים של ילד הומו לא יקבלו אותו, הם משתפים פעולה עם הסביבה העוינת הזאת במקום לנסות ולתקן את המצב.”

“אבל זה לא ריאלי לחשוב ככה”, חלקה עלי גולאש. “לא משנה כמה הורים הם פתוחים ואוהבים את הילדים שלהם, זה לא משהו שקל לשמוע”.

הרהרתי לרגע.

“תגידי”, שאלתי אותה, “מה היה קשה לך יותר לקבל: בן חירש או עיוור, או בן הומו?”

גולאש שקלה את העניין בדעתה.

“האמת, שניהם היו קשים לי באותה המידה.”

הזדעזעתי קלות. גם מהתשובה, וגם מהכנות של גולאש (שדי הערכתי, למען האמת. לפחות היא כנה עם עצמה).

“אני הייתי מעדיפה בן חירש או עיוור”, הביעה שעועית את דעתה.

הצטמררתי. “אבל את מבינה מה את עושה בזה? את משווה נטייה מינית לנכות. את אומרת לי, שעדיף לך שהילד שלך יסבול ממחלה קשה, שיהיה נכה, מאשר שיהיה בריא ושלם אבל הומו. זה לא נראה לך מגוחך?”

“תראי”, כך שעועית, “אין לי בעיה עם הומואים. באמת שלא. יש לי אפילו ידידים הומואים (כאן התאפקתי לא לשאול אם הם חירשים או עיוורים במקרה). אבל זה לא אותו הדבר כמו שבן שלך בא ואומר, ‘אמא, אני הומו’. זה משהו שקשה לקבל.”

“אני אשאל שוב - למה? למה כל כך קשה לקבל את זה? מעבר לעובדה שזה דבר פחות נפוץ, פחות שגרתי ודורש קצת הסתגלות? הרי יש בשורות הרבה יותר קשות מזה.”

“כי הסביבה לא מקבלת הומואים”, כך שעועית במצח נחושה.

פה פשוט התפוצצתי. “אבל את הסביבה!! את לא מבינה את זה?? אני הסביבה, ואת הסביבה, וכולם הסביבה!! אם אנחנו לא נשנה את דעתנו, אדם אחד בכל פעם, הסביבה לעולם לא תשתנה!! אם אנחנו, נשים נאורות ואינטליגנטיות, נחליט ש’הסביבה’ תכתיב לנו התנהגות שהיא פסולה בעינינו, ונמשיך להתחבא מאחורי התירוץ הרקוב הזה, שום דבר לעולם לא ישתנה! מה זה ‘הסביבה לא מקבלת’?? פעם הסביבה לא קיבלה גם אנשים כושים באוטובוסים! או נשים שלובשות מכנסיים! איך אפשר בכלל לקוות לשפר את פני החברה, אם כולם מחליטים שככה זה ואין מה לעשות, ולכן עדיף שמישהו יהיה חרש, עיוור, נכה וחולה מאשר הומו???”

שתיקה.

“ואנדר”, סיכמה פשטידה את הדיון, “אני חושבת שאת מגזימה”.

בשלב זה חזרנו לדון בסרטים אוויליים משנות השמונים. בהחלט ייתכן שאני מגזימה, ושאני לא מבינה לליבם של הורים שכל כך רוצים שהילד יהיה מאושר, ורצוי גם נשוי לאישה עם כמה ילדים יפים, והנה הוא בא ומודיע שהוא חובב את בני-מינו. יחד עם זאת, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי שעדיף לילד להיות מוגבל, חולה או נכה מאשר בריא, מאושר ופעיל מינית. מה זה משנה עם מי הוא פעיל מינית? כלומר, אלא אם קוראים לך “הרב עובדיה יוסף” או “מחמוד אחמדיניג’אד” או סתם “בן אדם בור ואטום שלא מבין שהמיניות האנושית מורכבת מקשת שלמה של נטיות ולא רק מהטרוסקסואליות”, מה זה משנה עם מי הוא פעיל מינית? לא שיש לי כוונה לייצר צאצאים, אבל אם ילד שלי היה בא אלי ואומר לי, “אמא, אני הומו ואני יוצא הערב עם בן הזוג שלי”, הייתי אומרת לו: “יופי חמוד. רק אל תשכח ללבוש סוודר, כי קר בחוץ.”

לא ככה?

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: אתם לוקחים חתיכת בד, מגלגלים אותה על האצבע, ותוחבים לתוך נקב כלשהו בגוף שלכם. נניח, לרקטום. אחרי זה אתם מוציאים את האצבע, ובוחנים בתשומת לב רבה את הצבע של ההפרשה על הבד. אחר כך, אתם מתפשטים, נכנסים למקלחת ויוצאים ממנה רטובים כדי לעבור אינספקציה בעירום מלא, אה-לה-אושוויץ*, במקום שלעולם לא הייתם נכנסים אליו מרצונכם החופשי, על-ידי זר גמור שמעולם לא פגשתם לפני כן. אה, ואתם גם מספרים לזר הגמור הזה מה יצא לכם מהבדיקה של הבד עם האצבע בתחת. נכון נשמע כיף? 

מבלי להתייחס לתחום של יחסים אינטימיים, מעטים הם המקרים שבהם עין אנוש שוזפת את גופי העירום. דרמטולוג, למשל, עשוי לבחון בקפדנות את עורי החשוף כדי לגלות בו נמשים חשודים. כירורג שד עשוי למשמש את שדיי בקפדנות אין קץ כדי לגלות בהם רמז לגוש או גידול. אני עשויה להדגים בפני אמי הורתי, למשל, איזשהו פצע או דווי במקום נסתר בגופי לצורך התייעצות. מה שלא קורה לי, לעומת זאת, הוא מצב שבו אישה שהיא זרה גמורה ומוחלטת – שאיננה רופאה ואין לה שום הכשרה רפואית משום סוג – סוקרת את גופי בביקורתיות, פולה ממנו שערה תועה פה ושם, בודקת את ציפורניי וממשמשת את שערי הרטוב, שואלת אותי באיזה צבע היו ההפרשות האחרונות מנרתיקי, ואז שולחת אותי לטבול בבור מים חמים ולמלמל פסוקים הזויים, בתואנה שהדבר יעבירני ממצב של טומאה למצב של טהרה. ובכל זאת, איכשהו זה נחשב למצב נורמלי בארצנו הקטנה והמבולבלת. נורמלי, אמרתי? איפה. קדוש. מיוחד. “חוויה רוחנית”.

סיפור המעשה החל בחתונתם של שני חבריי היקרים, א. ו- ג., שכל קשר בינם לבין ההלכה של בית יוסף הוא מקרי בהחלט. אלא מאי? הרבנות אינה מהססת לתחוב את אפה הארוך, וגם דברים אחרים, לתחת של זוגות חילוניים לגמרי ששואפים להתחתן, ובכן א. נאלצה לבלוע את הצפרדע ולעבור את טקס ההשפלה המקובל במקרים כאלה. ראשית, שעתיים של “הדרכת כלות”: דיון ארוך ומפורט בנושא צבע ההפרשות בשבעת הימים שאחרי ה”נידה” (שם מתועב, מלשון “נידוי”, לתופעה פיזיולוגית טבעית ובריאה לחלוטין), הרצאה על דיני טומאה וטהרה, וקבלת ערכת מתנה לכלה, הכוללת פיסות בד לבדיקה עצמית וספר תפילות ללידת בנים זכרים (כמובן זכרים. זכרים זה שווה. נקבות זה טוב בשביל לדחוף פיסות בד לנרתיק). שנית, טבילה במקווה, אחרת הרב לא יסכים לערוך את החופה. א. ביקשה ממני להתלוות אליה למסע אל המקווה, ונעניתי ברצון, אם כי לא בלי חשש מסוים.

 וכך הגענו אל האמבטיה הציבורית - א., אנוכי וחברה נוספת, חמושות בסוכריות טופי לצורך הפגזת הכלה המאושרת אחרי הטבילה. הבלנית (מושג הלכתי שפירושו “אישה ששואלת שאלות מביכות לגבי הפרשות הגוף שלך ואומרת לך איך לצלול במים” ) קידמה את פני א. במלמולי שמחה, לאמור “כפרה עליך, נשמה, שיהיה במזל טוב, לכי להתקלח, השיער שלך לא מספיק רטוב, כפרה עליך, נשמה, בדקת את עצמך בבית? גם את הציפורניים, בדקת הכל טוב טוב? יופי, ברוך השם, כפרה עליך, נשמה, המקלחות שם, לכי, כפרה עליך”. א. תלתה בי מבט עגום ומיואש, כשל טרוטה שנלכדה בקרס החכה, והלכה למקלחת חפוית ראש. מקץ דקתיים יצאה כשהיא רטובת-שיער כנדרש, ושמטה את מגבתה למצוות הבלנית.** עצרתי את עצמי ברגע האחרון מלהמהם איזו מנגינה הולמת של סטריפטיז.

או-אז נתגלעה בעיה נוספת: א., לרוע המזל, חולה בסוכרת, ולכן יש לה משאבת אינסולין. הצינורית של המשאבה היתה סגורה ומודבקת בדיסקרטיות לגופה של א. לצורך הטבילה. אלא שבעיני הבלבלנית (או המלמלנית?), זה לא מצא חן: הדבר, כך מסתבר, הוא בגדר “חציצה” בין גוף הכלה לבין המים. “אי אפשר להוציא את זה, כפרה, נשמה? זה לא יוצא, כפרה עליך? אני לא יודעת אם זה מותר, נשמה, זה לא יוצא החוצה?”, חזרה ושאלה הבלבלנית בנימה מודאגת. הבהרנו לה שזה מושתל היטב, ואין דרך להוציא. “אני אתקשר לרב לשאול”, כך הבלבלנית, “חכי בינתיים”. וכן ישבה לה המסכנה, רטובה ועטופה במגבת, בזמן שהרב הוזעק לדון בענייני משאבת האינסולין שלה. נזכיר שוב, אדם ללא כל הסמכה רפואית.

מקץ כרבע שעה, הגיע האישור המיוחל. הכלה שוב שמטה את מגבתה, שוב עברה סקירה, שוב הוסרו מעליה כמה שערות מיותרות והושמו בפח מיוחד, והיא ירדה - רועדת כולה - לתוך בור המים. המקום לא היה מלבב במיוחד. על הקירות היו סימני עובש/ירוקת/ג’יפה לא מזוהה, ומבנה המקום גורם לכך שהכלה כורעת, למעשה, לרגליה של הבלבלנית. הכלה נאלצה לצלול כמה פעמים (”לא להחזיק בצדדים, כפרה עליך, כל הראש פנימה, כן, נשמה, עוד פעם, לא, זה לא טוב ככה, עוד פעם עם הראש, כפרה עליך”), אחר כך התקדמה, קיבלה סמרטוט לשים על הראש ומלמלה ברכה כזו או אחרת, ואז שוב צללה. “אלוהים שבשמיים”, פניתי ישירות אל הקב”ה כאברהם בשעתו, “אתה באמת צריך את כל זה?” - ”לא ממש”, כך ריבונו-של-עולם בנימת התנצלות, “אבל אנשים אוהבים את השטויות האלה. מרגישים טהורים ונקיים וכל זה. יאללה, שייהנו, מה אכפת לי”.

כתום הטקס הרטוב והמרגש, הכלה הטבולה התלבשה וחזרה אלינו, ספגה מטח של סוכריות טופי ושוב מלמלה כמה פסוקים נבחרים של ברכה, עבורה ועבור הבעל המיועד. כשיצאנו מהמקום, א. ציינה בסיפוק-מה שהמים דווקא היו חמימים ונעימים. “נו, אז תחזרי לשם שוב?” הקשיתי. “אין סיכוי”, כך הכלה הצנועה והחסודה, “יש גבול”.

אני מאוד אוהבת את א., ואני מבקשת להדגיש שאני מכבדת את החלטתה לטבול כדי לא להסתבך עם הממסד הרבני ועם חוקיה הקלוקלים של מדינת ישראל. ברם…

אני מבקשת לנצל את השורות הבאות כדי להודיע, קבל עם ועדה, שלעולם - לעולמי-עולמים - לא אסכים לעבור טקס השפלה כזה. אין זה עניינו של אף אחד, ובטח שלא של הרבנות, מה מצב המחזור שלי ומה מתרחש אצלי בווגינה, בבטן, בשיער, בציפורניים או בכל איבר אחר. רק רופאים צריכים להתעניין בפרטים שכאלה, וגם זה בהקשרים מוגבלים בלבד ותוך שמירה על כבודי. לאיש אין זכות לחלל את קדושת הגוף שלי. לאף יצור עלי אדמות, או בכל כוכב לכת אחר, אין זכות לומר לי מתי אני טמאה ומתי אני טהורה, או שיש בכלל איזה-שהוא מצב שבו אני יכולה להיות טמאה. תכניסו את זה טוב טוב לראש, אנשים שפויים שלי: אין דבר כזה, אישה טמאה. יש אישה במחזור. דם המחזור אינו טמא, אינו מלוכלך ואינו פסול. הוא פשוט דם, כמו זה שזורם בעורקיכם בכל רגע ורגע, והרחם שממנו הוא יוצא הוא מקור כל החיים של בני אדם עלי אדמות. אם זה פסול, אסור, טמא או הופך את האישה למכשפה זדונית או פרוצה מלוכלכת בעיני מישהו, המישהו הזה חולה קשות בנפשו וזקוק לטיפול דחוף. וגם לאיזה מגזין פלייבוי וקצת קרם ידיים, והמבין יבין.

מה שמקומם אותי יותר מכל, הוא השקר המוסכם הזה, שרבים כל כך מאיתנו מסכימים לבלוע ואף להצדיק, בסוג של עיוורון מסומם: שיש הצדקה כלשהי, איזושהי, להתערבות חסרת הבושה בחיי האישות, לאונס בחסות החוק של חילונים על-ידי הדת, כאילו יש בזה משום כבוד או כאילו שזה מקרב אנשים לדת היהודית. וגרוע מזה, כאילו שיש רק סוג אחד, לגיטימי, אמיתי, של יהדות, ומשום מה היהדות האמיתית הזו חייבת להיכנס לנו לאיברים האינטימיים ולהגיד לנו כמה אנחנו מלוכלכים וטמאים וצריכים להתבייש בעצמנו. אל תטעו בכך. זהו מעשה אונס. פורנוגרפיה הלכתית היא פורנוגרפיה בדיוק כמו זו הקונוונציונלית, רק שהיא מתעטפת לה באצטלה של קדושה. אל תטעו ותחשבו שהפורנו של הרבנים יותר מוצדק מבחינה מוסרית משל סתם חרמנים ממוצעים במועדון חשפנות. אלה שולחים ידיים, ואלה דוחפים אצבעות, כל אחד בדרכו; אלה רוצים לראות זימה, ואלה ממילא רואים אותה בכל קרסול גלוי וכל מרפק חשוף, חולי-סקס חסרי תקנה שכמותם. ואנחנו, חילונים, תינוקות שבויים וחסרי ברירה, כולנו משחקים את המשחק המטופש הזה, שאפילו יהוה בכבודו ובעצמו כבר מתבייש בו. השורה התחתונה? הגוף שלי הוא קדוש. ואני לא צריכה לקבל אישור של אף אחד בשביל לדעת את זה.

ומי שיש לו בעיה עם זה, מוזמן לדחוף לעצמו אצבע עמוק בתחת.  ואז ללכת להראות את זה לרב.

* כן, אני יודעת שההשוואה מקוממת, גם סבא שלי ז”ל היה ניצול שואה. מצד שני, זו בדיוק הסיבה שאקט החילול הזה כל כך מקומם בעיני.

 ** אציין שהחברה הנוספת ואנוכי נכנסנו ביחד איתה, לבקשת הכלה עצמה. נראה לי שהכלה פחדה קצת להיות לבד עם הבלנית, ואני לא מאשימה אותה בכלל.

יום שלישי ככל השלישיים*, שש בערב, אני ספונה בביתי עקב הצטננות קלה. הטלפון מצלצל. אני מרימה את השפופרת: מן העבר השני ואן-דר-אמא, המוסרת לי שדר מוזר כדלקמן:

“אבא בקושי נושם, הוא התעלף, כמעט אין לו דופק, בואי מהר.”

מקץ שניה וחצי של קצר במוח, אני משיבה אוטומטית “תזמיני אמבולנס.” - “כבר הזמנתי”, כך אמי, “רק ש-ש. (הוואן-דר-אחיין) בדיוק נמצא פה כרגע ואין מי שישמור עליו כשאני נוסעת עם אבא לבית החולים”. - “אני בדרך”, השבתי. הנחתי את השפוף וטסתי להתלבש. את 10 הדקות שבין דירתי לבין בית אבאמא עשיתי בשש וחצי דקות. הגיעותי מתנשפת, והנה ואן-דר-אח, שהגיע לשם במקרה באותו זמן בשביל לאסוף את בנו, מקדם את פני בעיניים אדומות להפחיד: “הוא בחדר שינה, הפרמדיקים עובדים עליו. תהיי חזקה”. למרבה המזל, האחיינון לא ממש שם לב למה שקרה, ורק תהה בקול, “למה סבא צריך ארבעה רופאים?” – “כי הוא איש גדול”, השיב לו אחי ולא יסף. ובמילים אלה מיהר ולקח את הזאטוט הביתה, מתוך כוונה לפגוש אותנו שוב בבית החולים. אני נסעתי באמבולנס מקדימה (לא נתנו לי לשבת מאחורה), ואן-דר-אמא נסעה אחרינו במונית.

יצאנו לדרך, כשאני מסובבת את צווארי אחורה עד כדי נקיעה כדי להציץ באבא בנאבק על נשימתו. הוא חיוור כסדין, הדופק שלו נמוך מ- 30 פעימות לדקה, וגם זריקת אטרופין לא מועילה. אני שומעת סירנה מצווחת ברקע, ומסובבת את ראשי אינסטינקטיבית כדי לראות איפה האמבולנס. ואז אני קולטת שזה בעצם אנחנו. מוזר לנסוע נגד כיוון התנועה וברמזור אדום, אני מציינת לעצמי במעין קהות-חושים.

מחדר המיון של בית החולים אבא מובהל תוך דקות ספורות ליחידה לטיפול נמרץ. שם האחות סוגרת בפנינו את הדלת ומבקשת שנמתין בחוץ בזמן שהם “עובדים עליו”. אמא אחת, אח אחד (שבינתיים הספיק לחזור) ואנוכי מתיישבים בחדר ההמתנה ובוהים בקירות. מדי פעם אחד מאיתנו ממלמל דבר מה חסר כל משמעות כגון “הצלחת להגיע מהר הביתה?” או “תתכסי בסוודר, קר פה”. אחי ואני מפטרלים במסדרון בתורות, ונועצים מבטים בדלת הזכוכית הסגורה. בשלב מסוים, פוקעת סבלנותה של אמא, והיא מצלצלת באינטרקום לעמדת האחות ודורשת שיתנו לה לראות את בעלה. מכניסים אותה בדחילו. היא חוזרת מקץ דקה, מוסרת שמשתילים לו קוצב לב זמני כי הלב לא פועם כמו שצריך, כל הסדין מלא דם. הדם בפרצופה של אמא לעומת זאת אזל לגמרי. טלפון היסטרי מוואן-דר-אחות שמתעדכנת בנעשה. היא מנסה להסתיר בגבורה את החרדה שבקולה, לא ממש מצליח לה. מקץ המתנה מורטת עצבים של כעשרים דקות נוספות, רופאה צעירה ועייפה למראה ניגשת אלינו: “הפרוצדורה עברה בהצלחה”, היא מדווחת, “הוא מקוצב עכשיו ונשגיח עליו”. מקוצב, על משקל מקופח, מנופח.

ניגשנו לאבינו המקוצב והחלפנו איתו כמה מילים. הוא נראה חלוש וחיוור, אבל בהכרה מלאה ומגיב. הלב המנוטר פועם במרץ ובצפצופים רמים. אנו יושבים איתו עוד שעה וחצי, עד שהרופאים מגרשים אותנו הביתה ומבטיחים לעדכן בכל שינוי קטן. אנו תובעים – ומקבלים – את מספר הטלפון של המחלקה כדי להתעדכן. צועדים יגעים למכונית, חוזרים איש איש לביתו. אני צונחת לתוך הספה ועדיין לא מצליחה לשזור מחשבות קוהרנטיות יותר מ”הי, אני צריכה לחפוף ראש או משהו כזה”.

רבע לאחת בלילה, שוב מצלצל הטלפון. אני מזנקת כפנתר: “הלו?” – “חלה הדרדרות במצבו של אבא”, כך אמא בקול רועד, “יש לו מים בריאות, הוא מורדם ומונשם, הרגע אמרו לי במחלקה.”  שוב קצר במוח. “לגשת לשם?” שואלת אמא הבוכיה, “או לחכות שיתקשרו אלי? מה לעשות?” – “אני לא יודעת”, אני משיבה בקול מתכתי מוזר. הוחלט לחכות כמה דקות ולשמוע מה קורה לפני שנשעט לשם. אני יושבת ומנסה לנשום, קיר לבנים בלתי נראה מונח על צלעותיי. רבע שעה מאוחר יותר אני נשברת ומתקשרת למחלקה: “שלום, מדברת הבת של ואן-דר-גראף. תוכלו בבקשה להגיד לי מה מצבו?” האח בצד השני של הקו מרשרש בניירותיו, ומוסר “כן, הוא עבר השתלה של קוצב זמני, הכל יציב, אין שינוי”. קצר במוח מספר שלוש. “אבל… אמרתם שיש לו מים בריאות, שהוא מורדם ומונשם…” – “אה, לא”, כך האח, “זה לא הוא, זה מישהו אחר.” – “מה זאת אומרת מישהו אחר?” פיק ברכיים אוחז בי, למרות שאני יושבת על כיסא. “היה בלבול”, אומר האיש, “טעות. זה לא הוא, הוא בסדר, הוא מסתכל עלי עכשיו”. אני סוגרת את הטלפון ומחייגת לאמא במהירות הסילון. את השפופרת מרימה אישה כמעט חסרת קול מרוב בכי, משוכנעת שבעלה הלך לעולמו. “אמא, זה לא הוא”, אני אומרת בדחיפות, “הם טעו, זה מישהו אחר. הוא בסדר”.

רגע של דממה קפואה.

“את סתם אומרת”, לוחש צל-האדם שפעם היה אמא שלי.

“לא, אני רצינית. תתקשרי למחלקה, יגידו לך. זה לא הוא.”

מקץ כמה ניסיונות נוספים, אני מצליחה לשכנע אותה. שתינו מעבירות לילה לבן, ובבוקר מוצאות את עצמנו שוב שועטות למחלקה. הקוצב הזמני, כך מסתבר, לא הושתל כראוי, וקצב הלב של אבא צנח שוב. הפעם הוא הגיע לדום לב מלא, כלומר קו ישר במוניטור. רק לכמה שניות, אבל זה מספיק בשביל שאפילו הרופאים ייראו מפוחדים מעט. אנחנו מלוות אותו לחדר הצינתורים, שם יושתל בו קוצב לב שני. אבא נראה צהבהב, צמוד למסכת חמצן. אנו שוב מתבקשות לצאת, ומתיישבות בחדר ההמתנה. אמא ממלמלת ללא הרף את המנטרה “הוא לא ייצא מזה, הוא לא ייצא מזה”, ואילו אני נצמדת כעלוקה לשיר שמתנגן שוב ושוב בראשי: הפיוט “שלום עליכם”, לחן של אבישי כהן. “בואכם לשלום, מלאכי העליון”, אני ממלמלת. “מה?” שואלת אמא. - “לא חשוב”.

מקץ שנתיים וחצי בערך, בזמן המתנה בבתי חולים (שזה כמו שנות כלב רק יותר גרוע), אבא יוצא מחדר הניתוח ומובל שוב ליחידה לטיפול נמרץ. הקוצב הזמני פועל, הפציינט במצב רוח משופר. כנקוף שעה, הוא מתחיל להיות מעט רעב. “אולי תביאו לי איזה קרואסון מהבית קפה למטה?” אומר האיש שרגלו חולצה זה עתה מהקבר. הקרואסון מובא, האיש אוכל להנאתו. אמא נראית כזקוקה לסעד נפשי, העיגולים הכהים מתחת לעיניה משווים לה מראה של דביבון בא בימים. אני ממשיכה להמהם בראש שירים של אבישי כהן נון-סטופ, כדי לא לצאת מדעתי.

יום חמישי: קצב הלב לא צונח, אבל פרפורים, לעומת זאת, יש גם יש. אבא נכנס מדי פעם למצב שקרוי בפי הרופאים “טכיקרדיה חדרית”, והדופק שלו נוסק לסביבות ה- 144. הרופאים מחליטים שלמרות הסיכונים האחרים (אבא לא היה איש בריא כל כך מלכתחילה), אי אפשר להסתפק בקוצב הזמני השני, ויש להשתיל קוצב שלישי, הפעם קבוע. שוב חדר ניתוח. שוב המתנה מורטת עצבים. שוב “הוא לא ייצא מזה”, שוב דמעות. שוב אבישי כהן. אחי ואני מפטרלים שוב במסדרון, ומעוררים את חמתה של האחות הראשית: “מה אתם עומדים לנו עם סטופר?”, היא זועמת, “אנחנו עובדים עליו עכשיו, נודיע לכם כשיסתיים”. שוב עובדים על אבא שלי.

בסוף אבא מובל שוב להתאוששות ומשם בחזרה ליחידה. הקוצב פועל במרץ, הרופאים מרוצים. במהלך היומיים הבאים נרשם שיפור זוחל, ובין הקוצב לתרופות חדשות, הלב של אבא מתחיל להתנהג יפה. אמא מותשת למדי, אבל מתאוששת גם היא לאיטה. אני חולמת חלומות זוועה בלילות, על אבא מתמוטט, על בתי חולים, ועל עוגות שוקולד ענקיות בצורת לב. אמא שואלת איך ישנתי בלילה, אני משיבה שעם כדור הרגעה, קצת גלאס וקצת אבישי. “קצת מה?” - “לא חשוב”. “איינשטיין על החוף” של פיליפ גלאס מוציא את הרעש מהראש שלי, “אורורה” של אבישי כהן מכניס רעש חדש ויפה**. אני עדיין לא מצליחה להתחבר לגמרי למה שמתרחש, ואולי טוב שכך.

שבוע וחצי אחר כך, אמא אחת יגעה ואנוכי, ביחד עם ואן-דר-אח והוואן-דר-אחיין הקטן שהיה עד למהומה הראשונית, הולכים לבקר את ואן-דר-אבא בבית שיקום לחולי לב. המקום באמת יפה מאוד, מזכיר בית הארחה. האחיינון סוקר את החדר של הפציינט במבט ביקורתי ומאתר טלוויזיה. “סבא?” - “כן, חמוד?” - “אפשר לראות הופ?” - “בטח”. וכך יושבים אנו וצופים ב”הופ קטנטנים”. הכל רגוע לעת עתה. עד המשבר הבא.

* בשבוע שעבר.

** ועם פיליפ גלאס ואבישי כהן, שני יוצרים מוכשרים איש איש בדרכו, הסליחה והמחילה. אני מתכוונת ל”רעש” במובן החיובי של המילה.

בפתח שמיקווה, עיר החטאים, ישנו קניון גדול. ובקניון ישנו סניף של רשת חנויות, הבה נכנה אותה בשם “המשביז לצרכן”. ובמשביז לצרכן מוצרים לרוב, החל מפמוטים דקורטיביים מפיברגלאס צבעוני וכלה בפיג’מות פלנל עם ציורים של “הלו קיטי”. ודווקא פיג’מה אחת כזו היא שהביאה אותי לסניף המשביז המקומי ביום שישי עמוס זה.

העניין הוא בכך, שאחת מידידותיי הביאה לי ליום הולדתי פיג’מה חתולית שכזו, שהעידה על עצמה באמצעות פתקתה שהיא “אקסטרא-לארג’”. אלא מאי? יש אקסטרא ויש אקסטרא, ומי שתייג את פריט הלבוש הזה ב- XL להתפאר לוקה בחוסר יכולת להערכת מידות ומשקלים. סקירה קלה בחנות עצמה העלתה שנטלי פורטמן, למשל, היתה “מדיום” או אפילו “לארג’” במידות המשעשעות של הפיג’מות האלה. והרי את פורטמן כולה ניתן לתחוב לתוך קופסת גפרורים במאמץ קל בלבד*.

בקיצור, הגעתי לסניף המשביז ובידי הפיג’מה הסוררת, וביקשתי להחליפה. ניגשתי בצעד קל אל הקופה, ופניתי לקופאית החייכנית: “שלום, אני צריכה להחליף פיג’מה שקיבלתי במתנה”, כך אני. חיוכה של הקופאית נמחק באחת ומבטה הפך למזוגג-משהו: “זה לא פה”, מלמלה לעברי, “תגשי לקופה למטה בשביל הזיכוי”. ירדתי לקומה התחתונה כפי שהצטוויתי, וניגשתי שוב אל הקופה: “שלום, אני צריכה לקבל זיכוי על פיג’מה…” - “זה לא פה”, ניפנפה אותי הקופאית, “תגשי למחלקת לבני נשים ושם יתנו לך זיכוי”. ניגשתי למחלקת לבני נשים, ופילסתי לי דרך בין התחרות והמלמלות עד שהגעתי לדוכן המכירה: “שלום”, התנשפתי קלות לעבר המוכרת, “אמרו לי לגשת לכאן בשביל לקבל זיכוי”. המוכרת בחנה קלות את הפיג’מה, והכריזה: “אני לא יכולה לעשות את זה, את צריכה את מנהלת המחלקה. לכי לבחורה ההיא ששם”. ניגשתי להיא ששם, במחשבה שאם גם היא לא תוכל להושיע, לא יהיה מנוס מלערב את בית הדין הבינלאומי בהאג או משהו. למרבה ההפתעה, ההיא ששם דווקא הצליחה לעזור, ולאחר שמילאה מלוא החופן טפסים שונים ומשונים, נתנה בידי את הזיכוי. “עם זה את הולכת לקופה”, כך ההיא ששם, “ואת חייבת לגשת עוד היום, כי זה לא ממש הזיכוי, זו רק הפניה לקבלת זיכוי”.

בררתי לי צמד פריטים נאים מהמחלקה, ועם ההפניה לקבלת הזיכוי בידי, ניגשתי שוב אל הקופאית שנפנפה אותי לפני כן. הגשתי לה את הפריטים ואת הזיכוי. התפתח הדו-שיח הבא:

קופאית: “יש לך כרטיס מועדון?”

אני: “לא.”

קופאית: “את רוצה כרטיס מועדון?”

אני: “לא, תודה.”

קופאית: “אבל זה נותן לך הנחות, כדאי לך.”

אני: “אני יודעת, מעדיפה שלא, תודה.”

קופאית: “טוב, איך שאת רוצה. את צריכה להוסיף לי עוד 14 שקלים. אם היה לך כרטיס מועדון לא היית צריכה להוסיף. לא חבל?”

אני: (מעבירה בשתיקה את הסכום ומקללת את כל כרטיסי המועדון באשר הם)

קופאית: “טוב, אז את לא רוצה כרטיס מועדון אמרנו, נכון?”

אני: “נכון.”

קופאית: (ממלאת שלל טפסים להמרת האופציה לזיכוי לזיכוי של ממש) “תחתמי לי פה ופה, עם מספר תעודת זהות.”

אני: (חותמת)

קופאית: (מתקתקת פרטים נוספים במחשב) “מה השם המלא?”

אני:” ואן-דר-גראף אחותך.”

קופאית: “כתובת?”

אני: “רחוב השטינקמוביל 5, פתח שמיקווה.”

קופאית: “תאריך לידה? ארץ לידה? ארץ מוצא של ההורים? מספר נעליים? רמת המוגלובין בבדיקת דם אחרונה?”

אני: “24 לאוקטובר, ישראל, ואנדר-לנד, 42 וחצי, 13.2. צריך את כל זה בשביל הזיכוי?”

קופאית: (בשמחה לאיד) “כן. אגב, את אולי בכל זאת רוצה כרטיס מועדון?”

אני: (חושקת שיניים) “לא.”

קופאית: “טוב.” (מושיטה לי את הפריטים בהבעה נעלבת)

אני: “תודה.”

קופאית: (מסתכלת למקום כלשהו באופק, הבעתה מתריסה. ניכר שאיכזבתיה קשות)

אני: “אה… יום טוב.” (והולכת לדרכה בבושת פנים)

מוסר השכל: בפעם הבאה שמישהי תרצה לקנות לי פיג’מה, אציע לה להמיר את זה לסבון נוזלי וקרם גוף. לחלופין, אני תמיד יכולה לשלוח את הפיג’מה לנטלי פורטמן.

* לא שאני מציעה, חלילה, לתחוב את נטלי פורטמן לתוך קופסת גפרורים. אם כבר, אז לקופסת סיגריות כדי שתוכל להתמתח להנאתה.

לפני יומיים ושלושים ושלוש שנה, כך מספרים לי יודעי דבר, נולדתי ברוב רעש וצלצולים בבית החולים אשר בפתח שמיקווה, למשפחת ואן-דר-גראף. אחותי עיקמה את אפה למראה היצור הצווחני והמוזר שגנב ממנה את תשומת הלב המשפחתית, ואחי הביע שאט נפש על כך ששוב רימו אותו והביאו לו אחות קטנה במקום אח קטן. הרוחות סערו, ואילו אני המשכתי, באומץ לב זערורי, לנעוץ עיניים קטנות ועגולות בעולם האכזר.

 השנים חלפו, ועודני נועצת עיניים עגולות בעולם אכזר לא פחות, ועם אומץ לב זערורי עוד יותר. כמה אנשים מקרב דורשי טובתי סברו שבכל זאת יש מקום לחגוג את קיומי המתמשך, וכך התכנסתי עם משפחתי והזאטוטים לבוצריים חגיגי במסעדה נאה. האחיינים והאחייניות שימחו את ליבנו בפטפוטיהם המשעשעים (”יש לי פיפי” - “גם לי יש פיפי” - “עכשיו יש לי קקי” - “אני רוצה מיץ ענבים” - “אמא, הוא לקח לי את המיץ ענבים” - “יש לי שוב פיפי” וחוזר חלילה), בעוד המלצרית למודת הסבל הגישה לנו מאכלים טעימים לרוב. הואן-דר-אח ומשפחתו הגיעו ראשונים לאירוע, והגישו לי ברוב טקס שקית נאה, ובה חבילה מהודרת עם סבון נוזלי וקרם גוף איכותי של חברה יוקרתית כלשהי. “איזה כיף!”, עלצתי בליבי, “אני הרי אוהבת סבונים ודברים כאלה”. שניה הגיעה הוואן-דר-אחות, והגישה לי בשם משפחתה שקית נאה ובה אריזה מהודרת. ובתוך האריזה המהודרת נחו סבון נוזלי וקרם גוף איכותי מחברה יוקרתית אחרת. “המממ”, אמרתי לעצמי, “איזו הצטרפות מקרים משונה. ובכל זאת, איזה כיף! אני הרי אוהבת סבונים ודברים כאלה”.

מקץ כ- 6 חביתות עם סלט, כמה עוגות, גלונים של מיץ ענבים וכ- 2876352 הליכות לשירותים עם פעוטות שונים, תמה המסיבה ושבנו הביתה. בבית פרקתי את השלל הסבוני ואף מיקמתי פריטים נבחרים במקומות מתאימים בבית. בכל זאת, אין דין בית שימוש עם סבון איכותי בניחוח “קיץ מתוק וניל-פצ’ולי-ג’ינג’ר-סבבה-אגוזים” כדין בית שימוש סתם עם סבון “נקה שבע”. כתום שיחת טלפון קצרה עם חבריי הטובים א’ ו- ג’, הוחלט שניפגש בערב כדי לשתות קפה, לאכול עוד קצת דברי שחיתות ולחגוג את יום הולדתי. התכוננתי לאירוע עם מקלחת חגיגית ומפנקת בניחוח תפוז-מנדרינה-ג’ינג’ר-במבה-אדומה עם גרגרי פילינג, וחשתי עצמי כמארי אנטואנט ממש, רק פחות מסריחה ועם ראש עדיין מחובר לכתפיים.

בערב נפגשנו, א’, ג’ ואנוכי, וישבנו לנו בבית הקפה החביב עלינו שבו המלצרית זוכרת בעל פה את מנותינו, והכיסאות הנוחים להפליא זוכרים את תבניות ישבנינו. א’, בחיוך נרגש, הגישה לי את מתנתם של הצמד בשקית נאה. השקית הכילה…

נו, אתם כבר יודעים…

כן, בדיוק כך…

סבון נוזלי וקרם גוף איכותי, הפעם מחברת הסבונים ודברים כאלה שאני הכי הכי אוהבת, כפי שציינתי לא פעם ולא פעמיים בפני א’. “אלים אדירים”, אמרתי בבני מעיי, “כלום חבריי ובני משפחתי מנסים לרמוז לי משהו? אני דווקא משתדלת לקרצף מעלי את הג’יפה היומיומית בכל הזדמנות”. א’ וג’, שהם אנשים יקרים מכל יקר, שאלו אותי בעליצות אילו עוד מתנות קיבלתי.

אז סיפרתי להם.

פניהם של האנשים היקרים נפלו מעט. מיהרתי לנחם אותם ולהגיד שקודם כל, אמרתי להם לא פעם ולא פעמיים שאני מאוד אוהבת סבונים, בפרט מאותה רשת, אז זו מתנה נפלאה. רק שאכן, זהו צירוף מקרים הזוי משהו. המשכנו לחגוג עם דברי מתיקה, וכשהגעתי הביתה פרקתי את דברי הסבון הנוספים, ואני שמחה לבשר שכעת אני מצוידת בכמות סבון וקרם גוף שתספיק לי עד שמכבי תזכה שוב באליפות אירופה בכדורסל. במילים אחרות, אנשי נקה שבע יכולים לשכוח ממני. 

אז שוב תודה רבה לכל האנשים ששימחו את ליבי ושלחו ברכות, חיוכים ומתנות! אתם אנשים יקרים. אני מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי להדיף ניחוחות נעימים בלבד מעתה ועד יום ההולדת הבא. אז תצטרכו לחדש את אספקת הסבונים ודברים כאלה שלי.

כמעט חצות במחלקה הכירורגית של בי”ח במרכז הארץ. על המיטה שוכבת לה ואן-דר-אחות, אחרי ניתוח שהאחיות במחלקה קוראות לו “מסטקטומי” (Mastectomy), ככל הנראה כדי שלא יצטרכו להגות את המילים המצערות “כריתת שד”. הוואן-דר-אחות ביקשה שאשאר איתה בלילה שלאחר הניתוח, כדי שלא תהיה לבד. היא קיבלה משככי כאבים ונמצאת במצב נים-לא-נים, אני מקווה שבקרוב תירדם ותישן קצת. אך לפני כמה דקות ניהלנו שיחה עליזה על האחיין והאחיינית, שציירו בשביל אמא ציורים יפים שיהיו איתה בבית החולים. הציורים תלויים על הקיר, יחד עם תמונות של הילדים.

חצות. אחת האחיות (הרחמניות באמת) עוברת ושואלת אם הפציינטית עשתה כבר פיפי. אנו משיבות בשלילה. “לא טוב”, כך הרחמניה, “היא צריכה לעשות פיפי”. במרוצת השעה שלאחר מכן, עוד שלוש פעמים מבקרות בפינתנו הקטנה אחיות ששואלות בדבר הפיפי. “לכל הרוחות, אחותי”, כך אני באנחה כבדה, “תעשי כבר, שיעזבו אותנו בשקט”. “אבל אין לי”, מצטדקת האחות, “מה לעשות?…” בסופו של דבר בוצעה משימת הפיפי המיוחלת, גם אם בפורמט מצומצם. האחיות מתרצות, ואילו אני הולכת לרוקן את הסיר. בדרך אני מציינת לעצמי שדי דבילי לקרוא למיכל הפלסטיק הזה “סיר”, הוא דומה יותר לכף אשפה. העיקר שנוח לשבת עליו במיטה.

חצות וחצי. SMS מהוואן-דר-גיס, ששואל מה קורה. אני מדווחת שהפציינטית עשתה פיפי, נותקה מהאינפוזיה וכעת ישנה. “חדשות מצוינות”, מגיב הוואן-דר-גיס, ומאחל לילה טוב. הוא עצמו נשאר בבית החולים עד שעה מאוחרת, וחזר הביתה לטפל בקטנים. אני חושבת על זה שהוא ודאי רוקן הלילה סיר מסוג שונה, של האחיינית הפעוטה, רק שהסיר שלה הרבה יותר סימפטי, ורוד עם ציורים חביבים של בעלי חיים.

01:30. אני חולצת נעליים ומנסה למצוא תנוחה נוחה על הספק כורסא-ספק מכשיר עינויים שהצלחנו למצוא באחד החדרים. אני שואלת מאחותי את הספר שהביאה כדי לקרוא, “אראגון” שמו. העלילה מספרת על דרקונים ויצורי פלא שונים וכל מיני עלילות גבורה, מעין הארי פוטר פוגש את שר הטבעות עם קצת נרניה בצד. הצוואר הולך ונתפס לאיטו, אבל אני שמחה להיות שם. זה עדיף מלטפס על הקירות בבית מרוב דאגה. מדי פעם אני מרימה ראש ומתבוננת בפציינטית נמה בשלווה יחסית. מתחת לזרועה בצד הדואב שעבר את הניתוח שוכב דובון פרוותי שהבאתי בדיוק למטרה זו, כלומר כדי שישמש ככרית. לפעמים יש לי רעיונות מוצלחים.

03:00. אני מתעוררת בבהלה, הספר מונח על אפי והרגליים מעוקמות בזווית משונה. מסתבר שנרדמתי. מבט מהיר לפציינטית: הבטן עולה ויורדת במתינות, היא עדיין נושמת. אנחת רווחה. אני קמה מהכורסא הזדונית ומשתדלת לא להקים יותר מדי רעש, תוך כדי שאני מציצה בצינורות הניקוז המשתלשלים בצד המיטה. שום דבר לא התנתק או יצא ממקומו. אני חוזרת באיטיות לכורסת העינויים ולספר שזנחתי.

04:30. שוב יקיצה מבוהלת: רגע, מה עם הרגליים של אחותי?? חייבים לחבוש אותן מיד, הרי הן נפצעו מהקשקשים של הדרקון או מה. רגע, בעצם הגיבור בספר הוא זה שנפצע בגלל הדרקון, לא אחותי. אני זקוקה למעט מים כדי להתרענן. קמה ומוזגת לתוך כוסית פלסטיק זעירה של בית החולים ושותה. הפציינטית מתעוררת, מהמהמת משהו לא ברור. אני מתכופפת כדי לשמוע יותר טוב: “תמזגי לי גם”, מבקשת החולה המנומנמת, “יבש לי נורא בפה”. אני מוזגת חיש, מגביהה את הכרית, האחות לוגמת. כמה נשימות עמוקות, והיא שוב נרדמת. אני חוזרת לכורסא ומנסה לנמנם קצת.

05:00. איזה לנמנם ואיזה נעליים. בקרוב תזרח השמש, נראה שמיציתי את אפשרויות השינה ללילה הזה. נראה שגם אחותי. אני מזיזה כריות ושמיכות סביב כדי שיהיה לה קצת יותר נוח, מיטות של בית חולים מפורסמות ביכולתן להסב אי-נוחות גם בתנאים הטובים ביותר. אחות רחמניה מגיעה למדוד חום ולחץ דם, הכל תקין.

06:30. הפציינטית רעבה, היא בצום כבר יום וחצי. אני שועטת לעמדת האחיות לשאול אם מותר להביא לה ארוחה קלה. “המטבח עוד סגור”, כך האחות הראשית, “אבל את יכולה להיכנס ולקחת לה משהו”. אני מרימה מהמטבח כמה פרוסות לחם ומביאה את השלל לפציינטית. “גם משהו”, כך אחותי בנעימה פילוסופית, ומכרסמת את הלחם לאיטה. כמובן שהחדר מלא וגדוש בדברי מזון שהביאו קרובות משפחה מודאגות, אז הארוחה נמשכת עם קרקרים מלוחים. לא יותר מדי, כי עדיין יש קצת בחילה. כלומר לאחותי. לי יש קצת סחרחורת בגלל הצוואר התפוס.

07:15. אחותי מציצה בגבורה בצלקת מהניתוח. דמעות זולגות: “זה כאילו שיש שם חור”, היא אומרת לי, “מן שקע כזה”. אני לא מצליחה להגות שום דבר בתגובה, רק מבט מנחם. גם לבכות זה חשוב לפעמים.

08:00. ואן-דר-אמא מגיעה כדי להחליף אותי במשמרת. אני נמצאת בבית החולים כבר 22 שעות, מההמתנה לניתוח ביום שלפני. נשיקה לשלום לפציינטית, ואני יוצאת מבית החולים ועולה על מונית הביתה.

08:30. בבית, במיטה. מתה מעייפות, ובכל זאת לא מצליחה לישון. בוהה בקיר. הגוף שלי מרגיש לי כאוב וחלול.

כאילו שיש שם חור.

לפני שני אמשים נסעתי לתומי בשטינקמוביל לכיוון עיר מולדתי, בתום יום עבודה מפרך. שירכתי את דרכי לירכתי הרכב המטרטר, ולדאבוני הסתבר שיש לי שתי ברירות בלבד: לעמוד עד שמישהו יואיל לקום ממקומו (מה שיקרה, סביר להניח, שתי תחנות לפני שאני יורדת), או להכריח יצור צעיר ומנוקב-גבה להוריד את רגליו מהכיסא כדי שאוכל לשבת. שני בני תשחורת ישבו בהתרסה רבתי בתצורת ארבעת המושבים הפונים זה אל זה, כשהם מנצלים את כל ארבעת המושבים: דהיינו, שניים לישבנים, ושניים לרגליים. ובכן אילצתי אחד מהם לפנות לי מקום, והשני המשיך להשעין את רגליו על הכיסא. לרגע שקלתי לבקש ממנו בנימוס אך במפגיע להוריד את הרגליים, כי זה לא יפה וגם לא הגייני במיוחד, אבל צעירים מנוקבי-גבות לא נוטים להאזין לדברי טעם.

בשלב מסוים עלה כרטיסן עייף למראה והחל עובר בין הנוסעים. כשהגיע למנוקב-הגבה, הורה לו להוריד את רגליו מהכיסא, והוסיף את הגערה המפורסמת: “תגיד לי, בחור, גם בבית אתה שם ככה נעליים על הספה?” - “ת’אמת? כן”, השיב לו הנער מבלי להתבלבל. מיותר להוסיף שכשלוש שניות לאחר שהכרטיסן הלך לדרכו, רגליו של הנער שוב היו על הכיסא.

ומנוקב-הגבה הלז הוא רק קצה הקרחון. לא שאני אומרת שבנעוריי, לפני כחמש מאות שנה, לא היו נערים חצופים ונערות גסות רוח. היו. אבל - ואולי אני משלה את עצמי כאן - היתה גם קצת בושה. היתה הבנה שהתנהגות כזו, אינה התנהגות ראויה. היום זה הנורמה. היום, מי שיותר חצוף, רועש, מקלל, מפריע - נישא על כפיים. כאילו יש איזו חוכמה או גבורה גדולה במנטליות של “אני שם זין על העולם” ו”יאללה יאללה לכו תחפשו”. החוצפה הישראלית, שהיתה פעם סמל להעזה וגבורה כנגד כל הסיכויים, הפכה לסתם חוצפה שמעצבנת את כולם ואינה תורמת דבר פרט ליצירת דור של בני נוער רפי-שכל ודלי-הישגים, שחושבים שיוכלו להשיג הכל בכוח הזרוע. ואיש אינו פוצה פה ומצפצף, כי במקום שבו האלימות היא ערך עליון, אנשים בני תרבות - אומללים שכמותם - חוששים לקפח את חייהם.

והערב בשטינקמוביל, היו אלה שתי נערות - פריחות, בלשון העם - שהחליטו לשדר לנוסעים שרשרת של להיטים רועשים מהמכשיר הסלולרי. ברגע הזה, בחיי שלא יכולתי יותר לשאת זאת. שלפתי את פלאפוני הנאמן, וניסיתי לשדר להן בקונטרה כמה מנעימות הצלצולים שלי. אלא מאי? הפלאפון שלי הוא דור מינוס חמש, צלצוליו העלובים חלשים הם, ובהחלט אינם יכולים להתמודד עם ה”אומצה-אומצה-אומצה” מהמכשיר האימתני של הפריחות. נאלצתי לבלוע את העלבון הצורב, ולהמשיך לשמוע את רג’ינה ספקטור באוזניותי מעורבת עם זבל טראנסי, עד סוף הנסיעה.

עם זאת, המשכתי לטוות בראשי דרכים להילחם במפגע הסביבתי הזה. מדוע, שאלתי את עצמי, אי אפשר להמציא מכשיר, שכל מטרתו היא לתת קונטרה למרעישי-השטיקנמובילים? זה יהיה מכשיר קטן, נגן MP3 בלתי מתוחכם, שיהיה מסוגל לשדר מוסיקה בעוצמה גבוהה. במכשירון הזה אאחסן לי מספר יצירות נבחרות, ובפעם הבאה שאיזה יצור פרחי יתחיל לפזר את הזבל הרועש מהסלולרי - אשמיע בעוצמה אדירה את “ארית מלכת הלילה” מתוך “חליל הקסם” של מוצרט, או את “רכיבת הוולקירות” של ואגנר. אם למישהו יהיו טענות, אגיד שיש לי זכות ליהנות גם כן מהמוסיקה החביבה עלי, מה יש? הבעיה היא, שכמו שאני מכירה פריחות ממוצעות, הן לא תוותרנה והנסיעה תהפוך לקקופוניה אחת גדולה. לחלופין, יש סיכוי שישלפו עלי סכין קפיצית.

המממ. שמא יש לגייס לטובת העניין את שאר יושבי האוטובוס? אפשר, למשל, לארגן שירה בציבור. רצוי לבחור בשיר שכולם מכירים ולא קשה במיוחד לשיר אותו - “הנה מה טוב ומה נעים”, למשל, או “הבה נגילה”, או “שיר המנגל”, משהו כזה. כשכולם עסוקים בלזייף את “עורו אחים בלב שמח”, איש איש בסולמו שלו, קצת קשה יהיה לפרחות ליהנות מהרעש הפרטי שלהן. הבעיה כאן היא שקשה לגייס אנשים בימינו למטרות טובות, כגון עמידה על הזכות לנסיעה שקטה בתחבורה הציבורית.

ובכן, אני מפנה את השאלה לקוראי הבלוג הנאמנים: אם מישהי, שנראית עצבנית קלות, היתה מחלקת לכם שירונים תוך כדי נסיעה לפתח-שמיקווה, ומעודדת אתכם להצטרף אליה בשירה אדירה של “הבה נרננה, הבה נרננה” - הייתם מצטרפים, או שמא קוראים למשטרה או מחייגים למד”א? אם מספיק אנשים חושבים שזו מטרה ראויה, דהיינו, לא רק נסיעה שקטה באוטובוס אלא הפגנת מחאה כנגד תרבות הרעש והחוצפה שפשתה בקרבנו כתולעי-מעיים עקשניות במיוחד, אנא הצטרפו אלי! העבירו את המסר: בפעם הבאה שאתם נתקלים בפרחות חמושות בסלולרי רועש באוטובוס, פצחו בשירה אדירה! אל תחששו ואל ירך לבבכם! כוחנו באחדותינו! אם נפעל ביחד, נוכל להביא את השינוי ולהכניס קצת תרבות ודרך ארץ לחברה הישראלית!

או שנמות מדקירה של סכין קפיצית. מה שיבוא קודם.

ראשית כל, תודה מכל הלב לכל הדואגים לשלום משפחת ואן-דר-גראף! ואן-דר-אבא טרוד בימים אלה בפעילויות של התאוששות והחלמה, האחיינים והאחייניות בריאים לעת עתה, והואן-דר-אחות סיימה את הטיפולים הכימותרפיים. בקרוב ניתוח, אבל לוקחים נשימה עמוקה בינתיים.

בחזית הגדולה האחרת בחיי, זו של העבודה, נרשמה מיני-מהומה השבוע. הבוסים הישירים יצאו להם לחופשה נעימה בחו”ל, ושפחתכם הנאמנה מילאה את מקומה של הואן-דר-בוסית, משימה שהיא מרגשת ומבעיתה בו זמנית. לא אגזים אם אומר שחזרתי בכל יום הביתה במצב מפורק חלקית ונאלצתי להגביל את ניצולת האנרגיה שלי לפעולות פשוטות כגון אכילה, חפיפת שיער וצפייה בסרטי מופת דוגמת “מותק הילדות התחלפו”. במשך היום, הייתי עסוקה במתן מענה ל- 2429138457 אימיילים בקירוב, מעובדי המחלקה שנתקלו בבעיות שונות ומשונות, ובדאגה שנעמוד בלוחות זמנים מטורפים לחלוטין מלקוחות שציפו שנשלים עבודה של שבועיים ביומיים, רצוי אפילו בשעתיים. ברם, אני מוכרחה לציין שעמדתי במשימה בגבורה ראויה לציון ואף בהצלחה מסוימת: לראייה, המחלקה עדיין עומדת על תילה ולא התפוצצה באופן ספונטני, ואף אחד גם לא שלח לנו מעטפת נפץ זועמת או הגיש כנגדנו תביעת נזיקין. לפחות לא עד מועד סגירת פוסט זה.

והנה ביום רביעי, בעודי משטנקבלת* את דרכי בציר ז’בוטינסקי המהולל לכיוון העבודה, מחריד אותי צלצול סלולרי בהול. אני מרימה את המכשיר בדחילו, וראש הצוות הטכני שלנו, הלא היא ע’ העשוייה ללא חת, פולטת באוזני משפט מחובר-מילים ונטול-נשימה: “היתה-בעיה-עם-הפרוייקט-שלא-הספקנו-לסיים-אתמול-הלקוח-כועס-המנכ”ל-רוצה-לראות-אותנו-בואי-לחדר-ישיבות-מיד-כשתגיעי-למשרד-ביי”.

רבע שעה מאוחר יותר, בנקישות ברכיים חינניות, ע’ ואנוכי מתיישבות לפני המנכ”ל. להתמודד עם הואן-דר-בוס הישיר זה דבר מרתיע כשלעצמו, אבל לתת את הדין בפני הואן-דר-ביג-בוס, ועוד עם לקוח כעוס ברקע, זה כבר דבר שמצדיק לקיחת סמי הרגעה שונים בעלי השפעה מתמשכת. האיש הגדול נועץ בי מבט חודר ושואל, בקול רגוע אך תקיף, מה בדיוק מתרחש ומדוע לקוח X טוען שפישלנו. השיחה ממשיכה כדלקמן:

אני: העניין הוא, *כחכוח עצבני* שלקוח X שאל אותנו ביום ראשון אם נספיק לסיים עד יום שלישי, ואמרנו לו שאין סיכוי, כי…

ודב”ב (קוטע אותי בהינף יד סמכותי): אז נסיים את זה היום?

אני: לא, כי ההערכה שלנו היתה שרק ביום חמישי נסיים. אנחנו ממש לא פישלנו כאן, כי הרי אמרנו ללקוח ש…

ודב”ב (קוטע שנית): אפשר לסיים את העבודה לפני יום חמישי?

אני: אפשר, אבל רק אם נוסיף עוד אנשים לעבודה. תראה, הבעיה מלכתחילה היתה שההיקף של העבודה הוא גדול מדי בשביל…

ודב”ב (קוטע): אז תוסיפו כמה אנשים שצריך, סיימו כמה שיותר מהר ותודיעו ללקוח.

אני (בחיל ורעדה): אתה רוצה שנכתוב ללקוח הסבר לגבי העיכוב? זה לא שהבטחנו לו שנעמוד בזמנים, מראש אמרנו בפירוש שזה לא יקרה, הדרישה פשוט לא היתה אפשרית…

ודב”ב: לא צריך. רק תסיימו כמה שיותר מהר. דווחו לי כשתגיעו ללקוח שהפרוייקט הסתיים.

ובזו הסתיימה הפגישה. התפזרנו איש-איש לדרכו, ע’ ואנוכי הוספנו חיש מספר אנשים לפרוייקט, וסיימנו אותו מהר ככל האפשר. הבעתי בפני ע’ את התרעומת שלי על כך שבעצם, באמת לא פישלנו, רק שהדרישות של הלקוח היו בלתי הגיוניות, ואמרנו להם את זה. ובכל זאת הלקוח ציפה שנעמוד איכשהו בלו”ז הבלתי אפשרי. את הואן-דר-ביג-בוס זה לא ממש עניין. “עזבי אותך”, כך ע’ בנימה מנחמת, “אותו מעניין רק שהלקוח יקבל מה שהוא רוצה, ושאנחנו נקבל תשלום”. קול הצדק שבראשי התנגד קלות, אבל נאלצתי להודות שמבחינת הודב”ב, יש בזה מן ההיגיון. חשוב לתת ללקוח את מה שהוא רוצה, גם אם הוא רוצה שנסיים פרוייקט של שבועיים בשעתיים, אתמול. ואם זה לא אפשרי? נגיד לו ש”ייתכן שיהיו בעיות אבל נעשה כמיטב יכולתנו”, העיקר לקבל את העבודה. ומקסימום נתווכח איתו בסיום. כנראה שאלה הם פני השוק בימינו. אני מעדיפה להגיד את הכל דוגרי כבר בהתחלה, אבל אם הייתי עושה את זה, ייתכן שלא היינו מקבלים את העבודה. המממ.

כנראה שואן-דר-ביג-בוסית אני כבר לא אהיה.

* אכן, מלשון “שטינקמוביל”.