נו, ראיתם את העצרת? אולי אפילו הייתם שם? יש לי אי אילו טענות ואי הסכמות עם מארגני העצרת בכל מה שקשור לנאומים מסוימים (מה עשה שם ג'ימי הופה, מישהו יכול להסביר לי? הלא אובמה לא רץ לראשות ממשלת ישראל, עד כמה שזכור לי), וסלידה מוחלטת בכל מה שקשור לבחירה בזמרים (נניח) מסוימים, שכל קשר בינם ובין השירים שחירבו בכישרון גדול הוא פורמלי בלבד,* אבל בכל שנה אני צופה באירוע ומתנחמת באותו קהל הרבבות שעדיין, ולמרות כל הסחי והרפש היומיומי שאנו מדשדשים בו, מאמין בשלום.
או לפחות כך הייתי רוצה להאמין. אבל אז אני עושה את השטות המוחלטת של פתיחת אתר Ynet, קריאת הדיווח על העצרת, ורפרוף קל על הטוקבקים. ומייד בוערת בי חמתי להשחית, וכל התקווה הקלושה שהתעוררה בי למראה השלטים מלאי התקווה של נוער הנרות מתפוגגת כלא היתה. על שלושה סוגי תגובות אני הולכת ומאבדת את תקוותי במדינה הזו:
סוג אחד הוא הצווחנים. כמו עופות דורסים, כמו עורבים רעשניים, נאספים מיד כל השונאים והשוטמים והמנאצים למיניהם: "זו עצרת פוליטית! הכל פוליטי! ניצול ציני פוליטי! פוליטי, פוליטי!! קרעעעע!!" בשורה לי אליכם, ידידיי הצווחנים היקרים: יצחק רבין לא נרצח על שום עיניו התכולות; ולא בגין קולו העמוק והרועם; ולא כי אהב לעשן סיגריות; ואפילו לא כי נהג לשחק טניס. הוא נרצח כאיש פוליטי, עם דרך פוליטית, על-ידי אדם שדורבן, עודד וטופח בידי גורמים פוליטיים. רבין האמין בשלום וקידם את השלום בכל מאודו, ועל כך קיפח את חייו. במדינה שבה האמירה "רוצים שלום" היא אמירה פוליטית, עצרת לזכרו אינה יכולה שלא להיות פוליטית. דיבור על מורשתו של האיש אינו יכול להיות לא פוליטי. כולנו פה פוליטיים, כל הזמן. אז תתגברו על זה, ותפסיקו לצווח.
סוג שני הוא הציניים המעקמים את אפם. "פחחח", אומר אחד, "היו שם רק כמה אלפי אנשים, אפשר לחשוב". – "אפילו לא כמה אלפים", מוסיף שני, "כמה מאות, אולי". – "מה פתאום מאות", מגחך שלישי, "שני אנשים ובלון היו שם, זה הכל". – "כל שנה יש פחות אנשים, עוד כמה שנים לא יהיו בכלל", חוכך הרביעי את כפיו בהנאה שמתוך שמחה לאיד. מתמטיקה, כפי שאמרתי לא פעם ולא פעמיים, היא לא הצד החזק שלי: אבל אלא אם אנשי הטלוויזיה הציבו עשרות אלפי ניצבים בכיכר וסביבותיה, הרי שהיו שם עשרות אלפי אנשים. ועוד מאות אלפים רבים צופים בבתיהם. מדוע ממהרים כל כך להספיד את העצרת? "נו בסדר", כך מגיבים אחרים, "נגיד שהיו עשרות אלפים, אבל רוב מי שהגיעו לשם לא יודעים בכלל מה זה רבין ומהי מורשתו. כל מיני צעירים שסתם באים בשביל הופעה חינם, בשביל ההפנינג". קודם כל, ההופעות (נניח) שהיו שם היו כל כך גרועות, שאפילו אם היו משלמים לי לא הייתי מסכימה לשמוע אותן, אלמלא היה מדובר בעצרת לזכר רבין (ועם עובדיה חממה הסליחה, הוא היחיד שהצליח לא לזייף. כל היתר שכחו מה זה תווים, ככל הנראה, או שהשאירו את חוש השמיעה שלהם בבית). שנית – אם בני הנוער התמימים הללו, שהגיעו לעצרת, נשאו שלטים שכתוב עליהם "לא למלחמה, כן לשלום", הרי שהם הבינו יפה מאוד מהי מורשת רבין. גם אם לא שמעו את כל נאומיו של האיש, ולא הכירו כל פרט ופרט בעשרות שנות פועלו (כאילו שהמגיבים מעקמי-האף כן מבינים בזה דבר וחצי דבר), יש להם את מלוא הזכות לכבד את דרכו ואת זכרו.
הסוג השלישי והנאלח מכולם בעיני, הוא הקיצונים המתונים-עאלק. הם מתחילים תמיד את דבריהם באמירה: "כיבדתי את רבין, אבל…" ומה שבא אחרי "האבל" מצמרר ממש: אבל, רבין הוא בוגד שהביא למותם של אלפים עם ה"שלום" הזה שלו; אבל, פושעי אוסלו לדין, כל השמאלנים המנייאקים האלה; אבל, כתבה אפילו מישהי שאני מאוד מקווה לא להיתקע איתה לעולם על אי בודד, או אפילו על אוטובוס בודד, "השלום הוא לא הדרך היחידה, כמו שהרמאים האלה מהשמאל מנסים למכור לנו". הצביעות שבאמירות כאלו מהממת אותי. אם השלום הוא לא הדרך, והמלחמה היא הדרך, על מה בדיוק מתבייכנים אתם, טוקבקיסטים יקרים וחסרי לוגיקה שכמותכם, על כל "הרוגי אוסלו"? מתים זה חלק ממלחמה. הייתם צריכים לשמוח, לא? שאנשים מתים? מתפוצצים? נשחטים? סובלים? שהורגים ונהרגים? דרככם, דרך המלחמה, ניצחה! תשמחו! אני במקומכם הייתי שמחה על עצרת הזיכרון לרבין, כי היא מנציחה לא רק את מותו של האיש, אלא גם את נצחון דרככם רוויית השנאה, המדון והמוות. כי "שלום", כך מסתבר, זו מילה פוליטית. אפילו מילה גסה. לא רוצים שלום, לא מעמידים פנים, אפילו, שרוצים שלום. רוצים שימותו. ויפה שעה אחת קודם. ורבין? נו, זה מישהו שנרצח. אבל מה הקשר בין זה לבין "שלום"?
השורה התחתונה, ככל הנראה, היא שנמאס לי. נמאס לי מכל אלה שמאשימים את השמאל ב"פילוג העם" וב"הסתה נגד הימין", כשהפילוג, השנאה וההסתה זורמים משום מה תמיד רק מכיוון ימין לכיוון שמאל. נמאס לי מאנשים שקוראים לי "פושעת" כי אני מאמינה ששלום הוא אופציה טובה יותר ממלחמה. נמאס לי מכל הצווחנים האלה, שלא נותנים לי להתאבל בשקט על אובדן האיש היקר הזה, וצועקים לי "פוליטי! פוליטי! פוליטי!" באוזניים כל הזמן, כמו תוכי סנילי. נמאס לי מכם. הרסתם לי את המדינה. כן, אתם. ואני לא מתביישת לומר את זה, לא בשם ה"ממלכתיות" ולא בשם "אחדות העם". אין פה שום אחדות. יש רק שנאה, והרבה. אז למה להעמיד פנים? פשוט נמאס לי.
והכי נמאס לי מזמרים (נניח) שעומדים בפרצוף עצוב לאללה והורסים את "הליכה לקיסריה" או את "שיר הרעות", ונחשבים (נניח) לפיסגת הכישרון הישראלי. אפילו מירי אלוני, שהיא כבר בת מאה שלושים וחמש שנה, כמדומני, עם קול שסבל שנים של אלכוהול/סיגריות/השד יודע מה עוד, הצליחה לגרגר את "שיר לשלום" בהצלחה יותר גדולה מדנקר, טייב, גוש (אוי ויי) וחבר מרעיהם. חבר'ה, תנו לשמש לעלות, ותנו למישהו אחר לשיר. בבקשה. גם ככה מספיק קשה לי עם העצרת הזאת.
* אפרת גוש – למה? למה??
ואן דר גראף אחותך 
עובדיה חממה ענק היה קידוש השם אדיר אין עלינו בעולם העם היהודי מאוחד אין כמוהו איזה סיום של השיר אנא בכח מדדדדדדדדדהים מדדדדדדהים באמת מרגש עד דמעות חל שינוי בעם שלנו לטובה נקודה מי היה מאמין הרכב של דוסים עם זקנים כשלראשם כיפות שחורות בכיכר רבין לזכר רבין לא להאמין איזו פתיחות סוף סוף איזו אחדות בעם כנראה שסוףסוף אנחנו מבינים איך העם היהודי צריך להראות. שבוע נפלא.
ואנדר: תודה רבה באמת על התגובה כל הכבוד אחלה רק בבקשה בפעם הבאה קצת סימני פיסוק פה ושם כדי שאפשר יהיה לקרוא את זה יותר טוב תודה ביי.
By: kip t on נובמבר 9, 2008
at 3:04 am
דבר ראשון, שלום.
אחרי עשרות המלצות של גיא, אני מבקר שקט כבר זמן מה והגיע זמן לעשות קצת רעש.
דבר שני, ללא קשר לעצרת, הבונבונה (כיתה א') חזרה מבית ספר והודיעה שביום שני חייבים לבוא בחולצה לבנה. כל הילדים בכל הבתי ספר בארץ יבואו ביום שני בחולצות לבנות.
ולמה? היא מתארת ומסבירה ומכירה את כל השתלשלות האירועים (כמעט) והכל מהמורה בבית ספר. יגאל עמיר, שלוש יריות, מקרוב, עצרת, שיר הרעות הכל היא יודעת (כמעט) ואז היא מסכמת
הרוצח לא ידע שרבין רוצה שלום, כי אם היה יודע לא היה יורה בו…
את כל הפרטים הטכניים היא יודעת ושום דבר מהמהות.
ואז אני מסביר והיא לא מבינה, אז למה הוא הרג אותו אם רבין רצה שלום? לא כולם רוצים שלום?
והקטן יושב ומקשיב לאחותו הגדולה בהערצה ואז שואל אותי בשקט (אחרי שהיא מספרת שוב שיגאל עמיר ירה ברבין שלוש יריות) רבין הוא ילד מהכיתה שלה?
ואנדר: קודם כל, ברוך הבא 🙂
לגבי הזאטוטים – נו, זה המקום שבו מערכת החינוך נפסקת והחינוך של ההורים מתחיל! אתה יכול למלא את החסר ולהסביר לקטנטנים בדיוק מה זה "רבין" ולמה איש שבאמת כן רצה שלום, נרצח על-ידי איש שלא רצה שלום. כן, מסתבר שיש גם כאלה… הרבה יותר מדי כאלה.
By: sorter on נובמבר 9, 2008
at 8:28 am
ואנדר יקירה,
אני מבין לליבך על המיאוס ברדיקלים,
אף אחד לא אוהב רדיקלים.
הדבר שהכי צעק לי מהפוסט אבל, הוא שאת לא חושבת שהטוקבקיסטים האלה הם באמת רדיקלים, ולא משהו אחר.
הבונבונה של סורטר תיארה את המצב הרבה יותר קרוב למציאות לעניות דעתי,
כולם רוצים שלום.
החלק היותר שמאלי בעם, אומר שצריך לוותר כדי לעשות שלום טוב,
החלק היותר ימני בעם, אומר שצריך להפגין כוח ועמידות כדי לעשות שלום טוב,
אבל הרוב המוחלט של העם – באמת המוחלט – רוצה שלום בישראל. באמת ובתמים.
—
הנצחת דרך רווית שנאה?
השנאה וההסתה זורמים משום מה תמיד רק מכיוון ימין לכיוון שמאל?
לדעתי לקחת את צעד אחד יותר מדי,
אבל כמובן – מותר להתמרמר ולהקצין,
רק חשוב לדעת שזו באמת הקצנה.
By: יניב on נובמבר 9, 2008
at 1:12 pm
איזה קטע שרבין נרצח בדיוק בככר רבין?
ואנדר: 😛
By: kitty on נובמבר 9, 2008
at 6:57 pm
הגעתי בדיוק לסיום השידור מהעצרת בשביל לגלות שלנינט יש תספורת חדשה[1], שרבין נרצח בארבעה עשר בנובמבר[2] ושמירי אלוני זמרת ענקית ענקית ענקית[3] שיכולה לעשות ל(כמעט) כולם בית ספר בשירה גדולה מהי.
[1] שלומי אלדר http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3619558,00.html
[2] אלכס אנסקי
[3] אבל קצת חבל שהחליטה לשחק אותה עינת שרוף החל מהבית השני
ואנדר: ומדהים שכולם צעקו לאנסקי "הארבעה!!" אבל הוא לא ממש שם לב… הוא דווקא דיבר בצורה מרשימה ביותר בתחילת הערב. חבל.
לגבי נינט – פעם חשבתי שהיא בחורה חביבה עם קול קטן אבל חביב, היום אני מתחילה לחשוב שהיא פוזה אחת גדולה. חבל 2.
By: העלמה עפרונית on נובמבר 9, 2008
at 6:59 pm
באמת הקדשת טור לתשובה לטוקבקיסטים? מה השלב הבא, לעבור בין מעשנים ולהסביר להם שזה לא בריא? 🙂
By: נמרוד אבישר on נובמבר 9, 2008
at 8:27 pm
אה, ויניב, יש לך דוגמה בהיסטוריה שלנו לזרימה הפוכה? אלימות פוליטית היא נחלתו של צד אחד במפה הפוליטית. אולי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל זה מה-זה נכון.
By: נמרוד אבישר on נובמבר 9, 2008
at 8:28 pm
אם אתה מגדיר קומוניזם כשמאל, אז יש לך אינספור דוגמאות.
By: איתי on נובמבר 9, 2008
at 11:01 pm
בישראל?מתי היינו קומוניסטים?
By: עופר on נובמבר 10, 2008
at 12:20 am
מה זה קיבוץ אם לא קומוניזם?
uלהיות דומה לצ'ה גווארה נחשב למשהו מאוד טוב בארצנו, במיוחד בקרב אוהדי הפועל.
הפגנות שמאל בשטחים בהם זורקים אבנים על חיילי מג"ב נראים לך הפגנות שמחה ואושר שיתופי?
שלא נתחיל לדבר על אי-גיוס לצה"ל שהינו דבר מאוד חמוד ונעים לכולם (במיוחד לאלה שיעשו את השמירות במקום המשתמטים)
קיצר, אני והשמאל הקיצוני לא מסתדרים. אבל ברור שגם הימין הקיצוני אינו דבש כלל ועיקר.
—
לא נעים לי להמשיך לטמא את הפוסט של ואנדר, אבל נא לא להיות נאיבים.
It takes two to tango.
By: יניב on נובמבר 10, 2008
at 1:00 am
תן לי שם של איש ימין ישראלי שנרצח בידי איש שמאל. אחד. אין? אז אנחנו כבר ב 2-0. וזה אם אני מתעלם מניסיון ההתנקשות ביוסי שריד של אהד ברט, שהיה מועמד מטעם האיחוד הלאומני לכנסת האחרונה, מהבעיטות בגבה של שרת החינוך בישיבת מרכז הרב, מעדן נתן-זאדה, מהמחתרת היהודית, ממחתרת בת עין, מברית הקנאים – זו שבשלה ישב הרב מרדכי אליהו בכלא – מניסיון ההתנקשות של צעיר חב"דניק בשמעון פרס, רצח ישראל קסטנר, הלינץ' בפסגת זאב, דין רודף על אנשי שלום עכשיו (רק לפני חודש), דקירתם של הצועדים במצד הגאווה לפני שלוש שנים… יש לי עוד, רק תבקש. האלימות זורמת תמיד מימין לשמאל. שים לב שהדוגמה הטובה ביותר שחפרת הייתה התעמתות של מפגינים עם כוחות שיטור, בעוד שהדיון הוא על פגיעה של אזרחים באזרחים על רקע פוליטי. אין לך משהו יותר טוב? הטנגו הזה הוא חד סטרי באורח מבהיל.
By: נמרוד אבישר on נובמבר 10, 2008
at 1:08 am
רגע רגע, גם אני יודע לעשות דמגוגיה, אבל זה לא כל כך כיף, וזה מרגיש קצת רמאות, אתה לא שם לב?
—
לענות?
לא יודע. שיהיה.
—
אני גרוע בהיסטוריה וזכירת פרטים ולמיטב זכרוני אתה פילוסוף חובב היסטוריה, ככה שזה קרב אבוד מראש אם אני אנסה לדון בתאריכים ושמות.
חוץ מזה,
למרות שאני בטוח שניתן למצוא מתאם בין ימין/שמאל ושנאת גאים/תמיכה בגאים, אני לא חושב שזה קשור לדיון.
יחד עם זאת, אני אזכיר את הציטוט של ואנדר אליו התייחסתי:
"השנאה וההסתה זורמים משום מה תמיד רק מכיוון ימין לכיוון שמאל?"
אני לא יודע ולא מתיימר לדעת מי *מימש* את השנאה יותר, אבל השנאה היא הדדית.
עיתון הארץ, מלא שנאה, ואפילו הסתה.
ההתנתקות נראית לך מעשה מלבב?
מה אכפת לי אם זה 'כוחות שיטור' או כינוי חסר טעם אחר למשטרה ולצה"ל? מה האלטרנטיבה? שהחיילים והשוטרים יעשו כפי רצונם? הם ממלאי פקודות, ככה עובדת המדינה שלנו.
גם פעולות בצלם ודומיהן, שמציגות את ישראל בצורה שהן מציגות, ומתיימרות להיות מלאות חמלה ואהבת אדם, מלאות שנאה והסתה. במקרה הזה כנגד ישראל.
אני לא מצד הימין הקיצוני ואני רחוק מלהזדהות עם נוער הגבעות פורעי החוק, אבל כמו שאמרתי ואומר שוב, לכל מטבע יש שני צדדים, אף אחד אינו טלית שכולה תכלת, השמאל מלא שנאה בדיוק באותה מידה.
—
ההתנסחות שלך מצחיקה,
"דוגמא שחפרתי"?
אפילו בהתנסחות הזו אני מוצא זלזול והתנשאות.
לא חפרתי שום דבר,
אני יושב מול המחשב אחרי יום עבודה בפעילות פוליטית א-מפלגתית של הבחירות המוניצפליות של מעל 12 שעות,
אני רואה דיון שסובב סביב שנאה לימין (אתה שם לב שאתה שונא את הימין, או שאני מסתיר לך?), אז אני רוצה קצת לאזן אותו.
לא חפרתי, יכול להיות שאלה "המשהו הכי טוב" שיש לי.
—
ושוב אזכיר "שנאה והסתה". לא "אלימות" כפי שכתבת, זורמים "תמיד רק". פשוט לא נכון.
By: יניב on נובמבר 10, 2008
at 1:56 am
יניב, נמרוד ויתר המתדיינים בעניין עוינות שמאל/ימין: קשה לי להגיב לנושא הזה מבלי להתרגש, ואסור לי להתרגש יותר מדי, כי ואן-דר-אמא אמרה שזה לא טוב. אנסה בכל זאת.
יניב, מעולם לא טענתי שאני לא מתייחסת כאן לדברי קיצונים ולחלופין, שכל אנשי הימין חד הם. התייחסתי לתוכן ולנימה שעלתה מאותם טוקבקים מאוסים (וצודק נמרוד – עדיף שלא להתייחס אליהם בכלל, אלא מה, לפעמים השכל הישר עוזב אותי לאנחות לזמן מה. בפרט כשקוראים לי "בוגדת"). אנסה להבהיר ולחדד את הנקודה שניסיתי להעביר:
מי שבאמת מכבד את זכרו של מנהיג שנרצח, לא אומר "אני מצטער, אבל הוא היה בוגד/אסון/פושע" בנשימה אחת. אפשר לחכות עם התגובות הללו ליום אחר, לכתבה אחרת. אני – כאדם, לא כשמאלנית – לא הייתי חולמת להיכנס לכתבה על עצרת זיכרון לרחבעם זאבי, ולכתוב "צר לי על הירצחו של האיש, אבל הוא היה פאשיסט ואסון למדינת ישראל, הוא וכל הימנים האלה". גם אם אני חושבת כך (ואיני חושבת כך, אגב. לא הסכמתי עם אף דעה מדעותיו, ובכל זאת כיבדתי את פועלו).
מה שמדהים אותי הוא שלא קרה לי אפילו פעם אחת ששמעתי איש שמאל אומר שצריך להעמיד לדין את האנשים שחתמו על הסכם אנאפוליס, למשל; או שאולמרט הוא בוגד; או שביבי הוא פושע שדינו מיתה; או שהימנים הם האסון של מדינת ישראל ויום יבוא ו"נראה להם מה זה", במן שמחה שכזו. ובטח ובטח שלא שמעתי אנשי שמאל משווים את המשטרה, כוחות הצבא או הרשויות ל"נאצים". לעומת זאת, שמעתי גם שמעתי דברים כאלה מאנשי ימין. אני מאמינה, בכל ליבי, שיש מספיק אנשים שם בחוץ שחושבים שיש להעמיד אותי לדין בגין תמיכתי בתהליך השלום ורואים בי "בוגדת" בשל דעותיי. אני אישית לא הייתי חולמת להאשים איש ימין ב"בגידה" (מילה שאני רואה בחומרה רבה, ושהלוואי והיו מפסיקים לנופף בה באותה עליצות שבה מנופפים ב"נאצים"), ולא משנה כמה אני לא מסכימה עם דעותיו או עם דרכו הפוליטית.
לכן, עבורי, ביום זיכרון לאדם יקר בעיני, שדרכו היתה יקרה בעיני, שעשה כל כך הרבה למען המדינה, בין אם כלוחם ובין אם כאיש שלום – להיכנס לאתר ולקרוא תגובות כל כך רוויות שנאה ושמחה לאיד, היה רגע טראומטי ממש. קל להגיד שאלה רק כמה קיצוניים והם לא מייצגים את הרוב; אבל הם מייצגים חלק מהרוב. וזה, כשלעצמו, מספיק בשביל להבעית אותי.
יניב, רק עוד מילה אחת קטנה: ההתנתקות, שאתה משווה לאקט של "שנאה", הפך לכזה רק בגלל האתוס של "שואת המתנחלים". גם אנשי "ימית" נעקרו ממקום מגוריהם למען שלום שדווקא לא אורגן בידי אנשי שמאל, אלא אנשי ימין. עד כמה שזכור לי, השמאל לא בשלטון כבר אי-אילו שנים, ואת המהלכים האחרונים הובילו דווקא שרון ואולמרט. אז גם כשהימנים פוגעים בימנים, השמאל אשם?… השמאל הוא רוווי שנאה? או שאולי אולמרט רווי שנאה? אולי שרון? אולי כולנו?
By: vandersister on נובמבר 10, 2008
at 1:15 pm
לכל הקשור לכבוד, לצלם אנוש, לנימוס וכיו"ב, אני מסכים איתך לגמרי.
אני אפילו חושב שאכן הגוש הימני נגוע משמעותית יותר בזרעי שנאה והסתה, וההתבטאויות של הגוש הנל מקוממות הרבה יותר, גסות הרבה יותר ופשוט לא מקובלות.
כל מה שניסיתי להגיד, וכל הדיון עם נמרוד, מובע במילה החוזרת – יותר.
יש מחקרים פסיכולוגיים על סמכותנות, מושג שקשור הרבה להבעות השנאה וההסתה. בתחילה חשבו שהסמכותנות משתייכת לגוש הימני בלבד. זו הייתה הסברה הרווחת.
לאחר מכן התברר, על סמך מחקרים שאין כך הדבר, הדברים תלויים בדבר ומשתנים בנסיבות שונות, ואין שום קשר בין סמכותנות לבין עמדה. זה כמו להגיד שאוכל חם הוא חריף ואוכל קר הוא מתוק.
שנאה לא משתייכת לאף אחד מהגושים, ואני כן שמעתי הרבה שמאלנים (וגם ימנים, אגב) ששונאים את המתנחלים הימנים ואף מתעבים אותם.
את יודעת מה? הבחור הזה שאמר שצריך להרוג חיילים? מחוות פדרמן או משו? א-נ-י מאוד לא אוהב אותו, אפשר להגיד כמעט-שונא.
—
כולנו רווי שנאה, תוקפנות, היה אומר פרויד. חלק מתמודדים איתה ככה וחלק אחרת. חלק שולחים תמונות של טעויות לאו"ם וחלק שולחים עיצובי פוטושופ נוראיים לרחובות.
עד כמה זה שונה?
אני לא חושב שהרבה.
By: יניב on נובמבר 11, 2008
at 1:26 am
מסכים עם מה שאת אומרת לגבי הכיוון שבו זורמת האלימות בין אזרחים על רקע פוליטי וגם הקריאות לאלימות כזו. רק נקודה קטנה בתגובה האחרונה שלך מוזרה לי. באמת לא שמעת אף פעם אנשי שמאל משווים את המשטרה, כוחות הצבא או הרשויות בישראל ל”נאצים”? כי גופי שמאל באירופה עושים את זה בערך כל יומיים, וגם בארץ יצא להיתקל בזה סביב הפגנות הגדר, היחס לערבים בהפגנות בגליל, סרבנות גיוס משמאל ואפילו ישעיהו ליבוביץ' ויחסו לציונות הדתית, ככה שבנקודה הספציפית הזו של השוואת הצד השני לנאצים אנחנו ממש לא יוצאים נקיים.
By: רגשות מחושבים on נובמבר 11, 2008
at 3:08 pm
טוב.. קשה לא להגיב לפוסט כל כך מעניין.
אישית, אני מעדיף תמיד להמנע מאלימות מיותרת, בין אם היא מגיעה משמאל או מימין. לשני הצדדים יש ציבור קיצוני, שלא תורם בשום צורה לדעה המוצגת אצלם. להיפך, לשני הצדדים, יש אנשים הזויים שאני רואה בהם מטורפים ותו לא. אף על פי כן – יש לציין שאכן הימין דוגל ופועל באופן אלים בהרבה מהשמאל.
ההתנחלויות הן אחד הפשעים הגדולים שמדינת ישראל אחראית להן במאה הקודמת ובמאה הנוכחית. יחד עם זאת, גם יישובים בלתי חוקיים בדואים בנגב הם כאלה שצריך לפעול נגדם. בשני המקרים – אין צדק ואין חוכמה. הבעיה היא בעיקר, שבהתנחלויות, אנחנו מסכנים את הילדים שלנו, בלי לשאול אותם לדעתם. וזהו הבדל שיש לתת עליו את הדעת. מזמן אני טוען שצריך לתת את הקיצונים המטורפים האלה לידי השלטון הפלשתיני, ולתת להם להתמודד איתם. נראה כמה זמן, "ארץ ישראל השלמה" והקיצונית תחזיק מעמד בלי שמירה של חיילינו.
יחד עם זאת, חשוב לי לציין גם פגישה הזויה שהייתה לי לפני כמה שנים, במטה חד"ש ב"גדה המערבית" (או אולי ב"גדה השמאלית"? לא זוכר איך קראו למקום), ברח' אחד העם בתל אביב: ישבתי שם, והקשבתי לפעילי שמאל קיצוני מדברים על ה"חברים" שלהם באוניברסיטת רמאללה, וכמה חשוב להפגין לצידם. יש להם כל כך הרבה "חברים" שם, שהם דיברו רק על איך להתחפש לערבים בני המקום, כדי שלא יזהו אותם ויפגעו בהם, ואיך "לחדור" לשטחי הרשות. אני אפילו לא עומד להמשיך להסביר פה את המובן מאליו, אבל זה אכן היה מוזר לשבת ולהקשיב למה שנאמר שם. נראה שגם בשם השלום אנחנו מוכנים לעשות דברים מסויימים שאני בחיים לא אבין.
מה שאני מנסה להראות כאן, זה שמתברר שלשני הצדדים יש חבר'ה משוגעים, שלא אכפת להם לגרום למדינה שלהם להיראות כמו חבורה של חיות טרף שרק אוכלות זו את זו.
הטוקבקים שאת מדברת עליהם, ואנדד, הם אכן דוחים ועלים בי הרגשת קבס (ולא רק בגלל ההרגשה הפיסית של הימים האחרונים). אין שום הצדקה לצורת ההתבטאות הזו. האלימות הזו משגעת אותי.
הבעיה שלי בכל העניין הוא, שאין לנו גבולות. אנחנו לא מסוגלים לשבת ולדבר בלי שמישהו מרים את קולו, מניף אקדח או אבן, או מדבר בצורה משיחית (בין אם זה על השלום או על המלחמה). יש לי הרבה מה לכתוב על כל זה, ויש לי גם דעה על המקור לכל זה, שחבריי הקרובים מכירים היטב )אולי אני אכתוב על זה פוסט נרחב יותר בהזדמנות). אני יודע היום דבר אחד וודאי: אני רוצה שלום באיזור הזה, וברור שההתנחלויות דופקות את השלום הזה, ולא רק את השלום אלא את כל מה שטוב במדינה הזו. יחד עם זאת, אני לא מגדיר את עצמי כשמאלן (אני חושב שגדר ההפרדה היא חשובה לביטחונינו כעם). ולמען האמת – גם רחוק מהימין (ראו ערך דעתי על המתנחלים). אני אפילו לא בטוח כמה שפוי להיות היום איש מרכז. אני לא מסוגל לאמץ לעצמי אף אחת מהדעות של אחד הצדדים באופן גורף וחד צדדי.
היום יותר מכל זמן אחר, אני חושב שצריך לקחת את האמרות השפויות של כל אחד מהצדדים, להעיף את הפונדמנטליסטים המטורפים לכל הרוחות, ולנסות להגיע להבנה אמיתית. לצערי, בתוך עמי אני חי, ולכן עוד חזון למועד. אני מקווה שיגיע היום, ועוד בחיי אני אראה את המהפך הזה קורה. תקראו לי פסימי, אבל איכשהו אני לא רואה את זה קורה, למרות גילי הצעיר אך המפוכח.
By: גיא on נובמבר 12, 2008
at 11:19 pm
הערה קטנה בקשר לאלימות משמאל. בכל מה שקשור לאלימות פיזית – אני די מסכים איתך. היא זורמת מימין לשמאל בעיקר. אבל בכל הקשור לאלימות מילולית – גם הצד השמאלי במפה ראוי לקצת חשבון נפש. לא זוכר כרגע את כל הדוגמאות אבל בסמוך לרצח שמעתי שיעור של מישהו שסקר את ההתלהמות משמאל. הדוגמה היחידה שקופצת לי לראש זכורה לי בגלל ויכוח סוער שהיה לי כחניך בתנועת נוער בקשר לשלטי "שרון רוצח" שהונפו באופן קבוע למול ביתו של שרון אחרי מלחמת לבנון א'. אנחנו קלים על ההדק בכל מה שקשור במילים. כולנו. לשימחתי רובנו חושבים קצת יותר כשזה מגיע להדק אמיתי. (חוץ מאלה שלא כמו שאמא שלי היתה אומרת)
By: mio on נובמבר 20, 2008
at 12:36 pm
I stand corrected, חברים. אמנם התכוונתי רק לסוג הדברים שאני רואה בטוקבקים, אבל אם מדברים על השיח באופן כולל – נכון מאוד שיש טינה מילולית, עד כדי אלימות, גם משמאל. האבא האישי שלי הוא דוגמה מובהקת לכך (הוא צועק על אנשי ימין שמדברים בטלוויזיה ללא הרף). אני עדיין מחזיקה בדעה שעם כל הצער לגבי ביטויים מסוימים שנשמעים מהמחנה "שלי", אלימות מילולית היא עדיין פחות גרועה מאלימות פיזית. כנראה שלאנשי שמאל – או בואו נאמר לשם הזהירות, לרובם המכריע והכמעט מוחלט – יש בכל זאת קווים אדומים ברורים בכל מה שקשור בנקיטה באלימות פיזית ממש כלפי אושיות שלטון וגורמי חוק. אני מקווה מאוד שלא אתבדה במרוצת הזמן.
By: vandersister on נובמבר 20, 2008
at 1:19 pm