לא, לא אתם. כלומר יש "אתם", אבל זה לא אתם אתם, זה "אתם" אחרים. אני מניחה שה"אתם" שאני מדברת עליהם לא קוראים את הבלוג הזה. ואף על פי כן, הם זונות למדי.
על שום מה ולמה? בגלל זה:
"הפראלימפיקס הסתיימו, ישראל 53 בטבלה
[…]
אולימפיאדת הנכים ארכה 11 יום (קצרה בחמישה ימים ממשחקי הקיץ) ובה ניכרה עוד יותר הרוח האולימפית, זו שמקדשת את ההשתתפות על פני הניצחון. המשלחת הישראלית, שמנתה 42 ספורטאים (ביחס ל-43 שהגיעו לגרסה הראשונה בייג'ינג 2008 ) תשוב הביתה רק עם שש מדליות, אף אחת מהן לא מזהב, אבל עם הרבה הישגים יפים ומאבקים עד הרגע האחרון."
"רק עם שש מדליות"? "רק" עם שש מדליות???? הלא כשזכה שחר צוברי, אותו מושיע אילתי מהולל, במדליית הארד האחת והיחידה של המשלחת האולימפית ה"רגילה" שלנו, צהלה המדינה כולה שבעה ימים ושבעה לילות; מאז הכרזת העצמאות לא נראתה שמחה מטורפת כזו במחוזותינו. אנשים יצאו לרחובות ורקדו מעגלים-מעגלים, נשיא המדינה התקשר לצוברי ובישר לו שבמו ידיו החסונות הוציא את עמישראל מעבדות לחירות, מאפלה לאור גדול, כמשה בשעתו, רק בלי הכינים והצפרדעים וכל היתר, ושהוא בבחינת "שחר חדש" למדינה. שחר חדש, מדליית ארד יחידה – והאיש היה לאגדה עד עצם היום הזה. כלומר עד שהוא פתח את הפה האולימפי שלו ואמר משהו לא מאוד ספורטיבי בנוסח שהסינים הם חארות, ומיד הזדרזה כל המדינה לצקצק בלשונה, לאמור "לא יפה ככה לומר על הסינים, המלוכסנים המצחיקים האלה עם הבלי-זכויות-אדם, שהם חארות".
מבלי להיכנס לוויכוח אם הסינים הם חארות או לא (בוודאי שלא, אין לי שום דבר נגדם, כמה מידידי הטובים ביותר וכולי)*, אין ספק שעניין ה"חארות" זכה ליותר כותרות ובלגנים תקשורתיים מאשר ה"רק" שש מדליות, שאף אחת מהן לא מזהב, של הספורטאים הנכים שלנו. בעצם, לא רק החארות של צוברי זכו ליותר כותרות, אלא גם סתם חארות ישראליות מצויות זכו ליותר כותרות מהספורטאינו עם ה"רק שש מדליות". כל חרא שגרתי זכה ליותר פרסום ותהילה. יש אפילו כמה גושי חרא בפתח-שמיקווה שזכו, כך נדמה, לסיקור מעמיק יותר. אבל מדוע? מה יש, המדליות האלה לא שוות?
כנראה שלא. שימו לב לניסוח בכתבה של טמקא: "אולימפיאדת הנכים ארכה 11 יום ובה ניכרה עוד יותר הרוח האולימפית, זו שמקדשת את ההשתתפות על פני הניצחון". ההשתתפות על פני הניצחון? איפה היתה הרוח האולימפית הזו כשאריק זאבי לא הצליח לזכות במדליה? לוזר קראו לו, בוז שרקו לו. איש לא כתב "כל הכבוד על הרוח האולימפית אריק, העיקר ההשתתפות, למי אכפת מהניצחון! מדליה-שמדליה!". לא, ממש לא ניכרה אותה "רוח אולימפית" באולימפיאדה הרגילה: "רוצים מדליות!!!" זעקו העיתונים, "נו??? מה עם המדליות??? תביאו כבר מדליות!!!" ולמי היה אכפת מההישג המדהים של המתעמלות האמנותיות שלנו שעלו לגמר; מי שם קצוץ על השיאים הישראליים שקבעו השחיינים שלנו; מי טפח בהערכה על כתפו של אלכס שטילוב, המתעמל היחיד שלנו שעלה לגמר. זיבי. מדליה, זה מה שחשוב לנו!
אבל לא אצל הנכים. אצל הנכים – בדומה לילדים מפגרים – חשובה רק "ההשתתפות". נו, מה זה חשוב הישגים אצל הפיסחים, החיגרים, העיוורים והאומללים האלה – העיקר שיקרטעו קצת על המסלול, שירגישו חשובים. זה לא שהם נלחמים ומתאמנים ומזיעים ומתאמצים בדיוק כמו כל ספורטאי אחר. זה לא שההישג שלהם "שווה משהו" מבחינה ספורטיבית. נו, אז נותנים להם "מדליה". זו בטח אפילו לא מדליה אמיתית, מפלסטיק מצופה או משהו. נו. וגם ככה הם זכו "רק" בשש כאלה, ורובן בכלל מכסף, לא מזהב. בשביל זה צריך להראות אותם בטלוויזיה?… מה פתאום. עדיף לשדר איזה משחק כדורגל של "הפועל ארגזים" נגד "מכבי קריית מלאכי", הלא ישראל היא מעצמת כדורגל עולמית, יש במה להתגאות. זה ספורט!
אז עיתונאי-ספורט יקרים שלי, אני מעניקה לכם בזאת מדליה. המדליה עשויה מקקי, כי זה מה שאתם מעדיפים להתעסק איתו בדרך כלל – ולזלזל בכל מה שאיננו כדורגל, רצוי נמוך ושעיר ומשמיע נהמות גרוניות עד כמה שניתן, כי את זה "העם" אוהב. סביר להניח שבמצב של קטיעת גפיים, עיוורון או כל נכות אחרת, לא הייתם מצליחים אפילו לכתוב שטויות כגון "רק שש מדליות", לא כל שכן לזכות במדליות הללו. נראה לי שטעית, שחר צוברי. לא הסינים הם החארות. החארות זה אנחנו.
* כלומר, כמה מידידי הטובים ביותר הם חארות. אין לי ידידים סינים.**
** לא שאני רומזת בזה שלא הייתי רוצה להתיידד עם סינים! חלילה! אפילו אם הם חארות!***
*** לא שאני טוענת שהסינים הם חארות! הם סתם סינים! זה מספיק גרוע!****
**** *המון סיני זועם מחסל את ואן-דר-גראף אחותך במכות גרזן*
ואן דר גראף אחותך 
עזבי אותך אחותך,
תמצאי דברים יותר משעשעים להתעסק בהם.
להתחשב במצב "התקשורת" ב"מדינה" היום צריך להתפלא בכלל שנכנסה ידיעה מיניאטורית על אולימפיאדת הנכים.
נראה, אולי עוד 4 שנים בלונדון יהיה פיגוע, אז יהיה סיקור.
By: macphista on ספטמבר 18, 2008
at 10:09 pm
היי! מה יש לך נגד הפועל ארגזים?! חלק מחמבריי הטובים ביותר הם ארגזים!
התגעגענו, ואנדר. לא יפה להשאיר אותנו ככה 3 שבועות..
By: גיא on ספטמבר 18, 2008
at 10:13 pm
זה המקום לציין לטובה את סדרת הפרסומות המשובחת של נייק, שמבליטה את הרוח הספורטיבית דווקא בעזרת ספורטאים נכים. למשל:
נ.ב. יש להדגיש כי באופן עקרוני וגורף פרסומות או כל אמצעי שיווק אחר הן המצאות שחורות של השטן (אבל מדי פעם מותר לקשר אליהן, אבל רק אם זה מוצלח במיוחד).
By: אוטו פוקוס on ספטמבר 19, 2008
at 12:27 am
אני צפיתי ברוב המשחקים הפאראלימפיים באינטרנט. מדובר במשחקים הרבה יותר מעניינים לדעתי, מה גם יש לנו ייצוג יפה והסיפור של הנכה ברמת הנכות ההכי קטנה מבין 4000 הספורטאים הנכים, יותר מעניין מכל הסיפור של שחר צוברי שפספס בגרויות כדי להשתתף בתחרויות גלישה.
בידיעה על ענבל פיזרו בONE, כתב אחד המגיבים שהוא בעצמו בעל נכות (קיבל מכה בברך בחטיבה ומאז הברך כואבת, משהו בסגנון), ומוסיף שענבל פיזרו לא כזאת נכה, כי היא רק רמת נכות 5 מתוך 10. הקטע שהוא לא יודע, והרבה לא יודעים, שבשחייה, הרמת נכות נקבעת לפי עד כמה הנכות משפיעה על השחייה. מצבים שבקושי יכולים לספק רמת מחייה הגיונית, לא מקבלים כזה דירוג חמור מבחינת רמת הנכות. גם הרבה פעמים ראיתי מגיבים שחושבים שיש מספר מתחרים כמספר המדליות, ונותנים מדליות לכולם כדי שירגישו טוב עם עצמם. הם כותבים שהאולמפיאדה זה לבדוק מי הכי מהיר, לא הכי מסכן. בתאכלס, עם היו לאוסקר פיסטוריוס רגליים, כנראה הוא היה רץ באולימפיאדה. אין שם קטועי רגליים שמנים שמתחרים. כולם מתאמנים בדיוק כמו הבריאים ואפילו יותר קשה.
רק 6 מדליות. אני רוצה לראות את הכתב מחלים מפציעה שתגרום לו לאחוזי נכות, יתרה מזאת, שילך להתחרות בפראלימפיאדה. כששחקנים שלא שירתו בצה"ל משחקים חיילים בסרט עושים עליהום שלא מהעולם הזה. כשאנשים ששירתו בצה"ל, ונתנו יד ורגל למדינה הזאת, והם מתגברים על הפציעה והלכים ומשיגים פאקינג 6 מדליות, באים בתלונות אחרי שבמשך 11 יום שכחו שהם קיימים. מעולם לא חשבתי לעבור למדינה אחרת בגלל הטרור. או בגלל האבטלה. או בגלל הגזענות. או בגלל האלימות. או בגלל מערכת החינוך, או משרד האוצר או הפוליטיקאים המושחתים. רק התקשורת הזאת גורמת לי לעצבים.
מצטער שיצא לי תגובה פוסטית, אבל ככה יצא.
By: רועי אחירון on ספטמבר 19, 2008
at 3:27 am
מסכימה עם דברייך.
אבל לדעתי, זה מתחיל בהפרדה שעושים, למה כמה ימים אחרי נערכת אולימפידה לבעלי נכויות? למה לא בתוך האולמפידה עצמה?
By: לימור on ספטמבר 19, 2008
at 10:27 pm
איך ישלבו קטועי גפיים יחד עם האתלטים האחרים? או שאתה מצפה להפרדה אבל האירועים במקביל? זה ייצור עומס מטורף. בשחייה לדוגמא, יש 10 דרגות נכות, 3 דרגות עיוורון ואני חושב שיש אפילו רמת נכות מוחית. נגיד ולכל אירוע יש 7 שחיינים (כשבדרך כלל זה 6 בשני חצאי גמר, 3 ראשונים עולים לגמר עם 6 מתחרים), עם הפרדה לבנים ובנות כמובן. יש את כל סוגי המשחים של האולימפיאדה הרגילה. וזה רק בשחייה. מה שגם שאירועים שיראו איזוטריים, כמו הBOCCIA (כדורת דשא לפי בבילון), שזה משהו שדומה לקרלינג, רק יותר משעמם. ספורט לנכים בלבד. לשלב את שני האירועים ביחד ייצור בלגן. מה גם שיש וועדה פארלימפית, יש מסורת למשחקים הפאראלימפיים. לא מדובר בפרס ניחומים. אני לא צפיתי למשל בריצות של אוסיין בולט עד אמצע הפרארלימפיאדה. האולמפיאדה לא ממש עניינה אותי.
By: רועי אחירון on ספטמבר 20, 2008
at 3:28 am
רועי, הבנתי את הנקודה שלך. אני כמובן התכוונתי, להפרדה אך במקביל.
התחושה היא שיש יותר הפרדה בין האולימפיאדה לפרארלימפיאדה במקום תחושה של המשך.
יותר "הם" ו"אנחנו", בגלל זה גם ככה אמצעי התקשורת מתייחסים למשחקים הללו.
By: לימור on ספטמבר 20, 2008
at 12:22 pm
היחס שלנו למשתתפים האולימפיים היה מאוד פשיסטי, ככה אני הרגשתי. כשבעבודה אנשים זלזלו במשלחת שלנו ואנשים שכמעט קיבלו מדליה, אבל לא, והתייחסו אליהם לא רק כאל לוזרים, אלא גם אל בוגדים תוקעי סכין בגב האומה שישלחו אותם לגלות באלסקה – הרגשתי ממש ממש לא נוח. 😕
משתתפי אולימפיאדת הנכים מראים לנו מהו נצחון רוח האדם על הגוף והתקווה על הג'יפה של החיים, אבל אף אחד לא שם לב. כולם מעדיפים לצפות בשעירים ונוהמים אחרים שסגורים בווילה ורבים על "סיגרות". 👿
By: kitty on ספטמבר 20, 2008
at 12:30 pm
היחס שלנו לשונה בכלל הוא מגעיל
זה לא משנה אם השונה הוא רק בדת, בעדה, לא מהחברה או בעל מום.
לבני האדם באשר הנכות היא BUILT IN ,אך כשהנכות נראית לעין אנחנו מגדירים את האדם כמוגבל.
By: ג'ירפה on אוקטובר 17, 2008
at 3:26 pm