ואן דר גראף אחותך

יש לי רופאת משפחה נהדרת. היא מצטיינת ביכולת מופלאה עד מאוד, שרופאים רבים חסרים אותה: היא מקשיבה. כלומר, היא יודעת את נפש הבהמה החולה היושבת לפניה, ומנסה לדבר אליה בשפת בני אדם למען תבין מהי המחלה ולמה נחוץ הטיפול. יתרה מזאת, היא מצליחה להתמודד בחן רב עם פרצי ההיפוכונדריה הרגעיים שתוקפים אותי מדי פעם (”האמת, ואנדר, לא נראה לי שאת צריכה סריקת MRI של כל הגוף בגלל המיגרנה; אבל בואי נחכה שבוע ונראה אם המצב משתפר ואז נחליט, טוב?”), ובאופן כללי ניחנה במנה גדושה של מה שמכונה באנגלית Bedside Manner, דהיינו יכולתו של הרופא לטפל לא רק בסימפטומים, אלא אף בפציינט.

ומשום שניחנה רופאתי בעדינות כזו, היא ניסתה לחסוך ממני עוד היתקלות עם הטמטום הרפואי שרווח, למרבה הצער, אצל חלק מהקולגות שלה. החל הדבר בזה שסיפרתי לרופאתי שאני לא ישנה טוב בלילות, וליתר דיוק, מתעוררת בבקרים עייפה עוד יותר משהייתי כשהלכתי לישון. “לוקח לי זמן להתאושש מהשינה כל בוקר”, סיפרתי לה בעצב, “אני מרגישה כאילו רצתי מרתון כל הלילה”. – “אפשר לנסות לשלוח אותך למעבדת שינה”, כך רופאתי בהרהור, “אבל תהיי מוכנה לזה שהם יגידו לך לרדת במשקל”. – “אבל גם כשהייתי רזה התקשיתי לישון”, כך אני. – “כן, טוב… פשוט תהיי מוכנה לזה”, רמזה הרופאה בטון שאינו מבשר טובות.

 ובכל זאת רציתי לבדוק את האפשרות של שינה קצת פחות מייגעת בלילה: אי לכך התייצבתי אצל רופאת אף-אוזן-גרון, ששמה מתחרז עם ד”ר ציפורה קרקר, בקופת החולים הקרובה למקום מגוריי, כדי לקבל הפניה למעבדת שינה. ד”ר קרקר קיבלה אותי ברוח צוננת, הסתכלה לתוך נחיריי בזה אחר זה ואז פצחה ואמרה: “את צריכה לרדת במשקל”. נאנחתי.

“בסדר”, כך אני, “אבל גם בתקופות שהייתי הרבה יותר רזה היו לי בעיות שינה. כל החיים שלי, למעשה”. – “אני לא יודעת מה היה קודם”, כך הקרקרית בביטול נחרץ, “אני יודעת מה יש עכשיו”. – “את רואה משהו באף או בלוע שלי שקשור להשמנה?” העזתי ושאלתי אותה. או-הו. טעות מרה.

ד”ר קרקר נעצה בי מבט מזרה אימים. “לא, אני לא רואה את זה באף. אני רואה את זה עליך. את אישה צעירה, לא חבל? אם את לא מסוגלת לעשות את זה לבד, יש מסגרות בקופת חולים שיכולות לעזור לך לרזות.” – “את בטוחה שזה קשור?”, הקשיתי. ד”ר קרקר פערה עיניים כמגשי קומבו סושי: “ברור שזה קשור! בוודאי שזה קשור!” – “אז איך זה יכול להיות שתמיד היתה לי את הבעיה הזו, גם כשהייתי רזה?…” מלמלתי בקול רפה. הרופאה לא טרחה להשיב לי, ונעצה בי מבט שכולו “תשתקי-כבר-קרציה-שמנה-ותרדי-במשקל-במקום-לבלבל-לי-את-המוח-עם-השאלות-הדביליות-שלך”. עשיתי ניסיון נואש אחרון להשמיע בדיחה עקומה: “מה יש, לאנשים שמנים לא מגיע לישון?” - “אני אמרתי שלא מגיע?” נזפה בי ד”ר קרקר, והגישה לי הפניה למעבדת שינה, “עדיף שתרדי במשקל, את לא רוצה להשתמש בסיפאפ*, זה הדבר הכי נורא שיש”. - “נו, אבל מה אם אני ארזה ועדיין אצטרך להשתמש בסיפאפ?” ד”ר קרקר לא השיבה, רק נעצה בי שוב מבט מגונה שאמר בבירור “אין מצב, גיברת. אני החלטתי פה שאת צריכה לרזות, ולעזאזל ניסיון החיים שלך”.

הצצתי בטופס ההפניה למעבדת השינה: בהפניה נאמר, ואני מצטטת, “ממצאים בבדיקה: השמנת יתר ניכרת מאוד”. הוכיתי בהלם קל. זה עתה ישבתי חמש דקות אצל רופאה מומחית לאפוזנגרון, כדי לשמוע ממנה שאני שמנה עד מאוד. היא לא הסבירה לי מהן הפרעות שינה, או איך השמנת היתר כביכול גורמת להפרעות השינה במקרה שלי. היא רק קבעה, במומחיות קרקרית, שאני שמנה, ולא סתם שמנה, אלא בצורה “ניכרת מאוד”. ובזה, בעצם, יצאה ידי חובתה.

אציין כי הכיסא שעליו ישבתי לא נשבר ואף לא נסדק, וקול צעדי לא הדהד במסדרונות הקופ”ח משל הייתי גודזילה. אנשים לא ברחו מפני בצווחות בעתה, וארגון “ספר השיאים של גינס” העולמי לא הכריז עלי כעל פנומן הראוי להנצחה. האמנם אני כל כך שמנה שאי אפשר לבצע בי שום טיפול או בירור רפואי עד שארזה ואפטור את העולם, או לפחות את מעבדת השינה המהוללת, מעולו של עכוזי השופע?

יצאתי את חדר הרופאה כשאני מהורהרת. זו לא הפעם הראשונה בחיי, וסביר שלא תהיה האחרונה, שבה יגידו לי ש”אם רק תרזי, הכל יסתדר”. אמרו לי את זה על המחזור הלא סדיר שלי. כשהייתי רזה למופת, המחזור השתולל לו. היום, כשאני בגדר “השמנת יתר ניכרת מאוד,” המחזור מתקתק כשעון. אתמהה. אמרו לי את זה על כאבי גב/ברכיים. עליתי במשקל, ומשום מה הכאבים פחתו וכמעט נעלמו. אתמהה. עכשיו אומרים לי את זה על הפרעות השינה. להתחיל לתמוה כבר מעכשיו?

באחד הפרקים החביבים עלי בסידרה המופתית “האוס”, הגיע לבית החולים פציינט ששקל קרוב ל- 200 קילו. הרופאים היו משוכנעים שהמחלה שלו קשורה להשמנה. הפציינט התעקש שלא. העבירו את האומלל סוללה של בדיקות מתוך כוונה למצוא שההשמנה שלו הורגת אותו. בסוף נתברר כי האיש גסס מסרטן ריאות, מחלה שאינה מפלה בין שמנים לרזים, לכל הדעות. היה מאוחר מכדי להציל אותו, כמובן. לא יכולתי שלא לתהות כמה פעמים הוא התלונן בפני רופאים ונענה בתשובה הלקונית, המתנשאת, “קודם כל, תרד במשקל”. לא יכולתי שלא לתהות למה לשמנים מותר להמשיך לסבול, כי כל עוד הם “מתעקשים” להמשיך ולהיות שמנים, זה לגיטימי לא לטפל בבעיות שלהם. לי אישית נמאס להיות “מטופלת על-תנאי”, שהרופאים עושים לה טובה ומטפלים בה בחוסר רצון בולט כי “ברור שלו רק היתה יורדת במשקל, הכל היה מסתדר”.

 וחוץ מזה, אני שונאת קרקרים.

  * סיפאפ - Cpap בלעז: מעין מסיכה המתלבשת על האף ודוחסת אוויר לתוך הנחיריים, כדי למנוע בעיות של דום נשימתי. לא ברור למה ד”ר קרקר שונאת אותו כל כך. הייתי מצפה שהיא תעדיף שהפציינטים שלה יסבלו מחוסר נוחות קל בלילה אבל לפחות ינשמו כמו שצריך. מצד שני, אני לא ד”ר. אני אפילו לא קרקר.

לידיעת בדרני התוכנית “שבוע סוף”: בצומת גיהה ולאורך ציר ז’בוטינסקי באזור פרדס כץ, אתם לא חוקיים. באמת, במו עיניי המשתאות ראיתי: שלטי חוצות שהציגו לראווה את משתתפי תוכניתכם כוסו ביד מלאת-חימה בפוסטרים עם אותיות אדומות הזועקות השמיימה “פרסומת לא חוקית”. כן כן, כך ממש. לא חוקית. לא, זה לא בגלל שמציגים אתכם עוברים החוק – שודדים, גונבים, אונסים, רוצחים, מועלים, משליכים סיגריה בוערת מחלון הרכב. זה בגלל שיש ביניכם – אבוי לבושה – נשים. האלה עם הציצים, נו. בחורות. כי בחורות אסור להציג בראש חוצות. כלומר מותר, אבל הדתיים נעלבים מזה, אז אסור. נשים, וסתם בני אדם בעלי שכל ישר, איבדו את היכולת להיעלב במדינה הזו כבר מזמן.

כשהייתי קטנה ותמימה, סיפרו לי שכל בני האדם שווים. לכולם מגיעות זכויות, לכולם יש רשות ללכת ברחוב ולא להתבייש, לכולם מותר לדבר ולשמוע, לראות ולהיראות. אפילו לנסוע באוטובוס מותר לכולם, ולשבת איפה שרוצים. מה ששכחו לספר לי זה שיש שוויון, ויש פוליטיקה. יש שוויון ויש לוביסטים בכנסת. יש חוק מדינה שתקף לגבי כולם, ויש סייגים לחוק שתקפים רק לגבי מי שצועק וצווח, רצוי תוך שימוש במילים כמו “צוררים”, “נאצים”, “משטרים חשוכים” וכל יתר הביטויים מ”המדריך השלם לדמגוגיה זולה”.

רק השבוע קראתי בטמקא שקיבלנו ציון לשבח מאת בריג’יט בארדו בכבודה ובעצמה, פעילה נמרצת למען זכויות בעלי חיים, על כך שיש כוונות להעביר בכנסת חוק האוסר על ייבוא פרוות מסין. צר לי עלייך, אחותי בריג’יט. איש לא גילה לך שפה, בארץ הקודש, יש זכויות בעלי חיים ויש אנשים שמותר להם להשתין בקשת לא רק על זכויות בעלי החיים, אלא גם על חוקי המדינה. כי מה שאסור לסתם בני אדם מן השורה, מותר לחרדים שאינם מוכנים לוותר על אותו פריט שאין שני לו בקדושה ובאדיקות, זולת אולי אבני הכותל בכבודן ובעצמן: השטריימל.

אז נכון שבשביל לייצר כובע פרווה גדול, מפואר ומיותר לחלוטין באקלים של הארץ, צריך לתחוב מוט ברזל מלובן בתחת של כלב או חתול או שועל, וזה כואב להם בדיוק כמו ייצור של מעיל פרווה גם למי שאיננו אברך; ונכון שהכובעים המפוארים הללו היו לבוש מקובל בקרב האצולה הפולנית והרוסית במאות קודמות, ושהם חפץ יוהרה וגאוותנות שאין שני לו, המעיד על כמות הכסף ועל רום המעמד של החובש ולא על שפע ידיעותיו בתלמוד תורה; ונכון שאין שום קשר בין הזוועה השעירה והמסריחה הזו לבין דברי אלוהים חיים או מתים. כל זה לא משנה. מה שמשנה הוא שהחרדים רוצים להמשיך ולחבוש שועלים וכלבים מתים על הראש. אי לכך, הציעו חברי הכנסת החרדים להכניס סייג בחוק, לפיו – כל ייבוא הפרווה אסור, אך ייבוא פרווה לצורכי שטריימלים מותר גם מותר. כי אחרת, החרדים ייעלבו נורא. ג’ורג’ אורוול היה גאה בכנסת ישראל.

רבותיי חברי הכנסת הנכבדים, קוראי בלוג יקרים ובריג’יט בארדו, הנה כמה הצעות ייעול שלי לספר החוקים של מדינת ישראל שאני סבורה שיביאו לשיוויון זכויות אמיתי:  

-          אסור לגנוב, אלא אם נורא נורא בא לי לענוד שרשראות, טבעות ויהלומים בעשרות אלפי שקלים. גם קרובי משפחתי בפולין שלפני השואה היו עשירים, אז מה, תהיו כמו הנאצים ותקחו ממני את הזכות הבסיסית ללכת בלבוש אבותיי??? מה עם המורשת???

-          אסור לרצוח, אלא אם מישהו ממש ממש מעצבן אותי. מה אתם, צוררים?? אתם רוצים שאנשים יהיו רעים אלי, כמו הנאצים???

-          כל מודעה בראש חוצות שתציג פרצוף, יד, כתף, בטן, נחיריים או תוספתן של גבר תכוסה מיד בספריי שחור או במודעה לאמור “הודעה זו אינה חוקית”. נו מה איתכם, אתם לא יודעים שנשים מתחרמנות לאללה מנחיריים של גברים??? זימה ופריצות, זה מה שאתם רוצים? נאצים שכמותכם?? 

לחלופין, אפשר שאנו החילונים (קרי: שפויים) במדינה הזו נחליט שמה שיורד עלינו מלמעלה, בצבע צהוב, זה לא גשם, ונחליט שיש חוק אחד לכולם. אם אסור אז אסור, ואם מותר אז מותר. אם גם אנחנו חרדים -  לגורל המדינה הזו ולתרבות שבה אנו חיים - אסור לנו להמשיך ולשתוק כששלטון החוק הופך לחוכא ואיטלולא בעבור כובע. יידע זאת העם היושב בציון, יידעו זאת חברי הכנסת, תדע זאת בריג’יט בארדו.

והשטריימלים? שייקחו חברינו החרדים כלבים חיים וישימו על הראש. גם פחות אכזרי, גם יותר חמוד. ואז גם אולי הם יבינו סוף סוף איך זה מרגיש כשמישהו משתין עליך.

שעת ארוחת הצהריים במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. שפחתכם הנאמנה ועוד שלוש קולגות מתיישבות לאכול, מי באורז ומי בפשטידה ומי בחומוסצ’יפסלט. נושאי השיחה נעים בין סרטים אוויליים משנות השמונים (”זאת קומדיה רומנטית, אבל גם קצת דרמה ובעצם יש לזה סוף טראגי”), עליית המחירים בחומוסיות באזור המשרד (”אני חושבת שזה ממש מוגזם לדרוש 12 שקל על תוספת סלט שלא היתה מספיקה לאוגר סיבירי”), ועלילות צאצאים שונים של המשתתפות בארוחה (”ואז הבת שלי אמרה, ‘אמא, אני לא רוצה לאכול דברים ירוקים’”). 

לפתע, אחת מהקולגות (חזה עוף ואורז עם שעועית) סיפרה לנו בהבעה עגומה משהו: “אל תשאלו איזה קטע, הבן של חברים טובים שלנו אמר להם שהוא הומו.” - “באמת?”, השיבה קולגה שניה (פשטידת גבינות ותרד), “אוי, כמה נורא בשבילם.” - “כן”, החרתה-החזיקה אחריה הקולגה השלישית (גולאש עם אורז לבן), “זה באמת קשה”.

“למה?” שאלתי שאלת תם. “אוקיי, זה לא שגרתי, אבל זה לא שהילד בא ואמר להם שהוא חולה בסרטן סופני או משהו. למה כל כך נורא? הוא בדיוק אותו אדם שהיה עד עכשיו, רק שהוא החליט לחשוף שיש לו נטייה מינית אחרת. זה כל כך נורא?”

“תשמעי”, כך פשטידת גבינות, “לא קל להורים לשמוע שהילד שלהם הומוסקסואל. גם לי כאמא לא היה קל לשמוע את זה.” - “כן, אבל למה, בעצם?” שאלתי אני. “חשבת פעם למה זה כל כך קשה או נורא? מה כל כך מזעזע בבשורה הזאת? הרי הילד בריא ושלם, הוא פשוט הומו. למה זו בשורה איומה כל כך להורים?” 

“כי הסביבה לא מקבלת הומואים”, התערבה אורז עם שעועית.

“נו, אבל ההורים זה חלק מהסביבה, לא? אז אם הם יחליטו לקבל את בנם ההומו, כבר עשינו בזה משהו, לא?” - “את לא יכולה לשנות את היחס של כל הסביבה בבת אחת”, קימטה גולאש את מצחה, “זה מאוד נאיבי מצידך לחשוב ככה.” - “אולי זה נאיבי”, השבתי, “אבל הסביבה היא לא מושג ערטילאי, הסביבה מורכבת מאנשים נפרדים, ואם ההורים של ילד הומו לא יקבלו אותו, הם משתפים פעולה עם הסביבה העוינת הזאת במקום לנסות ולתקן את המצב.”

“אבל זה לא ריאלי לחשוב ככה”, חלקה עלי גולאש. “לא משנה כמה הורים הם פתוחים ואוהבים את הילדים שלהם, זה לא משהו שקל לשמוע”.

הרהרתי לרגע.

“תגידי”, שאלתי אותה, “מה היה קשה לך יותר לקבל: בן חירש או עיוור, או בן הומו?”

גולאש שקלה את העניין בדעתה.

“האמת, שניהם היו קשים לי באותה המידה.”

הזדעזעתי קלות. גם מהתשובה, וגם מהכנות של גולאש (שדי הערכתי, למען האמת. לפחות היא כנה עם עצמה).

“אני הייתי מעדיפה בן חירש או עיוור”, הביעה שעועית את דעתה.

הצטמררתי. “אבל את מבינה מה את עושה בזה? את משווה נטייה מינית לנכות. את אומרת לי, שעדיף לך שהילד שלך יסבול ממחלה קשה, שיהיה נכה, מאשר שיהיה בריא ושלם אבל הומו. זה לא נראה לך מגוחך?”

“תראי”, כך שעועית, “אין לי בעיה עם הומואים. באמת שלא. יש לי אפילו ידידים הומואים (כאן התאפקתי לא לשאול אם הם חירשים או עיוורים במקרה). אבל זה לא אותו הדבר כמו שבן שלך בא ואומר, ‘אמא, אני הומו’. זה משהו שקשה לקבל.”

“אני אשאל שוב - למה? למה כל כך קשה לקבל את זה? מעבר לעובדה שזה דבר פחות נפוץ, פחות שגרתי ודורש קצת הסתגלות? הרי יש בשורות הרבה יותר קשות מזה.”

“כי הסביבה לא מקבלת הומואים”, כך שעועית במצח נחושה.

פה פשוט התפוצצתי. “אבל את הסביבה!! את לא מבינה את זה?? אני הסביבה, ואת הסביבה, וכולם הסביבה!! אם אנחנו לא נשנה את דעתנו, אדם אחד בכל פעם, הסביבה לעולם לא תשתנה!! אם אנחנו, נשים נאורות ואינטליגנטיות, נחליט ש’הסביבה’ תכתיב לנו התנהגות שהיא פסולה בעינינו, ונמשיך להתחבא מאחורי התירוץ הרקוב הזה, שום דבר לעולם לא ישתנה! מה זה ‘הסביבה לא מקבלת’?? פעם הסביבה לא קיבלה גם אנשים כושים באוטובוסים! או נשים שלובשות מכנסיים! איך אפשר בכלל לקוות לשפר את פני החברה, אם כולם מחליטים שככה זה ואין מה לעשות, ולכן עדיף שמישהו יהיה חרש, עיוור, נכה וחולה מאשר הומו???”

שתיקה.

“ואנדר”, סיכמה פשטידה את הדיון, “אני חושבת שאת מגזימה”.

בשלב זה חזרנו לדון בסרטים אוויליים משנות השמונים. בהחלט ייתכן שאני מגזימה, ושאני לא מבינה לליבם של הורים שכל כך רוצים שהילד יהיה מאושר, ורצוי גם נשוי לאישה עם כמה ילדים יפים, והנה הוא בא ומודיע שהוא חובב את בני-מינו. יחד עם זאת, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי שעדיף לילד להיות מוגבל, חולה או נכה מאשר בריא, מאושר ופעיל מינית. מה זה משנה עם מי הוא פעיל מינית? כלומר, אלא אם קוראים לך “הרב עובדיה יוסף” או “מחמוד אחמדיניג’אד” או סתם “בן אדם בור ואטום שלא מבין שהמיניות האנושית מורכבת מקשת שלמה של נטיות ולא רק מהטרוסקסואליות”, מה זה משנה עם מי הוא פעיל מינית? לא שיש לי כוונה לייצר צאצאים, אבל אם ילד שלי היה בא אלי ואומר לי, “אמא, אני הומו ואני יוצא הערב עם בן הזוג שלי”, הייתי אומרת לו: “יופי חמוד. רק אל תשכח ללבוש סוודר, כי קר בחוץ.”

לא ככה?

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: אתם לוקחים חתיכת בד, מגלגלים אותה על האצבע, ותוחבים לתוך נקב כלשהו בגוף שלכם. נניח, לרקטום. אחרי זה אתם מוציאים את האצבע, ובוחנים בתשומת לב רבה את הצבע של ההפרשה על הבד. אחר כך, אתם מתפשטים, נכנסים למקלחת ויוצאים ממנה רטובים כדי לעבור אינספקציה בעירום מלא, אה-לה-אושוויץ*, במקום שלעולם לא הייתם נכנסים אליו מרצונכם החופשי, על-ידי זר גמור שמעולם לא פגשתם לפני כן. אה, ואתם גם מספרים לזר הגמור הזה מה יצא לכם מהבדיקה של הבד עם האצבע בתחת. נכון נשמע כיף? 

מבלי להתייחס לתחום של יחסים אינטימיים, מעטים הם המקרים שבהם עין אנוש שוזפת את גופי העירום. דרמטולוג, למשל, עשוי לבחון בקפדנות את עורי החשוף כדי לגלות בו נמשים חשודים. כירורג שד עשוי למשמש את שדיי בקפדנות אין קץ כדי לגלות בהם רמז לגוש או גידול. אני עשויה להדגים בפני אמי הורתי, למשל, איזשהו פצע או דווי במקום נסתר בגופי לצורך התייעצות. מה שלא קורה לי, לעומת זאת, הוא מצב שבו אישה שהיא זרה גמורה ומוחלטת – שאיננה רופאה ואין לה שום הכשרה רפואית משום סוג – סוקרת את גופי בביקורתיות, פולה ממנו שערה תועה פה ושם, בודקת את ציפורניי וממשמשת את שערי הרטוב, שואלת אותי באיזה צבע היו ההפרשות האחרונות מנרתיקי, ואז שולחת אותי לטבול בבור מים חמים ולמלמל פסוקים הזויים, בתואנה שהדבר יעבירני ממצב של טומאה למצב של טהרה. ובכל זאת, איכשהו זה נחשב למצב נורמלי בארצנו הקטנה והמבולבלת. נורמלי, אמרתי? איפה. קדוש. מיוחד. “חוויה רוחנית”.

סיפור המעשה החל בחתונתם של שני חבריי היקרים, א. ו- ג., שכל קשר בינם לבין ההלכה של בית יוסף הוא מקרי בהחלט. אלא מאי? הרבנות אינה מהססת לתחוב את אפה הארוך, וגם דברים אחרים, לתחת של זוגות חילוניים לגמרי ששואפים להתחתן, ובכן א. נאלצה לבלוע את הצפרדע ולעבור את טקס ההשפלה המקובל במקרים כאלה. ראשית, שעתיים של “הדרכת כלות”: דיון ארוך ומפורט בנושא צבע ההפרשות בשבעת הימים שאחרי ה”נידה” (שם מתועב, מלשון “נידוי”, לתופעה פיזיולוגית טבעית ובריאה לחלוטין), הרצאה על דיני טומאה וטהרה, וקבלת ערכת מתנה לכלה, הכוללת פיסות בד לבדיקה עצמית וספר תפילות ללידת בנים זכרים (כמובן זכרים. זכרים זה שווה. נקבות זה טוב בשביל לדחוף פיסות בד לנרתיק). שנית, טבילה במקווה, אחרת הרב לא יסכים לערוך את החופה. א. ביקשה ממני להתלוות אליה למסע אל המקווה, ונעניתי ברצון, אם כי לא בלי חשש מסוים.

 וכך הגענו אל האמבטיה הציבורית - א., אנוכי וחברה נוספת, חמושות בסוכריות טופי לצורך הפגזת הכלה המאושרת אחרי הטבילה. הבלנית (מושג הלכתי שפירושו “אישה ששואלת שאלות מביכות לגבי הפרשות הגוף שלך ואומרת לך איך לצלול במים” ) קידמה את פני א. במלמולי שמחה, לאמור “כפרה עליך, נשמה, שיהיה במזל טוב, לכי להתקלח, השיער שלך לא מספיק רטוב, כפרה עליך, נשמה, בדקת את עצמך בבית? גם את הציפורניים, בדקת הכל טוב טוב? יופי, ברוך השם, כפרה עליך, נשמה, המקלחות שם, לכי, כפרה עליך”. א. תלתה בי מבט עגום ומיואש, כשל טרוטה שנלכדה בקרס החכה, והלכה למקלחת חפוית ראש. מקץ דקתיים יצאה כשהיא רטובת-שיער כנדרש, ושמטה את מגבתה למצוות הבלנית.** עצרתי את עצמי ברגע האחרון מלהמהם איזו מנגינה הולמת של סטריפטיז.

או-אז נתגלעה בעיה נוספת: א., לרוע המזל, חולה בסוכרת, ולכן יש לה משאבת אינסולין. הצינורית של המשאבה היתה סגורה ומודבקת בדיסקרטיות לגופה של א. לצורך הטבילה. אלא שבעיני הבלבלנית (או המלמלנית?), זה לא מצא חן: הדבר, כך מסתבר, הוא בגדר “חציצה” בין גוף הכלה לבין המים. “אי אפשר להוציא את זה, כפרה, נשמה? זה לא יוצא, כפרה עליך? אני לא יודעת אם זה מותר, נשמה, זה לא יוצא החוצה?”, חזרה ושאלה הבלבלנית בנימה מודאגת. הבהרנו לה שזה מושתל היטב, ואין דרך להוציא. “אני אתקשר לרב לשאול”, כך הבלבלנית, “חכי בינתיים”. וכן ישבה לה המסכנה, רטובה ועטופה במגבת, בזמן שהרב הוזעק לדון בענייני משאבת האינסולין שלה. נזכיר שוב, אדם ללא כל הסמכה רפואית.

מקץ כרבע שעה, הגיע האישור המיוחל. הכלה שוב שמטה את מגבתה, שוב עברה סקירה, שוב הוסרו מעליה כמה שערות מיותרות והושמו בפח מיוחד, והיא ירדה - רועדת כולה - לתוך בור המים. המקום לא היה מלבב במיוחד. על הקירות היו סימני עובש/ירוקת/ג’יפה לא מזוהה, ומבנה המקום גורם לכך שהכלה כורעת, למעשה, לרגליה של הבלבלנית. הכלה נאלצה לצלול כמה פעמים (”לא להחזיק בצדדים, כפרה עליך, כל הראש פנימה, כן, נשמה, עוד פעם, לא, זה לא טוב ככה, עוד פעם עם הראש, כפרה עליך”), אחר כך התקדמה, קיבלה סמרטוט לשים על הראש ומלמלה ברכה כזו או אחרת, ואז שוב צללה. “אלוהים שבשמיים”, פניתי ישירות אל הקב”ה כאברהם בשעתו, “אתה באמת צריך את כל זה?” - ”לא ממש”, כך ריבונו-של-עולם בנימת התנצלות, “אבל אנשים אוהבים את השטויות האלה. מרגישים טהורים ונקיים וכל זה. יאללה, שייהנו, מה אכפת לי”.

כתום הטקס הרטוב והמרגש, הכלה הטבולה התלבשה וחזרה אלינו, ספגה מטח של סוכריות טופי ושוב מלמלה כמה פסוקים נבחרים של ברכה, עבורה ועבור הבעל המיועד. כשיצאנו מהמקום, א. ציינה בסיפוק-מה שהמים דווקא היו חמימים ונעימים. “נו, אז תחזרי לשם שוב?” הקשיתי. “אין סיכוי”, כך הכלה הצנועה והחסודה, “יש גבול”.

אני מאוד אוהבת את א., ואני מבקשת להדגיש שאני מכבדת את החלטתה לטבול כדי לא להסתבך עם הממסד הרבני ועם חוקיה הקלוקלים של מדינת ישראל. ברם…

אני מבקשת לנצל את השורות הבאות כדי להודיע, קבל עם ועדה, שלעולם - לעולמי-עולמים - לא אסכים לעבור טקס השפלה כזה. אין זה עניינו של אף אחד, ובטח שלא של הרבנות, מה מצב המחזור שלי ומה מתרחש אצלי בווגינה, בבטן, בשיער, בציפורניים או בכל איבר אחר. רק רופאים צריכים להתעניין בפרטים שכאלה, וגם זה בהקשרים מוגבלים בלבד ותוך שמירה על כבודי. לאיש אין זכות לחלל את קדושת הגוף שלי. לאף יצור עלי אדמות, או בכל כוכב לכת אחר, אין זכות לומר לי מתי אני טמאה ומתי אני טהורה, או שיש בכלל איזה-שהוא מצב שבו אני יכולה להיות טמאה. תכניסו את זה טוב טוב לראש, אנשים שפויים שלי: אין דבר כזה, אישה טמאה. יש אישה במחזור. דם המחזור אינו טמא, אינו מלוכלך ואינו פסול. הוא פשוט דם, כמו זה שזורם בעורקיכם בכל רגע ורגע, והרחם שממנו הוא יוצא הוא מקור כל החיים של בני אדם עלי אדמות. אם זה פסול, אסור, טמא או הופך את האישה למכשפה זדונית או פרוצה מלוכלכת בעיני מישהו, המישהו הזה חולה קשות בנפשו וזקוק לטיפול דחוף. וגם לאיזה מגזין פלייבוי וקצת קרם ידיים, והמבין יבין.

מה שמקומם אותי יותר מכל, הוא השקר המוסכם הזה, שרבים כל כך מאיתנו מסכימים לבלוע ואף להצדיק, בסוג של עיוורון מסומם: שיש הצדקה כלשהי, איזושהי, להתערבות חסרת הבושה בחיי האישות, לאונס בחסות החוק של חילונים על-ידי הדת, כאילו יש בזה משום כבוד או כאילו שזה מקרב אנשים לדת היהודית. וגרוע מזה, כאילו שיש רק סוג אחד, לגיטימי, אמיתי, של יהדות, ומשום מה היהדות האמיתית הזו חייבת להיכנס לנו לאיברים האינטימיים ולהגיד לנו כמה אנחנו מלוכלכים וטמאים וצריכים להתבייש בעצמנו. אל תטעו בכך. זהו מעשה אונס. פורנוגרפיה הלכתית היא פורנוגרפיה בדיוק כמו זו הקונוונציונלית, רק שהיא מתעטפת לה באצטלה של קדושה. אל תטעו ותחשבו שהפורנו של הרבנים יותר מוצדק מבחינה מוסרית משל סתם חרמנים ממוצעים במועדון חשפנות. אלה שולחים ידיים, ואלה דוחפים אצבעות, כל אחד בדרכו; אלה רוצים לראות זימה, ואלה ממילא רואים אותה בכל קרסול גלוי וכל מרפק חשוף, חולי-סקס חסרי תקנה שכמותם. ואנחנו, חילונים, תינוקות שבויים וחסרי ברירה, כולנו משחקים את המשחק המטופש הזה, שאפילו יהוה בכבודו ובעצמו כבר מתבייש בו. השורה התחתונה? הגוף שלי הוא קדוש. ואני לא צריכה לקבל אישור של אף אחד בשביל לדעת את זה.

ומי שיש לו בעיה עם זה, מוזמן לדחוף לעצמו אצבע עמוק בתחת.  ואז ללכת להראות את זה לרב.

* כן, אני יודעת שההשוואה מקוממת, גם סבא שלי ז”ל היה ניצול שואה. מצד שני, זו בדיוק הסיבה שאקט החילול הזה כל כך מקומם בעיני.

 ** אציין שהחברה הנוספת ואנוכי נכנסנו ביחד איתה, לבקשת הכלה עצמה. נראה לי שהכלה פחדה קצת להיות לבד עם הבלנית, ואני לא מאשימה אותה בכלל.

לפני שני אמשים נסעתי לתומי בשטינקמוביל לכיוון עיר מולדתי, בתום יום עבודה מפרך. שירכתי את דרכי לירכתי הרכב המטרטר, ולדאבוני הסתבר שיש לי שתי ברירות בלבד: לעמוד עד שמישהו יואיל לקום ממקומו (מה שיקרה, סביר להניח, שתי תחנות לפני שאני יורדת), או להכריח יצור צעיר ומנוקב-גבה להוריד את רגליו מהכיסא כדי שאוכל לשבת. שני בני תשחורת ישבו בהתרסה רבתי בתצורת ארבעת המושבים הפונים זה אל זה, כשהם מנצלים את כל ארבעת המושבים: דהיינו, שניים לישבנים, ושניים לרגליים. ובכן אילצתי אחד מהם לפנות לי מקום, והשני המשיך להשעין את רגליו על הכיסא. לרגע שקלתי לבקש ממנו בנימוס אך במפגיע להוריד את הרגליים, כי זה לא יפה וגם לא הגייני במיוחד, אבל צעירים מנוקבי-גבות לא נוטים להאזין לדברי טעם.

בשלב מסוים עלה כרטיסן עייף למראה והחל עובר בין הנוסעים. כשהגיע למנוקב-הגבה, הורה לו להוריד את רגליו מהכיסא, והוסיף את הגערה המפורסמת: “תגיד לי, בחור, גם בבית אתה שם ככה נעליים על הספה?” - “ת’אמת? כן”, השיב לו הנער מבלי להתבלבל. מיותר להוסיף שכשלוש שניות לאחר שהכרטיסן הלך לדרכו, רגליו של הנער שוב היו על הכיסא.

ומנוקב-הגבה הלז הוא רק קצה הקרחון. לא שאני אומרת שבנעוריי, לפני כחמש מאות שנה, לא היו נערים חצופים ונערות גסות רוח. היו. אבל - ואולי אני משלה את עצמי כאן - היתה גם קצת בושה. היתה הבנה שהתנהגות כזו, אינה התנהגות ראויה. היום זה הנורמה. היום, מי שיותר חצוף, רועש, מקלל, מפריע - נישא על כפיים. כאילו יש איזו חוכמה או גבורה גדולה במנטליות של “אני שם זין על העולם” ו”יאללה יאללה לכו תחפשו”. החוצפה הישראלית, שהיתה פעם סמל להעזה וגבורה כנגד כל הסיכויים, הפכה לסתם חוצפה שמעצבנת את כולם ואינה תורמת דבר פרט ליצירת דור של בני נוער רפי-שכל ודלי-הישגים, שחושבים שיוכלו להשיג הכל בכוח הזרוע. ואיש אינו פוצה פה ומצפצף, כי במקום שבו האלימות היא ערך עליון, אנשים בני תרבות - אומללים שכמותם - חוששים לקפח את חייהם.

והערב בשטינקמוביל, היו אלה שתי נערות - פריחות, בלשון העם - שהחליטו לשדר לנוסעים שרשרת של להיטים רועשים מהמכשיר הסלולרי. ברגע הזה, בחיי שלא יכולתי יותר לשאת זאת. שלפתי את פלאפוני הנאמן, וניסיתי לשדר להן בקונטרה כמה מנעימות הצלצולים שלי. אלא מאי? הפלאפון שלי הוא דור מינוס חמש, צלצוליו העלובים חלשים הם, ובהחלט אינם יכולים להתמודד עם ה”אומצה-אומצה-אומצה” מהמכשיר האימתני של הפריחות. נאלצתי לבלוע את העלבון הצורב, ולהמשיך לשמוע את רג’ינה ספקטור באוזניותי מעורבת עם זבל טראנסי, עד סוף הנסיעה.

עם זאת, המשכתי לטוות בראשי דרכים להילחם במפגע הסביבתי הזה. מדוע, שאלתי את עצמי, אי אפשר להמציא מכשיר, שכל מטרתו היא לתת קונטרה למרעישי-השטיקנמובילים? זה יהיה מכשיר קטן, נגן MP3 בלתי מתוחכם, שיהיה מסוגל לשדר מוסיקה בעוצמה גבוהה. במכשירון הזה אאחסן לי מספר יצירות נבחרות, ובפעם הבאה שאיזה יצור פרחי יתחיל לפזר את הזבל הרועש מהסלולרי - אשמיע בעוצמה אדירה את “ארית מלכת הלילה” מתוך “חליל הקסם” של מוצרט, או את “רכיבת הוולקירות” של ואגנר. אם למישהו יהיו טענות, אגיד שיש לי זכות ליהנות גם כן מהמוסיקה החביבה עלי, מה יש? הבעיה היא, שכמו שאני מכירה פריחות ממוצעות, הן לא תוותרנה והנסיעה תהפוך לקקופוניה אחת גדולה. לחלופין, יש סיכוי שישלפו עלי סכין קפיצית.

המממ. שמא יש לגייס לטובת העניין את שאר יושבי האוטובוס? אפשר, למשל, לארגן שירה בציבור. רצוי לבחור בשיר שכולם מכירים ולא קשה במיוחד לשיר אותו - “הנה מה טוב ומה נעים”, למשל, או “הבה נגילה”, או “שיר המנגל”, משהו כזה. כשכולם עסוקים בלזייף את “עורו אחים בלב שמח”, איש איש בסולמו שלו, קצת קשה יהיה לפרחות ליהנות מהרעש הפרטי שלהן. הבעיה כאן היא שקשה לגייס אנשים בימינו למטרות טובות, כגון עמידה על הזכות לנסיעה שקטה בתחבורה הציבורית.

ובכן, אני מפנה את השאלה לקוראי הבלוג הנאמנים: אם מישהי, שנראית עצבנית קלות, היתה מחלקת לכם שירונים תוך כדי נסיעה לפתח-שמיקווה, ומעודדת אתכם להצטרף אליה בשירה אדירה של “הבה נרננה, הבה נרננה” - הייתם מצטרפים, או שמא קוראים למשטרה או מחייגים למד”א? אם מספיק אנשים חושבים שזו מטרה ראויה, דהיינו, לא רק נסיעה שקטה באוטובוס אלא הפגנת מחאה כנגד תרבות הרעש והחוצפה שפשתה בקרבנו כתולעי-מעיים עקשניות במיוחד, אנא הצטרפו אלי! העבירו את המסר: בפעם הבאה שאתם נתקלים בפרחות חמושות בסלולרי רועש באוטובוס, פצחו בשירה אדירה! אל תחששו ואל ירך לבבכם! כוחנו באחדותינו! אם נפעל ביחד, נוכל להביא את השינוי ולהכניס קצת תרבות ודרך ארץ לחברה הישראלית!

או שנמות מדקירה של סכין קפיצית. מה שיבוא קודם.

מן המפורסמות הוא שאני כופרת בעיקר. גדלתי בבית שחציו אתיאיסטי וחציו לא רוצה להיכנס לוויכוחים עם החצי האתיאיסטי ולכן מדליק נרות שבת “סתם, כדי שיהיה אור בשולחן”. את סדר הפסח במשפחתי מעבירים תמיד תוך אמירת הברכה המסורתית “איזה סיפורי בובקעס, לא היתה שום יציאת מצרים ולא בנינו שום פירמידות” מצד ואן-דר-אבא, ותשובה מסורתית לא פחות כגון “קוקי, אולי תשתוק, הילדים רוצים לשיר מה נשתנה” מצד ואן-דר-אמא (בנוסח אשכנז עצבני). אני אישית מאוד אוהבת לשיר “בצאת ישראל ממצרים”, בעיקר כי לקראת הסוף לאף אחד אין מושג מה המנגינה, בעצם, ואפשר להתחיל לאלתר בצווחות (”ההרים, רקדו רקדו כאילים, גבעות כבני צאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאן” וכו’ ); אבל את הקונספט של אלוהי אברהם, יצחק ויעקב שהוא מאוד מאוד צדיק ורחום ורחמן ולכן טובח באנשים על ימין ועל שמאל וסבור שאונס נשים עד מוות זה אקט חינוכי (ראו סיפורי סדום ועמורה ופילגש בגבעה), כבר דחיתי מזמן. מה לעשות. בשבילי יהדות זה לא אלוהים; ומי שסבור שלא ייתכן דבר כזה, יהדות בלי אלוהים, שישאל את סבי ז”ל, שהבין יפה מאוד במחנות ההשמדה בפולין שאפשר גם אפשר דבר כזה. היהדות היתה שם. אלוהים לא. 

אך מדוע בעצם אני מעלה פה את עניין מה נשתנה והפירמידות וסבי זכרונו לברכה? כי יש צמתות בחיים, שבהם היהדות מתנגשת בפרצופי ומכריחה אותי לעשות מעשה. כמו למשל לחפש טליתות לבר מצווה באינטרנט. ומעשה שהיה כך היה: ידידה יקרה לי בארצות הברית של אמריקה, ג’ודי שמה. ג’ודי היא לא רק אישה חביבה ואם לילד המתקרב לגיל בר המצווה, אלא גם מעריצה של ג’וני וויר, כמוני. לפני כחודשיים, ג’וני הופיע באירוע זה או אחר; ג’ודי הצליחה לא רק לראות אותו שם, אלא גם להיפגש איתו, להצטלם ולהחליף כמה מילים. עוד דבר שעשתה ג’ודי, ובכלל בלי שביקשתי, היה לבקש מג’וני לחתום על תוכניה בשבילי, עם שמי הפרטי והכל. כעת אני הבעלים הגאה של תוכניה שכתוב עליה בכתב ידו של האיש “לוואנדר, (לב), ג’וני וויר”. באנגלית כמובן. ובלי ואנדר. אבל הבנתם את הכוונה. בקיצור, זו לא הפעם הראשונה שבה ג’ודי עושה דברים כאלה למעני – כשהתפרסמה כתבה על ג’וני במגזין כזה או אחר, היא טרחה וצילמה בצבע (!) את הכתבה עם התמונות ושלחה לי בדואר רשום. היא ערה מאוד לעובדה שאני מבודדת למדי, כמעריצה של ג’וני בפרט ומעריצה של החלקה על הקרח באופן כללי, ולכן משתדלת להעביר אלי תמיד כמה שיותר פרטים וידיעות, כדי שלא ארגיש מחוץ לעניינים. במילים אחרות, היא מסוג האנשים שידידי הטוב קוף-של-שבת היה מכנה אותם “פשוט אנשים טובים” (והוא בהחלט יודע, יען כי הוא משתייך לאותה חבורה).

היות שכך, שאלתי את ג’ודי אם יש משהו שאני יכולה לעשות למענה: לא משהו שקשור להחלקה, כי ישראל רחוקה עדיין במקצת מלהפוך למעצמת-על של החלקה על הקרח, כך שאין לי ממש מה להציע לה בתחום הזה. מפה לשם, ג’ודי הזכירה שלרגל בר המצווה של בנה, היא היתה מעוניינת לקנות בשבילו טלית מארץ הקודש. היא הוסיפה ושאלה אם אני מכירה אתר אינטרנט שמוכר טליתות ומבצע הזמנות לארצות הברית. חיפוש מעמיק העלה שיש כמה אתרים כאלה, רק שנראה שהם קצת שוחטים במחירים (מסורת יהודית ידועה) את המזמינים, בפרט מחו”ל, ואין לי שום דרך לבדוק את איכות המוצרים. אני גם לא מבינה כלום בטליתות (בית אתיאיסטי, כאמור), מבחינתי מדובר בסמרטוט הזה שמתעטפים בו חתני בר מצווה וחתנים בכלל כדי להתגונן מפני מטח סוכריות הטופי שמיידות בהן הנשים מכלא עזרת הנשים (בבחינת “סגרתם אותנו פה מאחורי הפרגוד, עכשיו תראו מה זה”). ובכן, אלה הקושיות שאני מתמודדת איתן כרגע:  

1. כמה אמורה לעלות טלית משובחת לבר מצווה?

2. האם אפשר לסמוך על אתרים ששולחים הזמנות של טליתות לחו”ל?

3. האם יהיה עדיף מבחינת המחיר לרכוש טלית פה בארץ ולשלוח אותה לארצות הברית?

4. האם זה יהיה מוגזם לגמרי אם ארקום על הטלית באותיות זהב “There is no God, have a nice Bar Mitzva“?

אני מתנצלת על כך שבימי בחירות קשים אלה של ליבני, ביבי וליברמן (שבכלל הגיע הזמן לאחד את שמותיהם, זה מבלבל מדי. ליביברמן? ביברליבי?), אני פונה שוב לעזרתכם בזוטות כאלה; אך גורלו של העם היהודי בתפוצות מוטל פה על הכף, או לפחות גורל בר המצווה של ילד אחד נחמד של אישה אחת טובת לב, שבאמת מגיע לה שאמצא בשבילה טלית מוצלחת. אנא, אנשים טובים, יש פה מישהו שמבין בתשמישי קדושה? או אפילו בתשמישי קדושה 2.0?…

הבה ונקדיש כמה דקות כדי לדון בבולשיט המוחלט הזה, בחנטריש הצרוף הזה, באיוולת הטהורה הזו שמכונה “פגיעה ברגשות דת”. אינני מכירה היטב את לשון החוק בעניין, אבל אם אכן זהו הניסוח הקבוע בחוק, הרי שאני סבורה שאין דבר כזה “פגיעה ברגשות דת”, מן הטעם הפשוט שלדת אין רגשות. לדתיים, לעומת זאת, יש רגשות, ולפי הדברים שחלקם אומרים לעיתים נדמה כי רק להם שמורה הפריווילגיה הזו. כלומר, של הכלת רגשות שעלולים להיפגע. 

למעלה מכך, מסתבר שהפגיעה ברגשות של אנשים דתיים (ואני מסייגת – מסוימים, לא כולם מלהגים בעניין זה ללא הרף, אבל יש לא מעט שעושים זאת, למרבה הצער) חמורה פי כמה וכמה מפגיעה ברגשות של אנשים אחרים. כאלה שאינם דתיים, למשל. למעשה, עבור אנשים דתיים (מסוימים) שכל כך שקועים בציוויי דתם, פגיעה בחילונים לא נרשמת כלל כפגיעה, כי היא שקופה עבורם לחלוטין. הם לא מסוגלים להבחין בה, לא כל שכן לנסות להימנע ממנה. זוהי ככל הנראה העמדה שהובילה את הכותבת טלי פרקש מ- Ynet לכתוב השבוע את הדברים הבאים תחת הכותרת “לחילונים מותר, לחרדים אסור“:

“בזכות הבחירות המוניציפליות לראשות עיריית ירושלים, החרדים הפכו לידועים בציבוריות הישראלית כמגזר שתלטן. רבות דובר על היעדר יכולתם של אלה, לפנות מקום לטובת קבוצות מיעוט החיות לצידם. חוסר סובלנותם לצרכיו של “האחר”, אי כיבוד רגשותיו של הזולת הרוצה לחיות את חייו החילונים ללא הפרעה. כל אלו אכן בקשות לגיטימיות, דמוקרטיות, סיפרו לנו, אך קצת גדולות על “הפרימיטיבים השחורים”. גם אני כמעט והשתכנעתי. לאור הנ”ל, תוכלו ודאי לשער קוראים יקרים, את גודל התדהמה שאחזה בי למראה מאבקם ה”דוידי” של תושבי קיריית “הרי”מ לוין” החרדית-תל אביבית, בגוליית “חסר הטעם”. על מה המהומה אתם שואלים? חברת “טיב טעם” בחרה לפתוח בצמוד לשכונה (באזור נווה שרת) “סופר” גדול. ולא שיש למישהו שם משהו נגד “סופרים”, אלא רק נגד מוצר ספציפי שכבר קנה לרשת את המוניטין שלה. בשר לבן, חזיר, שינקן, נו איך שאתם קוראים לזה […] מרתיח לראות איך בכל פעם מחדש פגיעה ברגשות “האחר”, ביחסי חרדים-חילונים פועלת בצורה חד כיוונית בלבד”.

אכן מרתיח, מרת פרקש. נעזוב לרגע את הצביעות וההיתממות הארסית ואת העובדה – סליחה, את ה”עובדה” שה”כותבת” משתמשת ב”מרכאות” כמעט כל “שלוש מילים” - ונתייחס לתוכן. רשת “טיב טעם” היא אכן רשת שמשווקת, בין אלפי מוצרי מזון אחרים, גם בשר לא כשר; או כלשונה המקסימה של הכותבת, “שינקן, נו, איך שאתם קוראים לזה”. אנחנו בדרך כלל קוראים לזה “טעים”, מרת פרקש. אבל לענייננו: מה שמפריע לכותבת, לפי כל הסימנים, הוא העובדה שהחילונים המשוקצים הללו העזו להקים חנות שמוכרת בשר חזיר סמוך לשכונה שהיא דתית-חרדית באופייה. אינני מכירה את האזור די הצורך כדי לחוות דעה, אבל לפי מה שנאמר בתגובות לכתבה על-ידי תושבי המקום, לא מדובר בחנות שממוקמת ממש בלב השכונה החרדית והיא די מרוחקת ממנה, כלומר החרדים לא נאלצים אפילו בהכרח לעבור על ידה, לא כל שכן להיכנס אליה. ברם, עצם המחשבה על בשר חזירי שנמצא אי-שם בקרבתם הכללית – דהיינו, על אדמת כדור הארץ – מפריעה לתושבים החרדים ומהווה חוסר התחשבות ברגשותיהם עד כדי פניה לבג”צ. שקלו לרגע את הפיסקה הבאה מתוך דבריה של הכותבת, במטותא:  

“תושבי השכונה הקטנה, מובלעת חרדית בלב תל אביב החילונית, מתקשים משום מה לזכות באותה הבנה, סובלנות והתחשבות ברגשותיו של “האחר” מאנשי העיר המתקדמים והנאורים. הם מיעוט קטן. כולה שלוש מאות בתי אב, ועוד כמה מסורתיים מנווה שרת הסמוכה, שמשהו מנסה להצר את צעדיהם ולפגוע במרקם החיים בשכונתם. הם אנשים חרדים שפתחו להם “חנות חזירית” מול הבית. לא יכעסו? לא יתרעמו?”

מרת פרקש הנכבדה, הבה ואספר לך סיפור קטן. אני נוסעת למקום עבודתי אשר ברמת גן דרך כביש ז’בוטינסקי המהולל, שחוצה מספר ערים, החל מפתח שמיקווה מכורתי, דרך פרדס כץ, בני ברק ורמת גן וכלה בתל אביב. מדי יום ביומו אני עוברת את הנתיב הלז פעמיים, בדרך למשרד המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, ובחזרה. ולנגד עיני חולפים מדי יום ביומו, פעמיים ביום, בזה אחר זה, שלטי חוצות עם פרסומות לרוב. אלא מאי? משום מה, בקטע הכביש של פרדס כץ-בני ברק, רבים מאותם שלטי פרסומת מושחרים, חתוכים או סובלים ממעשה ונדליזם כלשהו. קחי לדוגמה את הפרסומת שהחלה להופיע לא מזמן, לסידרת בשמים של חברת GAP. בשלט הפרסומת, מצדו האחד של השלט מופיע צילום של גבר, ומצידו השני - אישה. לא אישה ערומה. לא ציצים. לא תחת. ראש וכתפיים, זה הכל. ובכל זאת, בקטע הכביש של פרדס כץ-בני ברק, צדו הימני של שלט הפרסומת חתוך. מושחת. הטילו בו מום, כדי לעקור מתוכו את תמונת האישה. ואני צופה בשלטים הללו יום יום, פעמיים ביום, ותמהה אל ליבי עד מאוד.

ניקח דוגמה נוספת. סרט שיצא לא מזמן לאקרנים, “אביב 41″ שמו, בכיכובו של ג’וזף פיינס, בין היתר, פורסם על גבי שלטי החוצות כמקובל. הסרט עוסק בזוג יהודים בפולין בתקופת מלחמת העולם השנייה. התמונה שעל שלטי הפרסומת הציגה את פיינס והשחקנית שלצידו. לא ערומים. פשוט איש ואישה, בתצלום יחד. התרצי לנחש, מרת פרקש, מה קרה לדמותה של האישה בפרסומות לסרט בקטע הכביש שבין גבול פתח שמיקווה לגבול רמת-גן? נכון מאוד. החור השחור של הנשיות בלע אותה. מן הסתם, חוקי הפיסיקה אינם מאפשרים קיום צלם-אנוש של נשים בפרהסיה באותו קטע כביש. והדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, בפרסומות לכל דבר ולכל עניין, החל ממכונות כביסה, דרך אופנה וביגוד וכלה בסרטים שעוסקים בשואה. כדברייך - התוכלי לשער, מרת פרקש, את גודל התדהמה שאוחזת בי בכל פעם מחדש, כשהן שוב ושוב צועדות בסך לפני פרצופי? נשים בלי ראש ובלי גוף, בלי כבוד עצמי ובלי צלם אנוש, אל מול עיניי המשתאות? את מדברת איתי על פגיעה חד-כיוונית ברגשות, מרת פרקש? יום יום ושעה שעה פוגעים שם ברגשותיי, מטילים מום בגופי, משדרים לי שעלי להתבייש בהיותי נקבה. ואני אפילו לא “מיעוט” ולא “מובלעת”. אני שייכת למגזר שמהווה למעלה מ- 50% מהאוכלוסייה (51%, כמדומני). כדבריך – אני אישה שמורידים לה את הראש ואת הגוף מול העיניים מדי יום ביומו. אני אישה שאונסים את דמותה וחותכים בבשרה ללא הרף. לא אכעס? לא אתרעם?

ומי מגן עלי, גברת פרקש? עם מה אלך לבג”ץ? איזה חוק חוקקו בשבילי? אילו פתרונות יש לי ולך במצבים כאלו? אם את לא רוצה לקנות בשר חזיר, אל תיכנסי לטיב טעם. סתם רעיון. הם לא מציגים תמונות-ענק של חזירים בפתח החנות, כך שניתן לעבור ליד הפתח בלי להיאחז חיל ורעדה. אבל מה אני אעשה? אפסיק ללכת ברחובות? אפסיק לנסוע בז’בוטינסקי? אקבל בהכנעה את הדין שאומר שכאישה חילונית ש”מתחשבת ברגשות הדתיים”, אסור לי לפצות פה ולצפצף כנגד הפגיעה הקשה והחמורה הזו? שאני חייבת לקבל את העובדה שאני, כל כולי, כל גופי ודמותי וכל אשר לי, הם טומאה ותועבה?  

דוגמה אחת אחרונה יש לי בשבילך, מרת פרקש, והיא עצובה ביותר. לא מזמן פצחה יו”ר מפלגת “קדימה” ציפי לבני בקמפיין לקראת הבחירות הממשמשות ובאות. האם ראית את שלטי החוצות הללו? הם מציגים את הסלוגן הנבחר ואת פרצופה של לבני – תמונת ראש בלבד. כאשר ראיתי לראשונה את הפרסומת הנ”ל לא יכולתי שלא לתהות כיצד יגיבו אותם ונדליסטים פורעי-חוק לעניין (מדובר, בכל זאת, בעבירה על החוק, מרת פרקש. השחתת רכוש, קוראים לזה. ולו גם בשם הדת). האם יעזו לחתוך את פרצופה של לבני מהשלטים? ובכן, התברר לי שאין צורך בכך. לפי מה שהצלחתי לראות, ישנם שני סוגים של שלטים לאורך ציר ז’בוטינסקי: עם תמונה ובלי תמונה. באזור בני ברק, לפחות בקטע של ז’בו שבו אני נוסעת, יש רק סלוגן, בלי תמונת הראש. מסתבר שלמען הדתיים, מסוגלת ומוכנה מי שמבקשת להיות ראש ממשלה במדינה הזו לאבד את ראשה.

אז אני את הראש שלי עוד לא איבדתי לגמרי, יש לקוות,  ובכוונתי להצביע למישהו או מישהי שמעדיפים לשמור את ראשם ברשותם. ובפעם הבאה שמישהו ידבר איתי על “פגיעה חד-כיוונית ברגשות דת”, אני אצחק בקול גדול. או שאבכה.

נו, ראיתם את העצרת? אולי אפילו הייתם שם? יש לי אי אילו טענות ואי הסכמות עם מארגני העצרת בכל מה שקשור לנאומים מסוימים (מה עשה שם ג’ימי הופה, מישהו יכול להסביר לי? הלא אובמה לא רץ לראשות ממשלת ישראל, עד כמה שזכור לי), וסלידה מוחלטת בכל מה שקשור לבחירה בזמרים (נניח) מסוימים, שכל קשר בינם ובין השירים שחירבו בכישרון גדול הוא פורמלי בלבד,* אבל בכל שנה אני צופה באירוע ומתנחמת באותו קהל הרבבות שעדיין, ולמרות כל הסחי והרפש היומיומי שאנו מדשדשים בו, מאמין בשלום.

או לפחות כך הייתי רוצה להאמין. אבל אז אני עושה את השטות המוחלטת של פתיחת אתר Ynet, קריאת הדיווח על העצרת, ורפרוף קל על הטוקבקים. ומייד בוערת בי חמתי להשחית, וכל התקווה הקלושה שהתעוררה בי למראה השלטים מלאי התקווה של נוער הנרות מתפוגגת כלא היתה. על שלושה סוגי תגובות אני הולכת ומאבדת את תקוותי במדינה הזו:

סוג אחד הוא הצווחנים. כמו עופות דורסים, כמו עורבים רעשניים, נאספים מיד כל השונאים והשוטמים והמנאצים למיניהם: “זו עצרת פוליטית! הכל פוליטי! ניצול ציני פוליטי! פוליטי, פוליטי!! קרעעעע!!” בשורה לי אליכם, ידידיי הצווחנים היקרים: יצחק רבין לא נרצח על שום עיניו התכולות; ולא בגין קולו העמוק והרועם; ולא כי אהב לעשן סיגריות; ואפילו לא כי נהג לשחק טניס. הוא נרצח כאיש פוליטי, עם דרך פוליטית, על-ידי אדם שדורבן, עודד וטופח בידי גורמים פוליטיים. רבין האמין בשלום וקידם את השלום בכל מאודו, ועל כך קיפח את חייו. במדינה שבה האמירה “רוצים שלום” היא אמירה פוליטית, עצרת לזכרו אינה יכולה שלא להיות פוליטית. דיבור על מורשתו של האיש אינו יכול להיות לא פוליטי. כולנו פה פוליטיים, כל הזמן. אז תתגברו על זה, ותפסיקו לצווח.

סוג שני הוא הציניים המעקמים את אפם. “פחחח”, אומר אחד, “היו שם רק כמה אלפי אנשים, אפשר לחשוב”. - “אפילו לא כמה אלפים”, מוסיף שני, “כמה מאות, אולי”. - “מה פתאום מאות”, מגחך שלישי, “שני אנשים ובלון היו שם, זה הכל”. - “כל שנה יש פחות אנשים, עוד כמה שנים לא יהיו בכלל”, חוכך הרביעי את כפיו בהנאה שמתוך שמחה לאיד. מתמטיקה, כפי שאמרתי לא פעם ולא פעמיים, היא לא הצד החזק שלי: אבל אלא אם אנשי הטלוויזיה הציבו עשרות אלפי ניצבים בכיכר וסביבותיה, הרי שהיו שם עשרות אלפי אנשים. ועוד מאות אלפים רבים צופים בבתיהם. מדוע ממהרים כל כך להספיד את העצרת? “נו בסדר”, כך מגיבים אחרים, “נגיד שהיו עשרות אלפים, אבל רוב מי שהגיעו לשם לא יודעים בכלל מה זה רבין ומהי מורשתו. כל מיני צעירים שסתם באים בשביל הופעה חינם, בשביל ההפנינג”. קודם כל, ההופעות (נניח) שהיו שם היו כל כך גרועות, שאפילו אם היו משלמים לי לא הייתי מסכימה לשמוע אותן, אלמלא היה מדובר בעצרת לזכר רבין (ועם עובדיה חממה הסליחה, הוא היחיד שהצליח לא לזייף. כל היתר שכחו מה זה תווים, ככל הנראה, או שהשאירו את חוש השמיעה שלהם בבית). שנית - אם בני הנוער התמימים הללו, שהגיעו לעצרת, נשאו שלטים שכתוב עליהם “לא למלחמה, כן לשלום”, הרי שהם הבינו יפה מאוד מהי מורשת רבין. גם אם לא שמעו את כל נאומיו של האיש, ולא הכירו כל פרט ופרט בעשרות שנות פועלו (כאילו שהמגיבים מעקמי-האף כן מבינים בזה דבר וחצי דבר), יש להם את מלוא הזכות לכבד את דרכו ואת זכרו.

הסוג השלישי והנאלח מכולם בעיני, הוא הקיצונים המתונים-עאלק. הם מתחילים תמיד את דבריהם באמירה: “כיבדתי את רבין, אבל…” ומה שבא אחרי “האבל” מצמרר ממש: אבל, רבין הוא בוגד שהביא למותם של אלפים עם ה”שלום” הזה שלו; אבל, פושעי אוסלו לדין, כל השמאלנים המנייאקים האלה; אבל, כתבה אפילו מישהי שאני מאוד מקווה לא להיתקע איתה לעולם על אי בודד, או אפילו על אוטובוס בודד, “השלום הוא לא הדרך היחידה, כמו שהרמאים האלה מהשמאל מנסים למכור לנו”. הצביעות שבאמירות כאלו מהממת אותי. אם השלום הוא לא הדרך, והמלחמה היא הדרך, על מה בדיוק מתבייכנים אתם, טוקבקיסטים יקרים וחסרי לוגיקה שכמותכם, על כל “הרוגי אוסלו”? מתים זה חלק ממלחמה. הייתם צריכים לשמוח, לא? שאנשים מתים? מתפוצצים? נשחטים? סובלים? שהורגים ונהרגים? דרככם, דרך המלחמה, ניצחה! תשמחו! אני במקומכם הייתי שמחה על עצרת הזיכרון לרבין, כי היא מנציחה לא רק את מותו של האיש, אלא גם את נצחון דרככם רוויית השנאה, המדון והמוות. כי “שלום”, כך מסתבר, זו מילה פוליטית. אפילו מילה גסה. לא רוצים שלום, לא מעמידים פנים, אפילו, שרוצים שלום. רוצים שימותו. ויפה שעה אחת קודם. ורבין? נו, זה מישהו שנרצח. אבל מה הקשר בין זה לבין “שלום”?

השורה התחתונה, ככל הנראה, היא שנמאס לי. נמאס לי מכל אלה שמאשימים את השמאל ב”פילוג העם” וב”הסתה נגד הימין”, כשהפילוג, השנאה וההסתה זורמים משום מה תמיד רק מכיוון ימין לכיוון שמאל. נמאס לי מאנשים שקוראים לי “פושעת” כי אני מאמינה ששלום הוא אופציה טובה יותר ממלחמה. נמאס לי מכל הצווחנים האלה, שלא נותנים לי להתאבל בשקט על אובדן האיש היקר הזה, וצועקים לי “פוליטי! פוליטי! פוליטי!” באוזניים כל הזמן, כמו תוכי סנילי. נמאס לי מכם. הרסתם לי את המדינה. כן, אתם. ואני לא מתביישת לומר את זה, לא בשם ה”ממלכתיות” ולא בשם “אחדות העם”. אין פה שום אחדות. יש רק שנאה, והרבה. אז למה להעמיד פנים? פשוט נמאס לי.

והכי נמאס לי מזמרים (נניח) שעומדים בפרצוף עצוב לאללה והורסים את “הליכה לקיסריה” או את “שיר הרעות”, ונחשבים (נניח) לפיסגת הכישרון הישראלי. אפילו מירי אלוני, שהיא כבר בת מאה שלושים וחמש שנה, כמדומני, עם קול שסבל שנים של אלכוהול/סיגריות/השד יודע מה עוד, הצליחה לגרגר את “שיר לשלום” בהצלחה יותר גדולה מדנקר, טייב, גוש (אוי ויי) וחבר מרעיהם. חבר’ה, תנו לשמש לעלות, ותנו למישהו אחר לשיר. בבקשה. גם ככה מספיק קשה לי עם העצרת הזאת.

* אפרת גוש - למה? למה??

לא, לא אתם. כלומר יש “אתם”, אבל זה לא אתם אתם, זה “אתם” אחרים. אני מניחה שה”אתם” שאני מדברת עליהם לא קוראים את הבלוג הזה. ואף על פי כן, הם זונות למדי.

על שום מה ולמה? בגלל זה:

“הפראלימפיקס הסתיימו, ישראל 53 בטבלה

[…]

אולימפיאדת הנכים ארכה 11 יום (קצרה בחמישה ימים ממשחקי הקיץ) ובה ניכרה עוד יותר הרוח האולימפית, זו שמקדשת את ההשתתפות על פני הניצחון. המשלחת הישראלית, שמנתה 42 ספורטאים (ביחס ל-43 שהגיעו לגרסה הראשונה בייג’ינג 2008 ) תשוב הביתה רק עם שש מדליות, אף אחת מהן לא מזהב, אבל עם הרבה הישגים יפים ומאבקים עד הרגע האחרון.”

“רק עם שש מדליות”? “רק” עם שש מדליות???? הלא כשזכה שחר צוברי, אותו מושיע אילתי מהולל, במדליית הארד האחת והיחידה של המשלחת האולימפית ה”רגילה” שלנו, צהלה המדינה כולה שבעה ימים ושבעה לילות; מאז הכרזת העצמאות לא נראתה שמחה מטורפת כזו במחוזותינו. אנשים יצאו לרחובות ורקדו מעגלים-מעגלים, נשיא המדינה התקשר לצוברי ובישר לו שבמו ידיו החסונות הוציא את עמישראל מעבדות לחירות, מאפלה לאור גדול, כמשה בשעתו, רק בלי הכינים והצפרדעים וכל היתר, ושהוא בבחינת “שחר חדש” למדינה. שחר חדש, מדליית ארד יחידה - והאיש היה לאגדה עד עצם היום הזה. כלומר עד שהוא פתח את הפה האולימפי שלו ואמר משהו לא מאוד ספורטיבי בנוסח שהסינים הם חארות, ומיד הזדרזה כל המדינה לצקצק בלשונה, לאמור “לא יפה ככה לומר על הסינים, המלוכסנים המצחיקים האלה עם הבלי-זכויות-אדם, שהם חארות”.

מבלי להיכנס לוויכוח אם הסינים הם חארות או לא (בוודאי שלא, אין לי שום דבר נגדם, כמה מידידי הטובים ביותר וכולי)*, אין ספק שעניין ה”חארות” זכה ליותר כותרות ובלגנים תקשורתיים מאשר ה”רק” שש מדליות, שאף אחת מהן לא מזהב, של הספורטאים הנכים שלנו. בעצם, לא רק החארות של צוברי זכו ליותר כותרות, אלא גם סתם חארות ישראליות מצויות זכו ליותר כותרות מהספורטאינו עם ה”רק שש מדליות”. כל חרא שגרתי זכה ליותר פרסום ותהילה. יש אפילו כמה גושי חרא בפתח-שמיקווה שזכו, כך נדמה, לסיקור מעמיק יותר. אבל מדוע? מה יש, המדליות האלה לא שוות?

כנראה שלא. שימו לב לניסוח בכתבה של טמקא: “אולימפיאדת הנכים ארכה 11 יום ובה ניכרה עוד יותר הרוח האולימפית, זו שמקדשת את ההשתתפות על פני הניצחון”. ההשתתפות על פני הניצחון? איפה היתה הרוח האולימפית הזו כשאריק זאבי לא הצליח לזכות במדליה? לוזר קראו לו, בוז שרקו לו. איש לא כתב “כל הכבוד על הרוח האולימפית אריק, העיקר ההשתתפות, למי אכפת מהניצחון! מדליה-שמדליה!”. לא, ממש לא ניכרה אותה “רוח אולימפית” באולימפיאדה הרגילה: “רוצים מדליות!!!” זעקו העיתונים, “נו??? מה עם המדליות??? תביאו כבר מדליות!!!” ולמי היה אכפת מההישג המדהים של המתעמלות האמנותיות שלנו שעלו לגמר; מי שם קצוץ על השיאים הישראליים שקבעו השחיינים שלנו; מי טפח בהערכה על כתפו של אלכס שטילוב, המתעמל היחיד שלנו שעלה לגמר. זיבי. מדליה, זה מה שחשוב לנו!

אבל לא אצל הנכים. אצל הנכים - בדומה לילדים מפגרים - חשובה רק “ההשתתפות”. נו, מה זה חשוב הישגים אצל הפיסחים, החיגרים, העיוורים והאומללים האלה - העיקר שיקרטעו קצת על המסלול, שירגישו חשובים. זה לא שהם נלחמים ומתאמנים ומזיעים ומתאמצים בדיוק כמו כל ספורטאי אחר. זה לא שההישג שלהם “שווה משהו” מבחינה ספורטיבית. נו, אז נותנים להם “מדליה”. זו בטח אפילו לא מדליה אמיתית, מפלסטיק מצופה או משהו. נו. וגם ככה הם זכו “רק” בשש כאלה, ורובן בכלל מכסף, לא מזהב. בשביל זה צריך להראות אותם בטלוויזיה?… מה פתאום. עדיף לשדר איזה משחק כדורגל של “הפועל ארגזים” נגד “מכבי קריית מלאכי”, הלא ישראל היא מעצמת כדורגל עולמית, יש במה להתגאות. זה ספורט!

 אז עיתונאי-ספורט יקרים שלי, אני מעניקה לכם בזאת מדליה. המדליה עשויה מקקי, כי זה מה שאתם מעדיפים להתעסק איתו בדרך כלל - ולזלזל בכל מה שאיננו כדורגל, רצוי נמוך ושעיר ומשמיע נהמות גרוניות עד כמה שניתן, כי את זה “העם” אוהב. סביר להניח שבמצב של קטיעת גפיים, עיוורון או כל נכות אחרת, לא הייתם מצליחים אפילו לכתוב שטויות כגון “רק שש מדליות”, לא כל שכן לזכות במדליות הללו. נראה לי שטעית, שחר צוברי. לא הסינים הם החארות. החארות זה אנחנו.

* כלומר, כמה מידידי הטובים ביותר הם חארות. אין לי ידידים סינים.**

** לא שאני רומזת בזה שלא הייתי רוצה להתיידד עם סינים! חלילה! אפילו אם הם חארות!***

*** לא שאני טוענת שהסינים הם חארות! הם סתם סינים! זה מספיק גרוע!****

**** *המון סיני זועם מחסל את ואן-דר-גראף אחותך במכות גרזן*

מסתבר שבירושלים, עיר הקודש, הולך ומתחזק כוחן של “משמרות הצניעות” (שם קוד ל”בריונים אלימים שמרביצים לאנשים חסרי ישע אבל לובשים שטריימל אז כנראה שמותר להם איכשהו, אנא עארף”). רק השבוע היו מעצרים נוספים בעקבות הפרשה, וזו לא בדיוק “פרשת השבוע” שהיינו מצפים לקבל מהציבור החרדי, שהרי התורה כל הלכותיה נועם וכל דרכיה ציוצי ציפורים ורפרופי פרפרים ובכלל - אלימות? אנחנו?? אלימות זה רק אצל החילונים המשוקצים, חסרי תרבות וחינוך וערכים שכמותם. אם אצלנו מרביצים, הרי שיש לזה סיבה טובה מאוד. למשל, שאלוהים אמר שמותר. או שהרבי אמר שמותר, שזה אפילו עוד יותר חשוב.

עם זאת, אני ממשיכה לקרוא בטמקא ומגלה שאותם אברכים המשמשים “צבא אלוהים”, לכאורה, שוברים עצמות של מוכי-גורל שונים לא לשם שמיים, אלא לשם - רחמנא ליצלן! - כסף. שלמונים. מעות. זוזים. תקראו לזה מה שתרצו, אבל להכות פלוני על קידוש השם ולהכות פלוני כי מישהו יתחוב לכיסך 2000 שקלים, טבין ותקילין, לאחר מעשה, הם שני מעשים שונים לחלוטין מבחינה אידיאלוגית. כלומר, הראשון מבוסס על קו אידיאולוגי (מטופש, נבער ומעוות ככל שיהיה), ואילו השני אין לו דבר וחצי דבר עם דברי אלוהים חיים, אלא עם רדיפת בצע. צבא אלוהים? צבא מרשרשים, אולי. צבא רווח נקי ושחור, מתחת לאפה של רשות מס ההכנסה. נו, אם כבר אפשר להרוג שתי ציפורים במכה - או לפחות לשבור להן את העצמות - למה לא?

ולא זו בלבד, אלא שמסתבר שהתעריף על עשיית מעשי קודש טהורים שכאלה הוא מדויק להפליא, ולא סתם מבוסס על טוב-ליבה של היד הדוחפת לאלימות ונותנת גמול. כך מספר פעיל לשעבר בצבא השלמונים:

“למי שברת עצמות?

 ”יש ילדים פרחחים שעושים צרות. יש לדוגמה אשה נשואה שעשתה צרות ונחשבה לבוגדנית ושוכבת עם גברים אחרים. אחרי שננעלנו עליה היינו באים ומכים אותה. פעם אחת באתי למישהי ושברתי לה שתי עצמות. על שתי עצמות היינו מקבלים 6,000 שקל, אבל זה היה מתחלק בינינו. היה מקרה אחד של בחור שהיו לו עצמות כבדות, והוא היה ממש גדול, אז לקחנו עליו 12,000 שקל, כפול. כי זה היה יותר קשה.” 

במחשבה שניה, לא היו מזיקים לי כמה שנקלים נוספים בקופתי, בימים אלה של הידוק החגורה. למה לא לנצל את ההזדמנות העסקית המרנינה הזו ולגרוף איזה רווח קל? אני לא חזקה מספיק בשביל לשבור עצמות, אבל - הי, אני כופרת, אוכלת שרצים, מסתובבת עם גופיות וחושפת כתפיים, יושבת בקידמת האוטובוס (כשאפשר) ובכלל, בת ישראל טמאה למהדרין - וזה עתה נתתי לעצמי פליק קטן בטוסיק. אפשר לקבל איזה 100 שקל?