ואן דר גראף אחותך

דומני שכבר כתבתי בעבר על הטראומה שנקראת גם בשם “מסלול הלימודים שלי לתואר שני“, באוניברסיטה ששמה מתחרז עם “אבשלום ווילן” ועם “סירופ עמילן”. לא שיש לי משהו נגד לימודים, אקדמיה או עמילן, אבל אין ספק שרצף האירועים הותיר אותי נוגה משהו ועם דחף חזק להדיר את רגליי מכל מוסד אקדמי שהוא, כולל “האקדמיה לבניית ציפורניים“. שמתם לב, אגב, שבזמן האחרון אין יותר סתם “טיפול פנים” וסתם “קוסמטיקאית”? זה תמיד “האקדמיה למקצועות היופי”, “הפקולטה לעיצוב גבות”, “הקתדרה לשפם ושחי” וכולי. אני תוהה אם העובדה שרכשתי לי פינצטה ואני נוהגת לעצב את גבותיי באופן עצמוני היא בגדר פלגיאט אקדמי, אבל נעזוב את זה.

ובכן נקפו שנתיים, ולפתע הגיעה אלי הצעה להשתתף בכנס שעוסק בנושא הקרוב לנושא התזה שלי. התלבטתי רבות, כי מצד אחד - זו מחמאה גדולה, להיות מוזמנת להרצות בכנס מכובד למדי באוניברסיטה. מצד שני, עזבתי את האקדמיה עם… טוב, לא בדיוק עם הזנב בין הרגליים, אבל לפחות עם אוזניים שמוטות. למה לחזור שוב למקום שגרם לי להיראות כמו כלבלב “האש פאפי”? מה אני, מזוכיסטית?

כנראה שכן, כי הסכמתי להצעה וכך מצאתי את עצמי עם צמד הורים ומכונית אחת, עושה את דרכי לאוניברסיטת חיפה. בכניסה לאוניברסיטה, שאלנו את השומר החביב איפה זה אודיטוריום הכט. “תמשיכו ישר”, כך האיש החביב, “תפנו שמאלה בכיכר ואז תראו מצד ימין שורה של בניינים. תמשיכו עוד הלאה, ומצד שמאל תראו בניין גבוה, זה שם.” - “תודה רבה”, השבנו לאיש החביב עם השער הנפתח, והמשכנו בדרכנו.

פנינו שמאלה בכיכר, חיפשנו את הבניין הגבוה, ולא ראינו שום אודיטוריום ושום הכט. “אולי נשאל מישהו?”, הציעה ואן-דר-אמא. יצאתי מהרכב והתקרבתי לחבורת בנות שנראו סטודנטיאליות למדי. “סליחה”, כך אני בנימוס, “אתן יודעות אולי איפה זה אודיטוריום הכט?” הבנות פנו זו אל זו בהבעה קמוטת מצח. “אני חושבת שזה שם”, השיבה לי אחת מהן, והחוותה בידה לכיוון לא ברור כלשהו. ייתכן שהצביעה על אחד הבניינים בהמשך, ייתכן שהצביעה על כוכב הלכת יופיטר. אין לדעת. “תודה”, השבתי בכובד ראש וחזרתי לרכב. “נו, איפה זה?”, הקשתה ואן-דר-אמא. “אין לי מושג”, השבתי.

המשכנו לנסוע עד שמצאנו בניין שהיה ככל הנראה הפקולטה לחינוך. “זה אמור להיות קרוב לכאן לפי המפה”, אמרתי להורים, “אני ארד ואשאל איפה זה”. -”בסדר”, כך ואן-דר-אבא, “אני אחפש חנייה בינתיים”. התפצלנו, והלכתי להטריד את השומרים החביבים בכניסה לבניין החינוך. “סליחה”, כך אני בנימוס, כמובן, “איפה זה אודיטוריום הכט?” - “אה, זה ממש קרוב”, אמר לי אחד השומרים, “את צריכה להיכנס לבנק”. - “לבנק?” גירדתי בפדחתי, “למה לבנק?” - “דרך קיצור”, הסביר האיש בכחול, “יש פה בנק ממול. את נכנסת לבנק, הולכת עד הסוף, פונה שמאלה, יורדת במדרגות, ממשיכה ישר, פונה שוב ימינה, עולה במדרגות, וזה שם. הבנת?” - “בוודאי”, כך אני בביטחון מזויף לגמרי, “תודה”.

נכנסתי לבנק, הלכתי עד הסוף, ימינה, שמאלה, הצידה, למעלה, למטה ואחורה, עד שהגעתי לדלת נאה. פתחתי את הדלת, ומצאתי את עצמי ניצבת מול אריה גדול-ממדים ובעל רעמה שופעת. “סליחה”, שאלתי את האריה בנימוס רב, “פה זה אודיטוריום הכט?” - “לא”, השיב האריה בעצב, “פה זה נרניה. גם אני חיפשתי את האודיטוריום שנים רבות, עד שהחלטתי לוותר ולהשתקע כאן. אולי תישארי גם את פה? יש לנו סוסים מעופפים, נימפות-יער ופאונים שמכינים אחלה תה עם עוגיות”. - “באמת תודה”, השבתי לאריה, “אבל אני חייבת להמשיך, יש לי פאנל בנושא תיאוריות עכשוויות במגדר בעוד חצי שעה”. - “לכי לשלום, בתי”, השיב לי האריה ונשק למצחי.

סגרתי אחרי את הדלת, פניתי עוד ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, ובחסדי חתולו של תקרה, הצלחתי להגיע סוף סוף לאודיטוריום הכט המיוחל. איכשהו הצליחו גם הורי להגיע לאולם הכנסים הנאה, שם נרשמנו כנדרש והמשכנו לחדר שבו התקיים המושב. אפילו קיבלתי תג שם מפלסטיק נאה ועליו הכיתוב “גב’ אחותך, ואן-דר-גראף”. הרגשתי גאווה עצומה: מעולם לא היה לי תג שם כה מהודר. בהחלט היה שווה לבוא לאוניברסיטה.

ההרצאה עצמה היתה נחמדה ביותר. שמחתי להשתתף בפאנל וצר לי שלא היה יותר זמן לפתח דיון. החוויה הפיגה במקצת את טעמה המר של הפרידה מאוניברסיטת עמילן, וגרמה לי אפילו לפתח מחשבות כפירה על דוקטורט. עם זאת, דבר אחד ברור לי: אני לא נכנסת יותר לאוניברסיטה כלשהי, תהא זו גם “האוניברסיטה ללימודי ציפורן חודרנית”, בלי מכשיר GPS מתקדם.

יאללה, מי באה איתי לעשות גבות ב”מכללה הגבוהה למדעי הפינצטה”?

המקום: מועדון ה”זאפה” בתל אביב. האירוע: הופעה של אבישי כהן וקווינטט “אורורה”. המשתתפים: חברי הטובים א. וג., ושפחתכם הנאמנה. בשבועות האחרונים, כשסיפרתי לאנשים בהתלהבות רבה שאני הולכת לראות הופעה של אבישי כהן, ברוב המקרים הם רק שאלו “מי זה?” במבט זגוגי. במקרה שהם מכירים קצת את הז’אנר, הם חשבו שאני מתכוונת לאבישי כהן השני. כן כן, מסתבר שיש שני אבישי כהנים, שניהם מוסיקאים, שניהם נגני ג’אז: רק שהאחד מחצרץ בחצוצרה, והשני פורט עלי קונטרבס**. אז למי שלא מכיר, מדובר באבישי כהן הבאסיסט. ייתכן שאתם מכירים אותו, וייתכן שלא. אם לא, כדאי לכם. סתם, שתדעו.

הגענו לזאפה בשעה מוקדמת יחסית, כדי למהר ולתפוס שולחן מוצלח, קרוב מספיק בשביל לראות את כפתורי חולצתם של הנגנים אך רחוק מספיק בשביל לא להתחרש באופן מוחלט מהרמקולים. מארחת צנומה הושיבה אותנו ליד שולחן פעוט שביקום מקביל ושפוי יותר היה מספיק לשני בני אדם, רק שביקום של ה”זאפה”, שבו מבקשים לדחוס כמה שיותר בני אדם כדי לראות את ההופעה, הצמידו אותנו למעקה כלשהו מצד אחד ולשולחן אחר מצד שני. התוצאה: ג. דחק את עצמו בין השולחן למעקה בנוחות מוטלת בספק, ואילו א. ואני הצטופפנו זו לצד זו באותו צד של השולחנון, כשצלעותינו נושקות זו לזו באהבה רבה ומאיימות להפוך לבשר אחד. סיכמנו בינינו שכתום ההופעה, נחזיר האחת לשניה את האיברים הפנימיים שייתכן שעברו בינינו באוסמוזה.

האוכל ב”זאפה”, כך יש לומר, הוא מצוין. כשהמנות הוגשו, הרגשנו קצת כמו במטוס, כשיש צורך לבצע מעט תעלולי אקרובטיקה כדי לא לנעוץ את המזלג בעינו של היושב לידכם; אבל מה זה כמה דקירות מזלג לעומת ניוקי משובח ברוטב ערמונים ואספרגוס. חוץ מזה, כפי שציינתי באוזני א., יש סיכוי לא רע שהקיבות שלנו כבר התמזגו בשלב זה מחמת הצפיפות, אז נעכל את כל המנות ביחד. קיבלנו גם כוסיות קטנות עם מרגריטה קפואה על חשבון הבית, מה שהיה חביב למדי. א. לגמה כמחצית הכפית מרגריטה, ומצב רוחה השתפר פלאים. כלומר היא החלה לצחקק ולשיר שירים בקול רם. בימים כתיקונם הייתי מצטרפת אליה בשמחה, רק שהייתי לחוצה להפליא והלחץ לא אפשר לי להשתחרר כראוי. אני תמיד נלחצת בהופעות חיות. משום מה, בכל פעם אוחז בי פחד נסתר שמשהו ישתבש: שמישהו ישכח את המילים, או שיפקע איזה מיתר, או שייפול למישהו פסנתר על הראש. אני שמחה לדווח שהפסנתר עמד על תילו במשך כל הערב ביציבות ראויה לשבח.

בשלב מסוים, א. ואנוכי ביקשנו לעשות את הבלתי אפשרי וללכת לשירותים. אתם מכירים את המשחק ההוא, שנראה כמו לוח שטוח מחולק ל- 9, שיש בו 8 ריבועים וריבוע אחד חסר? כשהדרך היחידה לסדר את כל הריבועים היא להזיז ריבוע אחד בכל פעם, על חשבון הריבוע החסר? כך בערך היינו צריכות לפלס את דרכנו לכיוון השירותים. בכל פעם זז אדם אחד, אדם אחר תפס את מקומו, נוצר רווח בגודל של אדם אחד (צנום) שנתפס על-ידי אדם אחר וחוזר חלילה. מקץ כחמש דקות של ריקודים אינטימיים עם זרים גמורים, הגענו למחוז חפצינו ונשמנו לרווחה. בדרך חזרה ביצענו שוב את אותם צעדי מחול וכמעט נדרסנו על-ידי מלצר עמוס בארבע צלחות ומלצרית עמוסה בכתריסר כוסות בירה. אגב, אני מצדיעה למלצרים של הזאפה. לא רק שהם נאלצים להיות צנומים למדי כדי להשתחל בין המרווחים שבין השולחנות, הם גם נאלצים לשאת בערך פי שלוש ממשקל גופם בצלחות וכוסות, כמעט כמו נמלים עמלות, ועומדים יפה במשימה. שאפוֹ.

וההופעה עצמה? לומר שההופעה היתה תענוג צרוף זה בערך כמו לומר שמגדל אייפל הוא קצת גבוה או שלדבש יש טעם קצת מתוק. אנשי “אורורה” המוכשרים בצורה בלתי נתפסת החזירו לי מעט את האמון במין האנושי. אם האבולוציה הצליחה לייצר ספסימנים כאלה, אמרתי בבני מעיי (וגם בבני מעיה של א. אחרי שהתמזגו להם יחדיו), הרי שעוד יש לנו תקווה. אבישי כהן הוא מסוג האנשים שגורם לכם לרצות לטפוח על שכמו בהערכה רבה ולומר לו, “איש, אתה ממש בסדר”. שזו המקבילה הארצישראלית של “We’re not worthy”. יצאנו מן המקום מאושרים, אך גם מעט מדוכאים. א. ואני הסכמנו שאחרי שרואים אנשים מוכשרים כל כך, קשה שלא להרגיש ייאוש מסוים. כך לדוגמה, איתמר דוארי, נגן כלי ההקשה, מסוגל להשמיע קצב אחד ביד אחת על הדרבוקה, קצב אחר ביד השניה על תוף וקצב שלישי ברגל עם שרשרת מצלצלת כלשהי שאין לי מושג איך קוראים לה (ויסלחו לי אנשים שמבינים בתחום של כלי ההקשה). עמוס הופמן, לדוגמה, מפליא לנגן גם על עוד וגם על גיטרה. ואני? אפילו לשרוק אני לא יודעת. שש שנים למדתי לנגן על פסנתר, וכל מה שנשאר לי מזה הוא ארבע התיבות הראשונות מתוך הפרלוד מס’ 1 של באך, ואם באך היה שומע את זה, הוא היה מרביץ לי מכות נאמנות. ככה זה, יש אנשים מוכשרים שכותבים ומנגנים מוסיקה שנשמעת כמו חיבוק של אמא אדמה, ויש אנשים שנועדו לעבוד במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף.

בסיכומו של עניין, בהחלט שמחנו שנפלה בחלקנו הזכות לראות את ההופעה. חבל שאבישי כהן ממעט כל כך להופיע בארץ, אבל אני לא מאשימה אותו: הישראלים מתקשים להעריך את הכשרונות שבתוכם. ועם כל הצפיפות במועדון, זו בהחלט היתה הופעה אינטימית וכיפית, ממש כמו משפחה אחת גדולה. עם זאת, יש מצב ששכחתי שם את התריסריון שלי. אנשי ה”זאפה”, אם אתם רואים במקרה איבר פנימי צנוע נחבא אל הכלים באיזו פינה, כנראה שהוא שלי. תרימו טלפון, טוב?

* זהו הכינוי של ידידי הטוב ג. לאבישי כהן. אם תראו את העטיפה של הדיסק “אורורה”, אז תבינו.

** למי שלא יודע מה זה קונטרבס, זה כמו כינור רק מאוד מאוד מאוד גדול.***

*** למי שלא יודע מה זה כינור, זה כמו קונטרבס רק מאוד מאוד מאוד קטן.

שעת ערב מאוחרת, השמיים ממררים בבכי והרוח נושבת קרירה. מכנסיי וגרביי רטובים, ואוזניי קפואות. אני מחליטה לבזבז כמה מעות ולהרשות לעצמי את המותרות שבמונית ספיישל הביתה. השטינקמוביל הלח והמצחין יסתדר בלעדי הערב.

אני מתיישבת במונית, נהג מבוגר למדי וממושקף קלות שואל אותי לאן נוסעים. “פתח שמיקווה”, כך אני. “בכיף, מאמי”, כך הנהג החביב-למראה, ואנו יוצאים לדרך. לא יוצא לי לנסוע יותר מדי פעמים במוניות, אבל עקב טראומות עבר, אני נוקטת דרך קבע במדיניות של שתיקה בזמן הנסיעה. אחרי שנהג אחד ניסה לשדך לי את בנו (”לא טוב להיות אישה לא נשואה, את צריכה להתחתן, לא חבל?” ) ונהג אחר הבהיר לי שאני משתייכת לקבוצה לא רצויה בתכלית (”השמאלנים האלה, בני-זונות, חולירות, צריך לתלות את כווווולם, תאמיני לי”), גמרתי אומר שאין טעם לנסות ולפתח שיחת חולין עם נהג המונית הממוצע. זה לא הם, באמת שזה לא הם. זו אני.

אולי הרוח הקרה שיבשה עלי את דעתי, אבל מצאתי את עצמי פוצחת בפטפוט קליל עם הנהג החביב-למראה. אמרתי משהו לגבי מזג האוויר, כמדומני, וציינתי שכאשר יצאתי מהעבודה, הרוח כמעט והעיפה אותי במורד הרחוב. “ואני לא כל כך קלה”, גחגכתי להנאתי.

את מה שהתגלגל מאותו רגע והלאה לא יכולתי לצפות מראש. הנהג שלח מבט אחורה במראה, סקר בחטף את ממדי גופי, ואז…

“איפה!!” צעק פתאום האיש בהתלהבות אין-קץ, “אני מת על נשים כמוך! עם הרבה בשר, זה מה שאני אוהב. יש מה לתפוס, זה כיף, כיף חיים, תענוג!”

“אה, כן…” ניסיתי לשמור על הנימה הקלילה, “באמת חבל שיותר אנשים לא חושבים כמוך היום, הא הא”.

“מה איתך”, הפטיר הנהג בבוז תהומי, ”גברים היום, הם לא יודעים מה טוב. אני, תראי אותי - אני גבר שאוהב בשר, את מבינה? יש בשר, יש מה לתפוס, יש מה לנשק, יש מה לאכול… כזה אני, קניבל!” כאן פרץ הנהג בצחוק לבבי, “אני קניבל, בכל המובנים!”

בלעתי את רוקי. בכל המובנים?…

“אישה עם בשר, צריך לדעת מה לעשות איתה, את מבינה? נשים אוהבות אותי, תאמיני לי, יש לי מלא נשים, באמת! את יודעת מה זה, שהרבה נשים רוצות אותך?” 

“אה… לא ממש…”

“אח, פעם היתה לי אישה אחת”, ריחף הנהג על גלי הנוסטלגיה, “היו לה ציצים כאלה” - החווה בידיו על חיקו - “עד לפה, משהו-משהו, תענוג. אבל מה? היתה מטומטמת. לא ידעה לבשל, לא ידעה לארח, אסון. אי אפשר לקבל הכל, מה? האהאהאהא!”

“כן… הא הא.”

“תגידי, את קונה בשוק?”

“מה?…”

“ירקות, פירות, אוכל, את קונה בשוק?”

“אה… לא. “

“אז מה, בסופר? זה יכול להיות נחמד פעם, ללכת לשוק, לבשל משהו.”

“כן… בטח…”

“אני, אני אוהב לאכול, את מבינה? אוהב לאכול ואוהב נשים…”

החילותי לתהות אם האיש מדמיין אותי על צלחת עם רוטב עגבניות וקצת חריף בצד.

“את מבשלת לבד?”

“כן. זאת אומרת, לא! זאת אומרת, לפעמים… אה… “

“יש נשים”, קימט האיש את מצחו בהרהור פילוסופי, “שאוהבות גבר שיהיה כמו… גור כלבים, את יודעת מה זה? רק שירוץ אחריה וילקק אותה כל הזמן. את מבינה? כל היום לרוץ אחריה בליקוקים”.

מדוע פתח שמיקווה כל כך רחוקה, שאלתי את עצמי בייאוש, ומדוע בחרתי נושא בעל פוטנציאל כל כך סקסואלי, כמו מזג האוויר? מה אני, סתומה?

“אולי נעשה איזה דרך קיצור, מה את אומרת, מאמי? ניסע בדרך אחרת?”

“לא! אי אפשר…. יש שם פקקים… עבודות בכביש… דינוזאורים… סע ישר!!”

“בסדר, מאמי, מה שתגידי.”

היתה שתיקה מבורכת לכמה דקות.

“איזה מספר את?”

“מה?” אני נבעתת. מה מספר, מי מספר, מה הוא רוצה עכשיו? מספר חזיה? מספר תחתונים? מספר אורגזמות בשרשרת?

“מספר הבית, מאמי. זה לא הרחוב?”

בחיי, אמרתי בלבי, הייתי כל כך בלחץ מכל הדיבורים על אכילת ציצים שלא שמתי לב שזה הרחוב שלי.

“אז באיזה מספר לעצור לך?”

“חמ… שבע עשרה!” אלתרתי בזריזות, “מספר שבע עשרה”.

“בטח, מאמי.”

שילמתי ויצאתי, והלכתי חצי רחוב עד שהגעתי לבניין מגוריי ולדירתי הקטנה, ונעלתי אחרי את הדלת נעול היטב. אולי בכל זאת השטינקמוביל הוא לא אפשרות גרועה כל כך.

בפתח שמיקווה, עיר החטאים, ישנו קניון גדול. ובקניון ישנו סניף של רשת חנויות, הבה נכנה אותה בשם “המשביז לצרכן”. ובמשביז לצרכן מוצרים לרוב, החל מפמוטים דקורטיביים מפיברגלאס צבעוני וכלה בפיג’מות פלנל עם ציורים של “הלו קיטי”. ודווקא פיג’מה אחת כזו היא שהביאה אותי לסניף המשביז המקומי ביום שישי עמוס זה.

העניין הוא בכך, שאחת מידידותיי הביאה לי ליום הולדתי פיג’מה חתולית שכזו, שהעידה על עצמה באמצעות פתקתה שהיא “אקסטרא-לארג’”. אלא מאי? יש אקסטרא ויש אקסטרא, ומי שתייג את פריט הלבוש הזה ב- XL להתפאר לוקה בחוסר יכולת להערכת מידות ומשקלים. סקירה קלה בחנות עצמה העלתה שנטלי פורטמן, למשל, היתה “מדיום” או אפילו “לארג’” במידות המשעשעות של הפיג’מות האלה. והרי את פורטמן כולה ניתן לתחוב לתוך קופסת גפרורים במאמץ קל בלבד*.

בקיצור, הגעתי לסניף המשביז ובידי הפיג’מה הסוררת, וביקשתי להחליפה. ניגשתי בצעד קל אל הקופה, ופניתי לקופאית החייכנית: “שלום, אני צריכה להחליף פיג’מה שקיבלתי במתנה”, כך אני. חיוכה של הקופאית נמחק באחת ומבטה הפך למזוגג-משהו: “זה לא פה”, מלמלה לעברי, “תגשי לקופה למטה בשביל הזיכוי”. ירדתי לקומה התחתונה כפי שהצטוויתי, וניגשתי שוב אל הקופה: “שלום, אני צריכה לקבל זיכוי על פיג’מה…” - “זה לא פה”, ניפנפה אותי הקופאית, “תגשי למחלקת לבני נשים ושם יתנו לך זיכוי”. ניגשתי למחלקת לבני נשים, ופילסתי לי דרך בין התחרות והמלמלות עד שהגעתי לדוכן המכירה: “שלום”, התנשפתי קלות לעבר המוכרת, “אמרו לי לגשת לכאן בשביל לקבל זיכוי”. המוכרת בחנה קלות את הפיג’מה, והכריזה: “אני לא יכולה לעשות את זה, את צריכה את מנהלת המחלקה. לכי לבחורה ההיא ששם”. ניגשתי להיא ששם, במחשבה שאם גם היא לא תוכל להושיע, לא יהיה מנוס מלערב את בית הדין הבינלאומי בהאג או משהו. למרבה ההפתעה, ההיא ששם דווקא הצליחה לעזור, ולאחר שמילאה מלוא החופן טפסים שונים ומשונים, נתנה בידי את הזיכוי. “עם זה את הולכת לקופה”, כך ההיא ששם, “ואת חייבת לגשת עוד היום, כי זה לא ממש הזיכוי, זו רק הפניה לקבלת זיכוי”.

בררתי לי צמד פריטים נאים מהמחלקה, ועם ההפניה לקבלת הזיכוי בידי, ניגשתי שוב אל הקופאית שנפנפה אותי לפני כן. הגשתי לה את הפריטים ואת הזיכוי. התפתח הדו-שיח הבא:

קופאית: “יש לך כרטיס מועדון?”

אני: “לא.”

קופאית: “את רוצה כרטיס מועדון?”

אני: “לא, תודה.”

קופאית: “אבל זה נותן לך הנחות, כדאי לך.”

אני: “אני יודעת, מעדיפה שלא, תודה.”

קופאית: “טוב, איך שאת רוצה. את צריכה להוסיף לי עוד 14 שקלים. אם היה לך כרטיס מועדון לא היית צריכה להוסיף. לא חבל?”

אני: (מעבירה בשתיקה את הסכום ומקללת את כל כרטיסי המועדון באשר הם)

קופאית: “טוב, אז את לא רוצה כרטיס מועדון אמרנו, נכון?”

אני: “נכון.”

קופאית: (ממלאת שלל טפסים להמרת האופציה לזיכוי לזיכוי של ממש) “תחתמי לי פה ופה, עם מספר תעודת זהות.”

אני: (חותמת)

קופאית: (מתקתקת פרטים נוספים במחשב) “מה השם המלא?”

אני:” ואן-דר-גראף אחותך.”

קופאית: “כתובת?”

אני: “רחוב השטינקמוביל 5, פתח שמיקווה.”

קופאית: “תאריך לידה? ארץ לידה? ארץ מוצא של ההורים? מספר נעליים? רמת המוגלובין בבדיקת דם אחרונה?”

אני: “24 לאוקטובר, ישראל, ואנדר-לנד, 42 וחצי, 13.2. צריך את כל זה בשביל הזיכוי?”

קופאית: (בשמחה לאיד) “כן. אגב, את אולי בכל זאת רוצה כרטיס מועדון?”

אני: (חושקת שיניים) “לא.”

קופאית: “טוב.” (מושיטה לי את הפריטים בהבעה נעלבת)

אני: “תודה.”

קופאית: (מסתכלת למקום כלשהו באופק, הבעתה מתריסה. ניכר שאיכזבתיה קשות)

אני: “אה… יום טוב.” (והולכת לדרכה בבושת פנים)

מוסר השכל: בפעם הבאה שמישהי תרצה לקנות לי פיג’מה, אציע לה להמיר את זה לסבון נוזלי וקרם גוף. לחלופין, אני תמיד יכולה לשלוח את הפיג’מה לנטלי פורטמן.

* לא שאני מציעה, חלילה, לתחוב את נטלי פורטמן לתוך קופסת גפרורים. אם כבר, אז לקופסת סיגריות כדי שתוכל להתמתח להנאתה.

לפני יומיים ושלושים ושלוש שנה, כך מספרים לי יודעי דבר, נולדתי ברוב רעש וצלצולים בבית החולים אשר בפתח שמיקווה, למשפחת ואן-דר-גראף. אחותי עיקמה את אפה למראה היצור הצווחני והמוזר שגנב ממנה את תשומת הלב המשפחתית, ואחי הביע שאט נפש על כך ששוב רימו אותו והביאו לו אחות קטנה במקום אח קטן. הרוחות סערו, ואילו אני המשכתי, באומץ לב זערורי, לנעוץ עיניים קטנות ועגולות בעולם האכזר.

 השנים חלפו, ועודני נועצת עיניים עגולות בעולם אכזר לא פחות, ועם אומץ לב זערורי עוד יותר. כמה אנשים מקרב דורשי טובתי סברו שבכל זאת יש מקום לחגוג את קיומי המתמשך, וכך התכנסתי עם משפחתי והזאטוטים לבוצריים חגיגי במסעדה נאה. האחיינים והאחייניות שימחו את ליבנו בפטפוטיהם המשעשעים (”יש לי פיפי” - “גם לי יש פיפי” - “עכשיו יש לי קקי” - “אני רוצה מיץ ענבים” - “אמא, הוא לקח לי את המיץ ענבים” - “יש לי שוב פיפי” וחוזר חלילה), בעוד המלצרית למודת הסבל הגישה לנו מאכלים טעימים לרוב. הואן-דר-אח ומשפחתו הגיעו ראשונים לאירוע, והגישו לי ברוב טקס שקית נאה, ובה חבילה מהודרת עם סבון נוזלי וקרם גוף איכותי של חברה יוקרתית כלשהי. “איזה כיף!”, עלצתי בליבי, “אני הרי אוהבת סבונים ודברים כאלה”. שניה הגיעה הוואן-דר-אחות, והגישה לי בשם משפחתה שקית נאה ובה אריזה מהודרת. ובתוך האריזה המהודרת נחו סבון נוזלי וקרם גוף איכותי מחברה יוקרתית אחרת. “המממ”, אמרתי לעצמי, “איזו הצטרפות מקרים משונה. ובכל זאת, איזה כיף! אני הרי אוהבת סבונים ודברים כאלה”.

מקץ כ- 6 חביתות עם סלט, כמה עוגות, גלונים של מיץ ענבים וכ- 2876352 הליכות לשירותים עם פעוטות שונים, תמה המסיבה ושבנו הביתה. בבית פרקתי את השלל הסבוני ואף מיקמתי פריטים נבחרים במקומות מתאימים בבית. בכל זאת, אין דין בית שימוש עם סבון איכותי בניחוח “קיץ מתוק וניל-פצ’ולי-ג’ינג’ר-סבבה-אגוזים” כדין בית שימוש סתם עם סבון “נקה שבע”. כתום שיחת טלפון קצרה עם חבריי הטובים א’ ו- ג’, הוחלט שניפגש בערב כדי לשתות קפה, לאכול עוד קצת דברי שחיתות ולחגוג את יום הולדתי. התכוננתי לאירוע עם מקלחת חגיגית ומפנקת בניחוח תפוז-מנדרינה-ג’ינג’ר-במבה-אדומה עם גרגרי פילינג, וחשתי עצמי כמארי אנטואנט ממש, רק פחות מסריחה ועם ראש עדיין מחובר לכתפיים.

בערב נפגשנו, א’, ג’ ואנוכי, וישבנו לנו בבית הקפה החביב עלינו שבו המלצרית זוכרת בעל פה את מנותינו, והכיסאות הנוחים להפליא זוכרים את תבניות ישבנינו. א’, בחיוך נרגש, הגישה לי את מתנתם של הצמד בשקית נאה. השקית הכילה…

נו, אתם כבר יודעים…

כן, בדיוק כך…

סבון נוזלי וקרם גוף איכותי, הפעם מחברת הסבונים ודברים כאלה שאני הכי הכי אוהבת, כפי שציינתי לא פעם ולא פעמיים בפני א’. “אלים אדירים”, אמרתי בבני מעיי, “כלום חבריי ובני משפחתי מנסים לרמוז לי משהו? אני דווקא משתדלת לקרצף מעלי את הג’יפה היומיומית בכל הזדמנות”. א’ וג’, שהם אנשים יקרים מכל יקר, שאלו אותי בעליצות אילו עוד מתנות קיבלתי.

אז סיפרתי להם.

פניהם של האנשים היקרים נפלו מעט. מיהרתי לנחם אותם ולהגיד שקודם כל, אמרתי להם לא פעם ולא פעמיים שאני מאוד אוהבת סבונים, בפרט מאותה רשת, אז זו מתנה נפלאה. רק שאכן, זהו צירוף מקרים הזוי משהו. המשכנו לחגוג עם דברי מתיקה, וכשהגעתי הביתה פרקתי את דברי הסבון הנוספים, ואני שמחה לבשר שכעת אני מצוידת בכמות סבון וקרם גוף שתספיק לי עד שמכבי תזכה שוב באליפות אירופה בכדורסל. במילים אחרות, אנשי נקה שבע יכולים לשכוח ממני. 

אז שוב תודה רבה לכל האנשים ששימחו את ליבי ושלחו ברכות, חיוכים ומתנות! אתם אנשים יקרים. אני מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי להדיף ניחוחות נעימים בלבד מעתה ועד יום ההולדת הבא. אז תצטרכו לחדש את אספקת הסבונים ודברים כאלה שלי.

החל הדבר בשיחת טלפון בהולה לחברתי לומי (שם בדוי): “אל תשאלי”, כך אני בפאניקה קלה, “הבת של בת דודה שלי חוגגת ביום ראשון בת-מצווה, והוזמנתי לאירוע. אבוי.” - “מזלטוף”, כך לומי, “מה הבעיה?” - “כל הארון שלי מלא טישרטים בלתי חגיגיים בעליל, ואין לי מה ללבוש לאירוע. הצילו!!”- “הממ”, כך לומי בעדינות, “כמה אנשים יודעי דבר גילו לי בסוד שיש חנויות בארץ, שמציעות למכירה דברים שאפשר ללבוש אותם. בגדים, למשל”. - “נו, כן”, כך אני בהיסטריה, “אבל אין לי חוש אופנתי בשנקל, ולכן חזקה עלי שאבחר דווקא את החולצה הבלתי מחמיאה, המקושקשת והאווילית ביותר בכל החנות.” - “יאללה יאללה”, כך לומי, “יום רביעי, שש בערב, קניון פתח שמיקווה. הקפה עליך”.

וכך התכנסנו לנו, צוות קטן ואמיץ, בקניון הגדול של פתח שמיקווה בערב רביעי. טרם כניסתנו לחנויות, חילקתי ללומי הוראות אחרונות לפני היציאה לקרב: “זכרי”, כך אני, “המטרה היא לרכוש חולצה יפה אחת, גג שתיים, ובמחיר שלא יעלה על רבע משכורת חודשית. קאפיש? אם אני עושה סימנים של רצון לרכוש משהו יקר יותר, נא לגרור אותי בצווארוני החוצה”. - “אל דאגה, ארביץ לך קשות במקרה הצורך”, הבטיחה לי לומי נאמנה, “ואגנוב את ארנקך לפני שתספיקי לעשות נזק כלשהו”. בשביל זה, כך אומרים, יש חברים.

לחנות הראשונה, ששמה מתחרז עם “מדהים לי”, עוד נכנסנו בהתלהבות מסוימת. מוכרת טרוטת עיניים עם רמת התלהבות של חביצת שזיפים קידמה את פנינו בפיהוק: “אפשר לעזור?…” ביקשנו לראות חולצות. המוכרת הטרוטה השליכה לעברנו ערימה של סמרטוטים צבעוניים. מקץ נבירה קלה בערימה, הבנו שמכאן לא תבוא הישועה: למעשה, לומי בהתה ביצירות הצבעוניות, הגזורות בחתכים משונים, כשעל פניה הבעה של אימה ובעתה השמורה לגילוי מקרי של עכביש שעיר וזדוני במיוחד מתחת למיטה באישון לילה. “יש משהו אחר, אולי בגזרה פשוטה יותר?…” שאלתי בדחילו את המוכרת. “טוב, מה אתן רוצות?”, התרגזה עלי הטרוטה, “זה מה שיש לנו”. אמרנו יפה תודה, לא ברור למה, ויצאנו את המקום כשאנו מסכימות בינינו שזו היתה המוכרת עם תודעת השירות הנמוכה ביותר שראינו בכל ימי חיינו, ולו גם בפתח שמיקווה.

עם כניסתנו לחנות השניה, ששמה מתחרז עם “דייזי ליין”, כבר לא טיפחנו תקוות גבוהות מדי. המוכרת - שהיתה פחות טרוטה אך לחלוטין מנותקת מהבקשה המקורית שלי (כאמור, חולצות בגזרה פשוטה ובלי קשקושים) - ניסתה לשווא להתאים לי כמה טוניקות עם כמות פרנזים, פאייטים, ניטים ושסעים שלא היתה מביישת את כל צוות הרקדנים בהופעה של מדונה. “אבל טוניקה מכסה את כל מה שאת רוצה להסתיר”, כך המוכרת בחיוך קסום. “אני לא רוצה להסתיר שום דבר”, כך אני בתגובה, “יש לי תחת גדול והטוניקה לא מסתירה אותו אלא נהפוך הוא - מדגישה אותו, ועוד מוסיפה לו פאייטים”. במילים פשוטות: אם יש לי בחירה בין להיות סתם שמנה, או שמנה לבושה באוהל מנצנץ עם שסעים ופרנזים, אני מעדיפה את התוכעס שלי א-נטורל. למה אנשים (ובאופן ספציפי, מעצבי אופנה) סבורים שלהלביש נשים שמנות באוהלים זה דבר טוב?

נכנסנו לעוד מקום, ששמו מתחרז עם “באואר’ס”, ושם בילינו בדיוק 10 שניות לפני שלומי משכה אותי בזרועי ואמרה לי “נסיגה, עכשיו”. ברחנו לחנות הבאה בתור, ששמה מתחרז עם “בונות”. שם קרה הלא-ייאמן: המוכרת, אישה צעירה וחביבה, הקשיבה לדברי בסבלנות ואז ניסתה למצוא חולצות לפי טעמי (!). נדיר ביותר. תוך זמן קצר, הצלחנו להעלות בחכתנו גופיה אחת נאה, מקושטת בטעם ובגזרה חלקה ונקייה; ועוד חולצה שאמנם יש לה שסעים בכתפיים, אבל למרבה הפתעתי, אכן הלמה אותי כפי שהבטיחה המוכרת. יצאנו משם עם תחושה שהאופנה בארץ הקודש אמנם במצב חמור ביותר, אבל פה ושם עוד אפשר למצוא איזה שביב של בד שלא מבייש את הפירמה.

עם שובי הביתה, הרמתי טלפון נלהב למפקדה העליונה, הלא היא ואן-דר-אמא:

“אמא, מצאתי שתי חולצות ללבוש ביום ראשון - אחת גופיה אלגנטית ואחת חולצה עם שסעים. מה דעתך, איזו ללבוש ליום ראשון?”

“גופיה?” כך ואן-דר-אמא בחשש, “כלומר, בלי שרוולים? יראו לך את הזרועות?”

“אה… כן”.

“אבל אז יראו שאת שמנה”.

רגע של דממה.

“אני באמת שמנה, אמא”.

“כן”, מיהרה אמא לתקן את עצמה, “התכוונתי שאני לא הייתי לובשת גופיה, אבל את יכולה אם זה נוח לך…”

“לא חשוב”, התאוששתי בזריזות מהמפגן הפתאומי של חוסר פירגון אימהי, “אני אראה לך את שתי האופציות ואז נחליט”.

בסופו של דבר, לבשתי את היצירה עם השסעים בכתפיים לבת המצווה, ועוד הרהבתי עוז והתאפרתי קצת. כטוב ליבי עלי בבגדים החדשים ובאיפור הנדיר (אני מתאפרת פעם בשנתיים, בערך), ביקשתי מבן-דודי אדום השיער לצלם אותי במצלמתו המשוכללת, כדי שאוכל להשוויץ בפני לומי על הביצוע המוצלח. ואן-דר-אבא, שצפה בבן-דודי מכוון את מצלמתו, שאל אותו בקול רם מכפי הצורך: “אתה בטוח שיש לך עדשה רחבה מספיק, כדי להכניס את כל האובייקט שלך לפריים?”

ה”אובייקט” פנתה בשלב זה לואן-דר-אמה ושאלה מה נהיה. “הוא סתם צוחק”, כך זוגתו של האיש חסר הטאקט לעיתים תכופות שהוליד אותי, “עזבי שטויות”.

לפעמים אני תוהה בשביל מה לטרוח.

במזל טוב וקולולוש, נולדה לעמיתי לעבודה א’ בת קטנה, עגלגלה ותכולת-עיניים. היות שכך, א’ הזמין בנפש חפצה את עובדי המשרד לחוג עמו את הבריתה - “זבד הבת”, בלשון מסורתית יותר - באולם אירועים נוצץ ומהודר, ששמו מתחרז עם “כאן הדגל”, השוכן במקום ששמו מתחרז עם “בועז מעודה”.

הגענו לאירוע מצוידים היטב בהמחאות חגיגיות, וקיבלנו בקריאות “פוצי-מוצי” כמקובל את פני הפעוטה, שמצידה נעצה בנו מבטים מנומנמים ולא ממוקדים, לאמור “מה-אתם-רוצים-ממני-באמא’שכם-תנו-לישון”. למעשה, התינוקת היתה כה שקטה במהלך האירוע, שממש התפעלנו. היא המשיכה לישון בשלווה מופתית גם כאשר צלילי החגיגה מהאולם הסמוך חדרו לאולם שלנו (”יאללה, כפייים!!!!! קילילילילילילי” וכדומה), מה שגרם לי לתהות אם ערבבו קצת וודקה או וויסקי סקוטי משובח* בבקבוק החלב שלה. היות שלאביה של הפעוטה יש חוש הומור משובח, הרשיתי לעצמי להעלות את התהייה הזו בפניו. “אל תשאלי”, כך האב הטרי בפנים חמוצות משהו, “בבית היא כל הזמן בוכה, ורק פה היא שקטה כמו עכבר. כל האורחים אומרים לי ‘איזה כיף לכם, איזו תינוקת שקטה ונוחה!’ היא סתם עושה הצגות לאורחים”. מצוקתו של האיש כה נגעה לליבי, שלרגע קט שקלתי להביא את התינוקת לידי בכי לצורכי הדגמה - לצבוט קלות בירכה, למשל, או לספר לה שביבי שוב ראש ממשלה - אבל ויתרתי על הרעיון, כי אני אדם טוב שלא מציק לילדים, וחוץ מזה, גם אני בהדחקה עמוקה עדיין בעניין הביבי**.

 בקיצור, בעוד הילדה נמה את שנתה ואנחנו מתכבדים במאכלים טעימים לרוב, הגיעו אל שולחננו ההורים הטריים ועמם צלם מלא-עזוז, וביקשו להצטלם עם כולנו למזכרת. אני שונאת להצטלם: איכשהו, בתמונות יוצא תמיד שאני מגחכת מעין גיחוך עקמומי ומטופש, ועורי החיוור גורם לי להיראות כמו גופה של מישהי שהתפגרה תוך כדי צפייה בפרק מטומטם במיוחד של “שבוע סוף”***. ברם, המעמד מחייב, ולכן נעמדתי בפוזה הראויה עד שהפלאש הבזיק, ושבתי לכרסם את הפסטל ממולא התפודים שלי בלי להשקיע יותר מדי מחשבה בהשלכות העניין.

אלא מאי? א’, הלא הוא עמיתי לעבודה והאב שטריותו מתחילה כבר להתפוגג, שלח אתמול לכל החברה מייל תודה נרגש, וצירף אליו גם כמה תמונות מהאירוע המשמח. העוללה נראית בתמונות חמודה להפליא; התמונה המשותפת של עובדי המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, לעומת זאת, גרמה לי להתחלחל. מילא זה שאני תופסת רוחב כפול משטח התמונה לעומת יתר האנשים (למה אין עוד אנשים שמנים בחברה שלי? לפחות איזו דובונת אחת נוספת, כמוני? מה יש? אנשים צנומים-להרגיז שכמותם), לזה כבר התרגלתי. הבעיה היתה שהחיוך המטופש על פרצופי הפך להבעה של קבלת הדין על גבול הייאוש האובדני, בנוסח “היה שלום, עולם אכזר, הנה אני קופצת”; והעיניים שלי היו כל כך יגעות וכבויות, עם צללים כהים דמויי-דביבון תחתיהן, שנראיתי כאילו העולם כולו על צרותיו השופעות רובץ על כתפיי ועושה לי “נהנהנה” תוך חריצת לשון.

חתולו של תקרה החנון והרחום, נאנחתי, האמנם כך אני נראית בימינו? האם עומס העבודה עשה את מלאכתו נאמנה? או שפשוט הצלם לא עשה את מלאכתו נאמנה ותפס אותי ברגע דפקטיבי במיוחד, באמצע מצמוץ או שיהוק או גרעפץ או משהו? אולי מצלמות מדגמים מסוימים פשוט סולדות ממני באופן אישי? הכל ייתכן. על כל פנים, בפעם הבאה שאוזמן לאירוע מסוג זה, כשיגיע הצלם לשולחני, אני מתכוונת לצעוק “אוי ויי, שכחתי את האקדח בשירותים!” ולנוס על נפשי. אני מקווה שגם אם הצלם עוד יהיה שם כשאשוב, איזכור האקדח יגרום לו לחשוב פעמיים לפני שינסה להתקרב אלי עם העדשה העוינת שלו. אם זה לא יילך, אני תמיד יכולה לרגום אותו למוות עם פסטלים ממולאים בתפודים.

* בוודאי שוויסקי סקוטי משובח. רק הטוב ביותר עבור התינוקת.

** מי ביבי, מה ביבי? ראש הממשלה שלנו הוא ביל קלינטון. אל תנסו לשכנע אותי שלא.

*** לא תרחיש בלתי סביר כל כך, אגב.

בימים טרופים אלה של הרכבת גועליציה, קריסת מפעלי מזון שונים וחגיגות ה- 1000 לאי-החזרתו של גלעד שליט (כן, אני צינית), מצאתי את עצמי יושבת מול הטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת וצופה במרתון פרקים של סידרה בשם “אדון החיות” (BeastMaster בלעז). למרבה הפתעתי והפתעתכם, ללא ספק, הסידרה הזו דווקא לא עוסקת בערפדים. היא מבוססת על ספר הרפתקאות כזה או אחר, ומתארת את קורותיו של דאר (ככה קוראים לו, מה אני אעשה), לוחם נועז היודע את שפת החיות, אשר נלחם במלך האכזרי זאד (כותבי הסידרה לא הצליחו לחשוב על שמות בני יותר מהברה אחת, ככל הנראה) כשהוא מלווה בסייד-קיק נמוך ועצבני בשם טאו, בנמר מקסים בשם רו (זה מתחיל להישמע כמו משהו מתוך “פו הדוב”), בעיט בשם שאראק (לא יודעת איך הוא קיבל דווקא שתי הברות) ובצמד חמוסים בשם קודו ופודו (טוב, אז הם כן הצליחו להגיע לשתי הברות, אבל בעיקר עבור יצורים עם פרווה ונוצות).  

העלילה, כמובן, מטופשת להחריד, א-לה זינה הנסיכה הלוחמת/שינה מלכת היער/הרקולס מלך הרייטינג וכדומה, ומבוססת על שלושת העקרונות הבאים: א. גיבור שרירי ושרמנטי הלבוש באזור חלציים בלבד; ב. סייד-קיק טמבל המשמש כהפוגה קומית; ו- ג. ארכי-רשע שהוא אמנם מאוד אכזר אבל אידיוט מושלם ואיכשהו מאפשר לגיבור השרירי להימלט בכל פעם ברגע האחרון, כשרק שריטה פוטוגנית להפליא מעטרת את גופו השרירי והמעוצב. אני אישית נהניתי לא רק מהמעוצב הפוטוגני, אלא גם מהנמר, שהוא יצור יפהפה, ומצמד החמוסים, שהם לא רק חמודים אלא גם שחקני אופי מצוינים, ששערות שפמם הרוטטות כשלעצמן ראויות לאוסקר על אפקטים מיוחדים. יחד עם זאת, כמה שאלות בוערות עלו במוחי הקודח תוך כדי צפייה: 

 1.       אם דאר יודע לדבר בשפת החיות, מדוע הוא מוגבל לציפורים, סוסים, נמרים, חמוסים וכדומה בלבד? האם הוא יודע, למשל, לשוחח עם ג’וקים? או לנהל שיחות מעמיקות עם תולעים? או עם צדפות? 

 2.       בהנחה שאזור החלציים שלו עשוי מעור, והוא לא לובש שום דבר חוץ מזה כל הזמן, גם תוך כדי קרב חרבות, ריצה ביער, מזמוז שרמוטות בלבוש מינימלי ושאר פעילויות מאומצות, האם יש סיכוי ולו הקלוש ביותר שאזור החלציים הזה לא מסריח ברמות-על? 

 3.       מדוע אני צופה בסדרות האוויליות הללו באמצע הלילה, לכל הרוחות והשדים? הייתכן שאני סתם עוד בת-חווה ריקנית ושטחית שתצפה בכל סידרה שהיא, כל עוד יש בה יצורים פרוותיים חמודים וגברברים שריריים ומסוקסים באזור חלציים מינימלי?  

במחשבה שניה, אני לא רוצה תשובה לשאלה מספר 3.

חג פורים הוא הזדמנות מופלאה לכולנו להירגע קצת משגרת החיים המעונים, וליהנות ממראה ילדים מחופשים ברחובות לשלל דברים משובבי נפש כמו פיות ונערות פרחים, וספיידרמנים וסופרמנים ופאואר ריינג’רים וצבי נינג’ה וכל מיני דברים שהקשר בינם לבין מגילת אסתר מוטל בספק. ילדים בתחפושות זה דבר ממש מתוק, כלומר בהנחה שהתחפושת החזיקה מעמד ולא נקרעה, כי אז התוצאה היא ילד מרוח באיפור עם סמרטוטים קרועים שיושב ובוכה על המדרכה, בדרך כלל בלוויית הורה מיואש למראה שמנסה לנחם את הפעוט ללא הועיל. אני אישית התחפשתי פעם בבית הספר היסודי ל”נערת הרולר-סקייט” (אין לי מושג מאיפה המצאנו את זה אז) וכשאחד הפונפונים שלי נמעך (בטח שהיו לי פונפונים, תמיד לנערת רולר-סקייט יש פונפונים, לא ידעתם?), עולמי חרב עלי והחלטתי שאני שונאת את פורים לעולם ועד. כלומר עד הפורים הבא, שבו התחפשתי למלכת הלילה או פיית היער או פרפר רדיואקטיבי או משהו כזה.

ומסתבר שהטירוף הזה רק הולך ומחמיר מדור לדור. זכורה לי שיחה טראומטית במיוחד בנושא עם בן-אחותי הצעיר, הלא הוא הוואן-דר-אחיין הבוגר. לפני שנה בערך, כמה ימים לפני פורים כשהתארחנו בבית אחותי, הפעוט בא אלי בריצה כשהוא לבוש בתערובת סמרטוטים נוצצים בכחול וכתום:

“דודה, את רואה למה התחפשתי???”

“בטח שאני רואה! אתה… אה… למה התחפשת, בעצם?”

“אני דרגון בול זי!!!” שאג הזאטוט בשמחה.

“נו בטח!!” כך אני בתחושת הקלה, “אתה הדרגון בול הכי שווה בעולם!” (מה זה, לכל הרוחות?)

הקטן נעץ בי מבט נעלב. “לא דרגון בול”, תיקן אותי בשאט נפש, “דרגון בול זי!”

“כמובן שדרגון בול זי, רק דרגון בול זי! לא חשבתי אחרת!” תיקנתי את עצמי מיד בפאניקה, “הכי טוב דרגון בול זי!” (למה זי, מי צריך זי? ילד משוגע)

“את לא מכירה את דרגון בול זי?” חקר הילד.

“בטח מכירה. הוא למד איתי ביולוגיה בכיתה י”א”, ניסיתי להתחמק באלגנטיות.

הילד נעץ בי מבט מיואש בנוסח “דודה-את-לא-מבינה-שום-דבר-דרגון-בול-זי-זה-בכלל-לא-אותו-דבר-כמו-דרגון-בול”, והלך לחפש עוגיות במטבח, כשהוא משאיר אותי תוהה למה זי מגיע לי, ואין פה שום שגיאת כתיב.

והנה השבוע הגיע לביתי עיתון מקומוני כזה או אחר של פתח-שמיקווה, וכמדי שנה בעונה זו, בעיתון מתנוססת מודעה של חנות צעצועים המפרטת בגאווה את מגוון התחפושות המרהיבות העומדות לבחירת הילדים: עיינתי קלות בתחפושות השונות, ואני מודה ומתוודה, נתקפתי תחושה קלה של פראנויה. הרשימה התחילה דווקא יפה עם דברים כגון “סינדרלה”, “שלגיה”, “זורו” ו”אלאדין”, אך הידרדרה די מהר לדימויים מטרידים בסגנון “שודד האופל”, “שד המלתעות” (?), “פיראטית סקסית”, “סופרוומן סקסית”, “אחות סקסית” ו”חתולה”- נכון מאוד - “סקסית”; זוועות של ממש כגון “קילר”, ”פרדי קרוגר רוצח ההמונים” (בי נשבעתי שאני לא ממציאה את זה), “קאובוי מהגיהינום”, “אופנוען מהגיהינום”, ואפילו משהו שנקרא ”מוצץ הדם הכסוף”, מה שגרם לי לתהות לא רק מי הילד שרוצה להתחפש לדבר הזה, אלא גם מי ההורים שירצו שהילד שלהם יתחפש לזה, ובמה הם נוהגים להאכיל אותו. לא שאני מצפה שהזאטוטים יתחפשו דווקא לאלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד וגולדה מאיר, אבל כל הדם והסקסיות והמפלצות מהגיהינום האלה עשו לי קצת לא טוב בבטן. מצד שני, אולי אני סתם טרחנית זקנה שלא יודעת לזרום עם הזמן ולהתחדש ברוח הצעירה של המאה ה- 21?…

אי לכך, בהתאם לטרנד האופנתי השולט בפורים השנה, החלטתי להתחפש ל”שכירה בחברת הייטק סקסית שעובדת יותר מדי ולא מקבלת מספיק שעות נוספות מהגיהינום”. חכו חכו, בשנה הבאה כבר תוכלו למצוא את זה בחנויות הצעצועים המובחרות. אולי אני אפילו אהיה “שכירה בחברת הייטק סקסית שעובדת יותר מדי ולא מקבלת מספיק שעות נוספות מהגיהינום זי“, כמו דרגון בול. מה יש?…

העלמה אלמה פון-בלוג דמיוני העבירה לי את שרביט ה”שבע” החגיגי כבר לפני זמן מה, והתעכבתי קלות במילוי המשימה: ובכן, כעת אני מוכנה ומזומנה לקיים מצוות פרסום שבעה דברים שלא ידעתם עלי! למי שלא מודע לפרוייקט החביב הנ”ל, אלו הם כללי המשחק:

1. אני נדרשת לשים לינק לבלוג של מי שתייג אותי ולפרט את החוקים.
2. אני מצווה לשתף את הקוראים ב- 7 עובדות על עצמי.
3. אני מתבקשת לתייג 7 בלוגרים אחרים ולצרף לינק לבלוגים שלהם.
4. ולבסוף, אני מתכבדת להודיע לבלוגרים האלה על התיוג, ע”י השארת תגובה בבלוג שלהם.

באישורה האדיב של העלמה פון-בלוג דמיוני, החלטתי לשבור מעט את החוקים, מאחר ש: א. כבר גנבו לי חלק מהאנשים שרציתי לתייג (פויה!) ו- ב. אני יודעת שיש אנשים שפשוט עסוקים מדי, או שאין להם כוח/רצון/זמן/לא בראש שלהם להשקיע זמן בפרוייקט הנ”ל. אי לכך, אני משכתבת מעט את סעיפים 3 ו-4, כדלקמן: אני מתכוונת לשלוח אימייל פרטי לתיבת דוארם של בלוגרים שאשמח מאוד אם ישתתפו, ובמידה ויביעו רצון, אפרסם כאן את שמם וקישור לבלוגם, למען תוכלו לדעת מי נענה לאתגר והסכים לחשוף בפרהסיה את השבע שלו. ולא, זה לא יופמיזם לכלום.*

הרי לפניכם - שבע עובדות שלא ידעתם עלי, ואפילו לא ידעתם שלא ידעתם!

 1. בצעירותי, למדתי פיתוח קול אופראי במשך כמה שנים טובות. הרפרטואר שלי כולל את “The sun, whose rays” מתוך המיקדו של גילברט וסאליבן, “אווה מריה” של שוברט ו”ברווזים ברווזים בואו הביתה” של עובד. היצירות הנ”ל מבוצעות בדרך כלל א-קאפלה בליווי בועות סבון במקלחתי הפרטית (הי, אם באך כתב את “קנטטת הקפה”, אני יכולה להמציא את “קנטטת הסבון הנוזלי בניחוח פסיפלורה“).

2. כשהייתי בת כשנתיים וחצי, עברה משפחתי לגור בדרום אפריקה ונשארה שם שלוש שנים. אמנם לא הצלחתי ללמוד איך לדבר את השפה האפריקאית עם הצקצוקים, אבל אני יודעת לשיר לא רע את ההמנון הדרום-אפריקאי, N’kosi Sikelele Africa.

3. כשחשבתי לראשונה על שמות אפשריים עבור הבלוג, שני שמות ששקלתי ברצינות רבה היו “האקדמיה לפתפותי ביצים” ו”עוגה בהולנדית זה קקה”. נכון שאתם שמחים נורא שלא בחרתי באחד מהם במקום ב”ואן דר גראף אחותך”?…

4. על גופי מתנוססים צמד קעקועים, אחד על הכתף ואחד על הקרסול. הישג נאה ביותר לחננה שכמותי.

5. אישה פעם הציעה לי נישואין, אפילו עם טבעת. עוד יש לי את הטבעת. חתונה דווקא לא יצאה מזה. אולי בגלל שהטבעת היא רק מכסף ולא מזהב, ועם אבן ספיר ולא יהלום?

6. מעולם לא רקדתי סלואו כמו שצריך (למעט הריקודים המביכים בכיתה ה’, שבהם הבת והבן עומדים במרחק של כ- 8 מטר זה מזו, משתדלים לא להזיע יותר מדי ומתפללים שהשיר המעצבן ייגמר כבר), וכמו כן מעולם לא התנשקתי עם אף אחד בערב השנה החדשה (סילבסטר בלעז). לפעמים זה קצת צובט לי בלב. אבל רוב הזמן אני משוכנעת שממילא עושים מזה עניין גדול מדי.

7. עקב התמכרות קשה ומצערת בשנות העשרה שלי לתוכנית הרדיו האלמותית “מה יש”, אני זוכרת עד היום בעל פה את כל מילות “שיר המנגל” של קוקי ורינתי. אפילו שרתי אותן בחצי פה פעם מול קולגה צעיר ומופתע להפליא (צעיר מכדי להכיר את התוכנית שממנה נולד השיר, באופן שגרם לי להרגיש כמו טרנטע זקנה שאבד עליה הכלח).**

זהו! אני מקווה שנהניתם ושהחכמתם ושצחקקתם ושצחצחתם שיניים לפני השינה, כי זה חשוב. ותודה מיוחדת לאלמה, שבגללה יתנגן לי עכשיו “שיר המנגל” בראש במשך כל הסופשבוע. שיפודי-פודי-פודי, נה נה נה…

 עדכון טרי: הקופיף של שבת, הלא הוא גיא, הרים את כפפת השבע, ופרסם פוסט עם שביעייה משלו. השביעייה כוללת פרטים רציניים ואישיים מאוד, בניגוד לרוח השטות של השבע שלי, אז קחו זאת בחשבון.

* “תגיד לי, זה שבע בכיס שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי?” וכו’

** כבר נשרף השישליק, הקבאבי-באבי-באבי