ואן דר גראף אחותך

המקום: מועדון ה”זאפה” בתל אביב. האירוע: הופעה של אבישי כהן וקווינטט “אורורה”. המשתתפים: חברי הטובים א. וג., ושפחתכם הנאמנה. בשבועות האחרונים, כשסיפרתי לאנשים בהתלהבות רבה שאני הולכת לראות הופעה של אבישי כהן, ברוב המקרים הם רק שאלו “מי זה?” במבט זגוגי. במקרה שהם מכירים קצת את הז’אנר, הם חשבו שאני מתכוונת לאבישי כהן השני. כן כן, מסתבר שיש שני אבישי כהנים, שניהם מוסיקאים, שניהם נגני ג’אז: רק שהאחד מחצרץ בחצוצרה, והשני פורט עלי קונטרבס**. אז למי שלא מכיר, מדובר באבישי כהן הבאסיסט. ייתכן שאתם מכירים אותו, וייתכן שלא. אם לא, כדאי לכם. סתם, שתדעו.

הגענו לזאפה בשעה מוקדמת יחסית, כדי למהר ולתפוס שולחן מוצלח, קרוב מספיק בשביל לראות את כפתורי חולצתם של הנגנים אך רחוק מספיק בשביל לא להתחרש באופן מוחלט מהרמקולים. מארחת צנומה הושיבה אותנו ליד שולחן פעוט שביקום מקביל ושפוי יותר היה מספיק לשני בני אדם, רק שביקום של ה”זאפה”, שבו מבקשים לדחוס כמה שיותר בני אדם כדי לראות את ההופעה, הצמידו אותנו למעקה כלשהו מצד אחד ולשולחן אחר מצד שני. התוצאה: ג. דחק את עצמו בין השולחן למעקה בנוחות מוטלת בספק, ואילו א. ואני הצטופפנו זו לצד זו באותו צד של השולחנון, כשצלעותינו נושקות זו לזו באהבה רבה ומאיימות להפוך לבשר אחד. סיכמנו בינינו שכתום ההופעה, נחזיר האחת לשניה את האיברים הפנימיים שייתכן שעברו בינינו באוסמוזה.

האוכל ב”זאפה”, כך יש לומר, הוא מצוין. כשהמנות הוגשו, הרגשנו קצת כמו במטוס, כשיש צורך לבצע מעט תעלולי אקרובטיקה כדי לא לנעוץ את המזלג בעינו של היושב לידכם; אבל מה זה כמה דקירות מזלג לעומת ניוקי משובח ברוטב ערמונים ואספרגוס. חוץ מזה, כפי שציינתי באוזני א., יש סיכוי לא רע שהקיבות שלנו כבר התמזגו בשלב זה מחמת הצפיפות, אז נעכל את כל המנות ביחד. קיבלנו גם כוסיות קטנות עם מרגריטה קפואה על חשבון הבית, מה שהיה חביב למדי. א. לגמה כמחצית הכפית מרגריטה, ומצב רוחה השתפר פלאים. כלומר היא החלה לצחקק ולשיר שירים בקול רם. בימים כתיקונם הייתי מצטרפת אליה בשמחה, רק שהייתי לחוצה להפליא והלחץ לא אפשר לי להשתחרר כראוי. אני תמיד נלחצת בהופעות חיות. משום מה, בכל פעם אוחז בי פחד נסתר שמשהו ישתבש: שמישהו ישכח את המילים, או שיפקע איזה מיתר, או שייפול למישהו פסנתר על הראש. אני שמחה לדווח שהפסנתר עמד על תילו במשך כל הערב ביציבות ראויה לשבח.

בשלב מסוים, א. ואנוכי ביקשנו לעשות את הבלתי אפשרי וללכת לשירותים. אתם מכירים את המשחק ההוא, שנראה כמו לוח שטוח מחולק ל- 9, שיש בו 8 ריבועים וריבוע אחד חסר? כשהדרך היחידה לסדר את כל הריבועים היא להזיז ריבוע אחד בכל פעם, על חשבון הריבוע החסר? כך בערך היינו צריכות לפלס את דרכנו לכיוון השירותים. בכל פעם זז אדם אחד, אדם אחר תפס את מקומו, נוצר רווח בגודל של אדם אחד (צנום) שנתפס על-ידי אדם אחר וחוזר חלילה. מקץ כחמש דקות של ריקודים אינטימיים עם זרים גמורים, הגענו למחוז חפצינו ונשמנו לרווחה. בדרך חזרה ביצענו שוב את אותם צעדי מחול וכמעט נדרסנו על-ידי מלצר עמוס בארבע צלחות ומלצרית עמוסה בכתריסר כוסות בירה. אגב, אני מצדיעה למלצרים של הזאפה. לא רק שהם נאלצים להיות צנומים למדי כדי להשתחל בין המרווחים שבין השולחנות, הם גם נאלצים לשאת בערך פי שלוש ממשקל גופם בצלחות וכוסות, כמעט כמו נמלים עמלות, ועומדים יפה במשימה. שאפוֹ.

וההופעה עצמה? לומר שההופעה היתה תענוג צרוף זה בערך כמו לומר שמגדל אייפל הוא קצת גבוה או שלדבש יש טעם קצת מתוק. אנשי “אורורה” המוכשרים בצורה בלתי נתפסת החזירו לי מעט את האמון במין האנושי. אם האבולוציה הצליחה לייצר ספסימנים כאלה, אמרתי בבני מעיי (וגם בבני מעיה של א. אחרי שהתמזגו להם יחדיו), הרי שעוד יש לנו תקווה. אבישי כהן הוא מסוג האנשים שגורם לכם לרצות לטפוח על שכמו בהערכה רבה ולומר לו, “איש, אתה ממש בסדר”. שזו המקבילה הארצישראלית של “We’re not worthy”. יצאנו מן המקום מאושרים, אך גם מעט מדוכאים. א. ואני הסכמנו שאחרי שרואים אנשים מוכשרים כל כך, קשה שלא להרגיש ייאוש מסוים. כך לדוגמה, איתמר דוארי, נגן כלי ההקשה, מסוגל להשמיע קצב אחד ביד אחת על הדרבוקה, קצב אחר ביד השניה על תוף וקצב שלישי ברגל עם שרשרת מצלצלת כלשהי שאין לי מושג איך קוראים לה (ויסלחו לי אנשים שמבינים בתחום של כלי ההקשה). עמוס הופמן, לדוגמה, מפליא לנגן גם על עוד וגם על גיטרה. ואני? אפילו לשרוק אני לא יודעת. שש שנים למדתי לנגן על פסנתר, וכל מה שנשאר לי מזה הוא ארבע התיבות הראשונות מתוך הפרלוד מס’ 1 של באך, ואם באך היה שומע את זה, הוא היה מרביץ לי מכות נאמנות. ככה זה, יש אנשים מוכשרים שכותבים ומנגנים מוסיקה שנשמעת כמו חיבוק של אמא אדמה, ויש אנשים שנועדו לעבוד במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף.

בסיכומו של עניין, בהחלט שמחנו שנפלה בחלקנו הזכות לראות את ההופעה. חבל שאבישי כהן ממעט כל כך להופיע בארץ, אבל אני לא מאשימה אותו: הישראלים מתקשים להעריך את הכשרונות שבתוכם. ועם כל הצפיפות במועדון, זו בהחלט היתה הופעה אינטימית וכיפית, ממש כמו משפחה אחת גדולה. עם זאת, יש מצב ששכחתי שם את התריסריון שלי. אנשי ה”זאפה”, אם אתם רואים במקרה איבר פנימי צנוע נחבא אל הכלים באיזו פינה, כנראה שהוא שלי. תרימו טלפון, טוב?

* זהו הכינוי של ידידי הטוב ג. לאבישי כהן. אם תראו את העטיפה של הדיסק “אורורה”, אז תבינו.

** למי שלא יודע מה זה קונטרבס, זה כמו כינור רק מאוד מאוד מאוד גדול.***

*** למי שלא יודע מה זה כינור, זה כמו קונטרבס רק מאוד מאוד מאוד קטן.

שעת ארוחת הצהריים במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. שפחתכם הנאמנה ועוד שלוש קולגות מתיישבות לאכול, מי באורז ומי בפשטידה ומי בחומוסצ’יפסלט. נושאי השיחה נעים בין סרטים אוויליים משנות השמונים (”זאת קומדיה רומנטית, אבל גם קצת דרמה ובעצם יש לזה סוף טראגי”), עליית המחירים בחומוסיות באזור המשרד (”אני חושבת שזה ממש מוגזם לדרוש 12 שקל על תוספת סלט שלא היתה מספיקה לאוגר סיבירי”), ועלילות צאצאים שונים של המשתתפות בארוחה (”ואז הבת שלי אמרה, ‘אמא, אני לא רוצה לאכול דברים ירוקים’”). 

לפתע, אחת מהקולגות (חזה עוף ואורז עם שעועית) סיפרה לנו בהבעה עגומה משהו: “אל תשאלו איזה קטע, הבן של חברים טובים שלנו אמר להם שהוא הומו.” - “באמת?”, השיבה קולגה שניה (פשטידת גבינות ותרד), “אוי, כמה נורא בשבילם.” - “כן”, החרתה-החזיקה אחריה הקולגה השלישית (גולאש עם אורז לבן), “זה באמת קשה”.

“למה?” שאלתי שאלת תם. “אוקיי, זה לא שגרתי, אבל זה לא שהילד בא ואמר להם שהוא חולה בסרטן סופני או משהו. למה כל כך נורא? הוא בדיוק אותו אדם שהיה עד עכשיו, רק שהוא החליט לחשוף שיש לו נטייה מינית אחרת. זה כל כך נורא?”

“תשמעי”, כך פשטידת גבינות, “לא קל להורים לשמוע שהילד שלהם הומוסקסואל. גם לי כאמא לא היה קל לשמוע את זה.” - “כן, אבל למה, בעצם?” שאלתי אני. “חשבת פעם למה זה כל כך קשה או נורא? מה כל כך מזעזע בבשורה הזאת? הרי הילד בריא ושלם, הוא פשוט הומו. למה זו בשורה איומה כל כך להורים?” 

“כי הסביבה לא מקבלת הומואים”, התערבה אורז עם שעועית.

“נו, אבל ההורים זה חלק מהסביבה, לא? אז אם הם יחליטו לקבל את בנם ההומו, כבר עשינו בזה משהו, לא?” - “את לא יכולה לשנות את היחס של כל הסביבה בבת אחת”, קימטה גולאש את מצחה, “זה מאוד נאיבי מצידך לחשוב ככה.” - “אולי זה נאיבי”, השבתי, “אבל הסביבה היא לא מושג ערטילאי, הסביבה מורכבת מאנשים נפרדים, ואם ההורים של ילד הומו לא יקבלו אותו, הם משתפים פעולה עם הסביבה העוינת הזאת במקום לנסות ולתקן את המצב.”

“אבל זה לא ריאלי לחשוב ככה”, חלקה עלי גולאש. “לא משנה כמה הורים הם פתוחים ואוהבים את הילדים שלהם, זה לא משהו שקל לשמוע”.

הרהרתי לרגע.

“תגידי”, שאלתי אותה, “מה היה קשה לך יותר לקבל: בן חירש או עיוור, או בן הומו?”

גולאש שקלה את העניין בדעתה.

“האמת, שניהם היו קשים לי באותה המידה.”

הזדעזעתי קלות. גם מהתשובה, וגם מהכנות של גולאש (שדי הערכתי, למען האמת. לפחות היא כנה עם עצמה).

“אני הייתי מעדיפה בן חירש או עיוור”, הביעה שעועית את דעתה.

הצטמררתי. “אבל את מבינה מה את עושה בזה? את משווה נטייה מינית לנכות. את אומרת לי, שעדיף לך שהילד שלך יסבול ממחלה קשה, שיהיה נכה, מאשר שיהיה בריא ושלם אבל הומו. זה לא נראה לך מגוחך?”

“תראי”, כך שעועית, “אין לי בעיה עם הומואים. באמת שלא. יש לי אפילו ידידים הומואים (כאן התאפקתי לא לשאול אם הם חירשים או עיוורים במקרה). אבל זה לא אותו הדבר כמו שבן שלך בא ואומר, ‘אמא, אני הומו’. זה משהו שקשה לקבל.”

“אני אשאל שוב - למה? למה כל כך קשה לקבל את זה? מעבר לעובדה שזה דבר פחות נפוץ, פחות שגרתי ודורש קצת הסתגלות? הרי יש בשורות הרבה יותר קשות מזה.”

“כי הסביבה לא מקבלת הומואים”, כך שעועית במצח נחושה.

פה פשוט התפוצצתי. “אבל את הסביבה!! את לא מבינה את זה?? אני הסביבה, ואת הסביבה, וכולם הסביבה!! אם אנחנו לא נשנה את דעתנו, אדם אחד בכל פעם, הסביבה לעולם לא תשתנה!! אם אנחנו, נשים נאורות ואינטליגנטיות, נחליט ש’הסביבה’ תכתיב לנו התנהגות שהיא פסולה בעינינו, ונמשיך להתחבא מאחורי התירוץ הרקוב הזה, שום דבר לעולם לא ישתנה! מה זה ‘הסביבה לא מקבלת’?? פעם הסביבה לא קיבלה גם אנשים כושים באוטובוסים! או נשים שלובשות מכנסיים! איך אפשר בכלל לקוות לשפר את פני החברה, אם כולם מחליטים שככה זה ואין מה לעשות, ולכן עדיף שמישהו יהיה חרש, עיוור, נכה וחולה מאשר הומו???”

שתיקה.

“ואנדר”, סיכמה פשטידה את הדיון, “אני חושבת שאת מגזימה”.

בשלב זה חזרנו לדון בסרטים אוויליים משנות השמונים. בהחלט ייתכן שאני מגזימה, ושאני לא מבינה לליבם של הורים שכל כך רוצים שהילד יהיה מאושר, ורצוי גם נשוי לאישה עם כמה ילדים יפים, והנה הוא בא ומודיע שהוא חובב את בני-מינו. יחד עם זאת, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי שעדיף לילד להיות מוגבל, חולה או נכה מאשר בריא, מאושר ופעיל מינית. מה זה משנה עם מי הוא פעיל מינית? כלומר, אלא אם קוראים לך “הרב עובדיה יוסף” או “מחמוד אחמדיניג’אד” או סתם “בן אדם בור ואטום שלא מבין שהמיניות האנושית מורכבת מקשת שלמה של נטיות ולא רק מהטרוסקסואליות”, מה זה משנה עם מי הוא פעיל מינית? לא שיש לי כוונה לייצר צאצאים, אבל אם ילד שלי היה בא אלי ואומר לי, “אמא, אני הומו ואני יוצא הערב עם בן הזוג שלי”, הייתי אומרת לו: “יופי חמוד. רק אל תשכח ללבוש סוודר, כי קר בחוץ.”

לא ככה?

ראשית כל, תודה מכל הלב לכל הדואגים לשלום משפחת ואן-דר-גראף! ואן-דר-אבא טרוד בימים אלה בפעילויות של התאוששות והחלמה, האחיינים והאחייניות בריאים לעת עתה, והואן-דר-אחות סיימה את הטיפולים הכימותרפיים. בקרוב ניתוח, אבל לוקחים נשימה עמוקה בינתיים.

בחזית הגדולה האחרת בחיי, זו של העבודה, נרשמה מיני-מהומה השבוע. הבוסים הישירים יצאו להם לחופשה נעימה בחו”ל, ושפחתכם הנאמנה מילאה את מקומה של הואן-דר-בוסית, משימה שהיא מרגשת ומבעיתה בו זמנית. לא אגזים אם אומר שחזרתי בכל יום הביתה במצב מפורק חלקית ונאלצתי להגביל את ניצולת האנרגיה שלי לפעולות פשוטות כגון אכילה, חפיפת שיער וצפייה בסרטי מופת דוגמת “מותק הילדות התחלפו”. במשך היום, הייתי עסוקה במתן מענה ל- 2429138457 אימיילים בקירוב, מעובדי המחלקה שנתקלו בבעיות שונות ומשונות, ובדאגה שנעמוד בלוחות זמנים מטורפים לחלוטין מלקוחות שציפו שנשלים עבודה של שבועיים ביומיים, רצוי אפילו בשעתיים. ברם, אני מוכרחה לציין שעמדתי במשימה בגבורה ראויה לציון ואף בהצלחה מסוימת: לראייה, המחלקה עדיין עומדת על תילה ולא התפוצצה באופן ספונטני, ואף אחד גם לא שלח לנו מעטפת נפץ זועמת או הגיש כנגדנו תביעת נזיקין. לפחות לא עד מועד סגירת פוסט זה.

והנה ביום רביעי, בעודי משטנקבלת* את דרכי בציר ז’בוטינסקי המהולל לכיוון העבודה, מחריד אותי צלצול סלולרי בהול. אני מרימה את המכשיר בדחילו, וראש הצוות הטכני שלנו, הלא היא ע’ העשוייה ללא חת, פולטת באוזני משפט מחובר-מילים ונטול-נשימה: “היתה-בעיה-עם-הפרוייקט-שלא-הספקנו-לסיים-אתמול-הלקוח-כועס-המנכ”ל-רוצה-לראות-אותנו-בואי-לחדר-ישיבות-מיד-כשתגיעי-למשרד-ביי”.

רבע שעה מאוחר יותר, בנקישות ברכיים חינניות, ע’ ואנוכי מתיישבות לפני המנכ”ל. להתמודד עם הואן-דר-בוס הישיר זה דבר מרתיע כשלעצמו, אבל לתת את הדין בפני הואן-דר-ביג-בוס, ועוד עם לקוח כעוס ברקע, זה כבר דבר שמצדיק לקיחת סמי הרגעה שונים בעלי השפעה מתמשכת. האיש הגדול נועץ בי מבט חודר ושואל, בקול רגוע אך תקיף, מה בדיוק מתרחש ומדוע לקוח X טוען שפישלנו. השיחה ממשיכה כדלקמן:

אני: העניין הוא, *כחכוח עצבני* שלקוח X שאל אותנו ביום ראשון אם נספיק לסיים עד יום שלישי, ואמרנו לו שאין סיכוי, כי…

ודב”ב (קוטע אותי בהינף יד סמכותי): אז נסיים את זה היום?

אני: לא, כי ההערכה שלנו היתה שרק ביום חמישי נסיים. אנחנו ממש לא פישלנו כאן, כי הרי אמרנו ללקוח ש…

ודב”ב (קוטע שנית): אפשר לסיים את העבודה לפני יום חמישי?

אני: אפשר, אבל רק אם נוסיף עוד אנשים לעבודה. תראה, הבעיה מלכתחילה היתה שההיקף של העבודה הוא גדול מדי בשביל…

ודב”ב (קוטע): אז תוסיפו כמה אנשים שצריך, סיימו כמה שיותר מהר ותודיעו ללקוח.

אני (בחיל ורעדה): אתה רוצה שנכתוב ללקוח הסבר לגבי העיכוב? זה לא שהבטחנו לו שנעמוד בזמנים, מראש אמרנו בפירוש שזה לא יקרה, הדרישה פשוט לא היתה אפשרית…

ודב”ב: לא צריך. רק תסיימו כמה שיותר מהר. דווחו לי כשתגיעו ללקוח שהפרוייקט הסתיים.

ובזו הסתיימה הפגישה. התפזרנו איש-איש לדרכו, ע’ ואנוכי הוספנו חיש מספר אנשים לפרוייקט, וסיימנו אותו מהר ככל האפשר. הבעתי בפני ע’ את התרעומת שלי על כך שבעצם, באמת לא פישלנו, רק שהדרישות של הלקוח היו בלתי הגיוניות, ואמרנו להם את זה. ובכל זאת הלקוח ציפה שנעמוד איכשהו בלו”ז הבלתי אפשרי. את הואן-דר-ביג-בוס זה לא ממש עניין. “עזבי אותך”, כך ע’ בנימה מנחמת, “אותו מעניין רק שהלקוח יקבל מה שהוא רוצה, ושאנחנו נקבל תשלום”. קול הצדק שבראשי התנגד קלות, אבל נאלצתי להודות שמבחינת הודב”ב, יש בזה מן ההיגיון. חשוב לתת ללקוח את מה שהוא רוצה, גם אם הוא רוצה שנסיים פרוייקט של שבועיים בשעתיים, אתמול. ואם זה לא אפשרי? נגיד לו ש”ייתכן שיהיו בעיות אבל נעשה כמיטב יכולתנו”, העיקר לקבל את העבודה. ומקסימום נתווכח איתו בסיום. כנראה שאלה הם פני השוק בימינו. אני מעדיפה להגיד את הכל דוגרי כבר בהתחלה, אבל אם הייתי עושה את זה, ייתכן שלא היינו מקבלים את העבודה. המממ.

כנראה שואן-דר-ביג-בוסית אני כבר לא אהיה.

* אכן, מלשון “שטינקמוביל”.

עוד יום מייגע במיוחד במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. בשעת אחר צהריים מוקדמת אני מוצאת את עצמי נאבקת לנשום בין סיום פרוייקט מעצבן, לחוץ ובלתי אפשרי א’ לבין תחילת פרוייקט מעצבן, לחוץ ובלתי אפשרי ב’. הואן-דר-בוס, שאי אפשר להאשים אותו בשום דבר פרט לרצון לעמוד בלוחות הזמנים ההזויים להפליא של הלקוח (שחי ככל הנראה במימד זמן אחר, שבו בכל שעה אפשר לעשות עבודה של חמש שעות), לוחץ לקבל בחזרה אי-אילו קבצים שהיו אמורים להסתיים אתמול, רצוי אפילו שלשום. אני לוגמת את הקפה הדלוח שהתקרר כבר לפני שעתיים, בתקווה שינסוך בי תוספת מרץ, ופונה למקלדתי הנאמנה (והארגונומית!) כדי לסיים סוף סוף את הקובץ הטורדני. לפתע, מצלצל לו הסלולרי. אני משיבה בהיסח הדעת, עיני נטועות בגיליון אלקטרוני סבוך בן כמיליון שורות:

“הלו?”

“שלום, מדברת נציגת-מכירות-עם-קול-עייף-ומשועמם-שמתה-שהמשמרת-תיגמר-כבר מ”חם”, חברת הכבלים שלך.”

“כן?” כך אני בחוסר סבלנות, אפי נטוע בחוזקה בטבלה הסוררת שלפני.

“רציתי להציע לך הצעה מיוחדת”, כך הנציגה המשועממת, “את יכולה לקבל את שירות ‘חם וידאו דה-לוקס’ בחצי מחיר לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, ואחר כך זה במחיר מלא, ושירות ‘חם וידאו דה-לוקס’ מציע לך את התוכניות הטובות ביותר, הסרטים החדשים ביותר, וכל הדברים שאין בערוצים הרגילים של ‘חם’, כל זה בחצי מחיר לתקופה של שלושה חודשים, לניסיון של ‘חם וידאו דה-לוקס’, עם כל התוכניות והסרטים הטובים ביותר, במבצע מיוחד, תוכניות טובות, סרטים חדשים, אין בערוצים, שלושה חודשים, חצי מחיר, דה-לוקס”.

סביר להניח שמילותיה המדויקות היו שונות במקצת, אך תשומת ליבי נחלקה, כאמור, בין מבצע הדה-לוקס לבין הפרוייקט הבכלל לא דה-לוקס והואן-דר-בוס הנושף בעורפי. “אני לא מעוניינת”, הפטרתי לכיוון המשועממת הטלפונית, “תודה”.

“אבל למה? את מקבלת את כל הסרטים החדשים וכל התוכניות בחצי מחיר עם דה-לוקס במבצע מיוחד של ‘חם’ בלה בלה יאדה יאדה סרטים חצי מחיר קשקושים נוספים שלא שמעתי כי הייתי עסוקה עם הקובץ הבלתי אפשרי, כדאי לך!”

“לא תודה”, כך אני במשנה תוקף, “לא מעוניינת”.

“את יכולה להסביר לי למה? כי זה מבצע ממש שווה עם החצי מחיר דה-לוקס”.

“למה?” חמתי בערה בי להשחית, “אני אסביר לך בדיוק למה”. ניתקתי את אפי האומלל מהקובץ האומלל לא פחות, ופניתי לשפוך על ראשה של המשועממת אש וגופרית: “מדי חודש בחודשו אני משלמת סכום לא מבוטל בכלל לחברת ‘חם’, ובתמורה חברת ‘חם’ נותנת לי שירות גרוע יותר ויותר. אתם משדרים את אותן סדרות ישנות שוב ושוב ושוב, עד שאני כבר יודעת לדקלם קטעים שלמים מהן בעל פה, ושומרים את העונות החדשות ל’וידאו דה-לוקס’ שלכם; שילמתי במיוחד על חבילה של כל ערוצי הסרטים, ולא רק שגנבתם ממני ערוץ אחד, שהיה ממש מוצלח, בשביל לשדר בו פרסומות לשירות ‘וידאו דה-לוקס’, אלא שבכל שבעת הערוצים האחרים אתם משדרים ללא הרף סרטים מעצבנים באיכות מחורבנת שאפילו האנשים שיצרו אותם לא רוצים לראות אותם יותר. כמה פעמים אפשר לראות איזה סרט יפני מעפן דל-תקציב משנות השבעים שהוא באיכות כל כך גרועה, שהסאונד שלו לא תואם לתנועות הדיבור של השחקנים, למרות שהוא בכלל לא מדובב והם מדברים יפנית? ועד שכבר יש סרט יחסית חדש, למה לשדר אותו שבוע ברצף? כמה פעמים בשבוע אחד אפשר לראות את ‘ספיידרמן’? יום ראשון - ספיידרמן; יום שני - ספיידרמן; יום שלישי - ספיידרמן, יום רביעי- ספיידרמן, פלא שלא התחלתי כבר לטפס על קירות בעצמי. ומאוד נחמד שאתם שוב משדרים את כל הפרקים של ‘בנות גילמור’ מההתחלה, בפעם הרביעית או החמישית, אבל תסבירי לי, למה לא מגיע לי לראות את העונה החדשה של ‘Kyle XY’, למשל? למה אני צריכה לשלם עוד כסף, מעבר לכסף שאני כבר משלמת? למה אני צריכה לקבל עונש על זה שאני לקוחה ותיקה ונאמנה ולא עזבתי אתכם לאנחות ועברתי לחברת הכבלים ‘כן’ כמו שכולם עושים עכשיו? אז אתם עוד רוצים לעשות לי טובה ולתת לי הנחה על סכום שאני לא הייתי אמורה לשלם מלכתחילה, אם רק היתה בכם טיפת הגינות והייתם רוצים לתת תמורה אמיתית ושירות כמו שצריך?”

רגע של שתיקה. אני תוהה אם המשועממת מחייגת לפרמדיקים שיבואו לאסוף את הלקוחה ההיסטרית.

“טוב”, נשמע קולה, משועמם כמקודם, “אז יש לי הצעה אחרת בשבילך. תמורת סכום מיוחד של לא-זוכרת-כמה שקלים, תוכלי לקבל את ערוץ הבריאות, ערוץ הבידור או ערוץ החירטוט כתוספת לחבילה שלך.”

אני נאנחת כבדות. המסר לא ממש עבר, ככל הנראה.

“לא תודה. לא מעוניינת.”

“אבל למה? זה מבצע ממש שווה. את יכולה להסביר לי למה?”

“לא, אני לא יכולה להסביר. שלום.”

ניתקתי ושבתי לקובץ הדחוף. אני לא אתפלא בכלל אם מחר הלקוח ישלח מייל בהול לואן-דר-בוס, וישאל אותו למה לכל הרוחות הגיליון האלקטרוני ששלחנו לו מכיל עמודה בשם “ספיידרמן”. אני אגיד לו בתגובה שיתחבר לשירות הכבלים של ’חם’, אז הוא כבר יבין הכל.

רצה המקרה, ואיתי במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף עובד איש חביב אחד, שנקרא לו לצורך העניין אישחביב. אישחביב הוא באמת אדם נחמד, שאומר מדי פעם דברים מעניינים אך מטרידים כגון “לשיטתו, סטאלין צדק. אני בהחלט מבין את ההיגיון שלו”; או “אנשים שמתאבדים בקפיצה ממגדל גבוה הם ממש חסרי התחשבות. הם הרי יכולים לחסום את התנועה לחצי יום, וזה הפסד של מיליוני שקלים למשק” וכדומה. אבל באמת שהוא חביב. לדוגמה, כשאישחביב הולך למטבח במשרד, הוא תמיד שואל אותי אם אני רוצה משהו. לעיתים אני מבקשת כוס מים, ואז אישחביב הולך למטבח, פוגש שם עובד אחר ופוצח בשיחה מעניינת כזו או אחרת, שבסופה הוא חוזר לחדר עם תובנות חדשות אבל בלי כוס מים. אז, כשהוא רואה אותי, הוא טופח על מצחו בתסכול ואומר “אוי, שכחתי! רגע!” ושועט שוב למטבח, רק בשביל לפגוש שם איזה עובד אחר ולהיכנס איתו שוב לשיחה, ולשכוח שוב את עניין המים. אבל, כפי שאמרו חכמינו, העיקר הכוונה, ומים זה לא הכל בחיים.

עוד רצה המקרה, שבעוד שבועיים בערך יש יום הולדת לינינה, הלא היא חברתי הגרמניה. ובכן שאלתי את אישחביב אם ירצה להתלוות אלי למסע קניות קצר אך ריחני בסניף “ללין” הקרוב למקום עבודתנו, ואישחביב, שככל הנראה לא היה לא משהו יותר חשוב לעשות באותו ערב, הסכים בנפש חפצה. שמנו פעמינו לקניון עזריאלי, ומקץ התייעצות מקיפה עם המוכרת (”אולי תקני לה גם את גרגרי הפילינג? אנשים מחו”ל מתלהבים מזה, יש בזה מלח מים המלח”), נרכשו מספר פריטים נאים ומשובבי נפש (”מה, נגמר הסבון קצפת בריח וניל-פטל? אוי”) ונעטפו על פי כל כללי הטקס (”את רוצה את זה בשקית או בקופסה?” - “לא חשוב, העיקר שיהיה מרופד כי זה נשלח לגרמניה” - “אז את רוצה את זה בשקית או בקופסה?”). שילמתי את מחיר המתנה הנאה ויצאנו מהחנות שמחים וטובי לב, ואישחביב, כדי להוכיח שהוא ראוי לשמו, אף נשא עבורי את השקית עם הקניות.

בשלב זה הכה בנו הרעב, והחלטנו לא לאכול זבל מוחלט ומטוגן בשמן עמוק ממגוון האופציות בקומת המזללות - אלא לבחור באופציה האקסלוסיבית יותר, דהיינו תפסנו שולחן נאה ב”בלאק בורגר טו גו” המפורסם, זה עם ההמבורגרים והבוקששתר. וכהרגלי בקודש, מתחתי את האקספוזיציה יתר על המידה בסיפורי סבונים, כי למעשה כאן מתחיל הפוסט. ובכן, אודה ואתוודה, לא אכלתי ב”בלאק” כבר זמן רב, ולכן אני לא זוכרת במאה אחוז, אבל דומני שפעם התוספת להמבורגר היתה חלק אינטגרלי מהמנה. כלומר, רוצה הסועד ליהנות מהמבורגר משובח מעשה ידי בוקששתר, והוא זוכה עם הבורגר גם לתוספת צ’יפס נאה. אלא מאי? מבט חטוף בתפריט הבהיר לנו שעם כל הכבוד לסועדים - בוקששתר-בורגר לחוד, וצ’יפס לחוד. הרוצה לקבל צ’יפס או פירה עם המבורגרו, ייאלץ לשלם 12 עד 16 שקלים נוספים, מעבר למחיר המנה הבסיסי. אתמהה.

בטננו קרקרה כהוגן בשלב זה, ובכן הזמנו את הבורגר והתוספות וזללנו להנאתנו. בסיום הארוחה החלטנו שהיינו ילדים כל כך טובים היום שאפילו מגיע לנו קינוח. החלטנו להזמין קינוח אחד לשנינו, כי לא היינו רעבים עוד ורצינו רק לסיים את הארוחה בטון נעים. כתום דיון קצר ביני לבין אישחביב (”אני לא אוהב עוגות תפוחים, אבל אם את רוצה תזמיני” - “אבל גם אני לא ממש אוהבת עוגות תפוחים. רוצה את הסופלה שוקולד?” - “לא, אני לא אוהב את זה” - “אז מה אתה כן אוהב?” - “משהו אחר”), הוחלט ללכת על משהו שהוגדר בתור עוגת קפה ברזילאי על קראנץ’ אגוזים עם שוקולד וטראפלס וקרם שכחתי-איזה, או שזה היה קראנץ’ ברזילאי על קפה עם קרם שוקולד ושבבי לא-זוכרת-מה. על כל פנים, התיאור היה מפוצץ ונשמע מבטיח ביותר.

ואז, הגיע הקינוח.

כלומר, לא רק הקינוח הגיע, אלא מפעל שלם של פורצלן הגיע ביחד איתו. המלצרית שהגיעה לשולחננו עם הקינוח הברזילאי היתה מוסתרת למחצה על-ידי קערה ענקית, שבהערכה גסה אפשר היה לשכן בה בנוחות יחסית לפחות שלושה דגי זהב שמנמנים. בתוך הקערה המפלצתית, שכיסתה שליש מהשולחן, נחה לה בצנעה פרוסונת פצפונת של עוגונת ברזילאית, שהצליחה אך בקושי לכסות את מערומי הקראנץ’ הפעוטים שלה עם הקרם והשוקולד מלמעלה. אמה מה, כדי שלא נרגיש מקופחים, השף דאג לבזוק על צידי הצלחת כמות נדיבה של אבקת סוכר וקצת סירופ שוקולד לנוי.

החלפתי מבטים עם אישחביב. אישחביב הרים גבה במבט שאמר בבירור “בשביל לאכול את העוגה הזו צריך קודם כל לארגן משלחת חיפוש, כדי למצוא אותה בתוך הצלחת”. הרמתי גם אני גבה במבט שענה “אולי הם התכוונו שהקראנץ’ זה מה שקורה כשהסועד המיואש מנסה לנגוס בפורצלן”. לא אגזים אם אומר שתוך חמישה ביסים, שניים של אישחביב ושלושה שלי*, נגמרה לה החגיגה הברזילאית על שולחננו. וכל התענוג עלה לנו רק 35 שקלים. ייתכן שרק אבקת הסוכר שעל הצלחת עולה במחיר בסיס של 20 שקלים, אינני יודעת. אבל שנינו הרגשנו, איך לומר בעדינות, שדפקו אותנו לגמרי עם העוקץ הברזילאי הזה.

לסיכום, כמה מילים לתשומת ליבו של הבוקששתר: מכובדי, מסעדה נאה הגית, והאוכל בה טעים להפליא. אבל קמצנות היא מידה מגונה, ולחייב אנשים בנפרד בסכום של 12-16 שקלים על כמה אצבעות צ’יפס או תוספת דומה, בנוסף על מחיר ההמבורגר, זה קצת מוגזם. וכדי להוסיף חטא על פשע, לגבות מחיר של 35 שקלים על קינוח זערורי למדי - שאגב, גודלה האימתני של הצלחת שעליה הוא מוגש רק הופך אותו לזערורי עוד יותר והופך את הסועד למתוסכל עוד יותר - ממש מעכיר את החוויה הנעימה של המזון המשובח. אף אחד לא אוהב לקום משולחן המסעדה כשהוא מרגיש כמו פראייר. אנא, תן עוד איזה כמה מילימטרים לפרוסת העוגה, כדי שלא תלך לאיבוד בתוך הצלחת ותבכה מרה.

לחלופין, אולי “ללין” צריכים להתחיל לייצר סבון שאפשר גם לאכול, כדי שיהיה לנו גיבוי בפעם הבאה. איזה טעם יש ללבנדר-פצ’ולי?

*נו, הוא ויתר לי על הביס האחרון. אישחביב או לא?

אם זכרוני אינו מטעני, כבר סיפרתי מעל דפים וירטואליים אלה שאני עובדת למחייתי בחברה אנונימית קטנה וחביבה, במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. אמנם הקשר ביני לבין הייצור וההפעלה של הציף הוא קלוש, אני עוסקת בעיקר בתיעוד של הציף, אבל מדי פעם יש משהו שמאלץ אותי לעזוב את עמדתי הנוחה בתור מתצפתת ציפים (הנה משהו שיותר נוח להקליד מאשר להגיד. נסו לומר זאת חמש פעמים ברציפות! מתצפתת ציפים, מתצפתת ציפים…) ולחבוש לרגע את כובע מפעילי הציף. אם אין ברירה, גם מטאטא יורה, נכון? או לפחות אקדח תפוחי אדמה, רובה מים. רוגטקה. יש פתרונות.

מי שאחראי בחברתנו על הייצור וההפעלה של פריטי הציף הוא אדם ברוך-כשרונות ורב תושיה, ששמו לצורך העניין הוא ”האיש הטכני”. לא ניתן להפריז בתיאור תרומתו של האיש הזה לפעילות התקינה של החברה. כשהאיש הטכני עובר במסדרונות החברה, כל המחשבים השולחניים מסתדרים מיד בשלשות ומצדיעים; הלפטופים משתחווים אפיים ארצה; ומכשירי כף היד קורסים מרוב התרגשות. בדומה לד”ר דוליטל שידע לדבר בשפת החיות, האיש הטכני יודע לדבר בשפת המחשבים ומצליח להכפיף לרצונו גם את הסרבניות והקרסניות (מלשון קריסה) ביותר שבתוכנות מיקרופלופ, שזה הישג לא מבוטל. ידוע וברור לכולם במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, שבלי האיש הטכני, אין לנו זכות קיום. לפיכך נוהגים אנו להקריב לו קורבנות קטנים בלילות ירח מלא ולהעלות מנחות וזבחים אל שולחנו. טוב, לא ממש, אבל הוא בהחלט ראוי לזה. ניתן לומר שההבדל בין האיש הטכני לבין אלוהים הוא שאלוהים קצת פחות טוב בהפעלת חלון של שורת פקודה.

על כל פנים, היום מצאתי את עצמי יושבת לי בעמדתי ומתעדת ציף סטנדרטי כמיטב הכשרתי, כשלפתע הגיע אלי האיש הטכני כרוח סערה ואמר: “אמורה להגיע גירסה חדשה של ציף בשביל המכשיר שלך, ותהיי חייבת להתקין אותו בעצמך”. מיד נתקפתי פיק-ברכיים: “אני?? להתקין??” גמגמתי, “למה אתה לא יכול להתקין?…” - “אני חייב לזוז תוך 10 דקות”, הסביר הטכני. “ואיפה האיש השני שעוסק בעניינים טכניים?”, הקשיתי. “הוא חולה, לא הגיע היום.” - “והאיש השלישי שעוסק בעניינים טכניים?…” נאחזתי כטובעת בקש האחרון. “הוא בחו”ל עד השבוע הבא”, כך הטכני, “אבל אל תדאגי, אני אראה לך בדיוק מה צריך לעשות, לא תהיה בעיה”. לרגע אחזה בי תשוקה עזה לתפוס בצווארו של האיש ולשאוג באוזניו “מה אתה עושה, כסיל שכמותך?? יש לי מזל כשאני מצליחה להתקין בטריות בדיסקמן בלי שהוא יתפוצץ!! אל תיתן לי להתקין שום דבר, חיי כולנו מוטלים פה על כף המאזניים!!” אבל משום מה בחרתי להחריש. כמו בכל צומת דרכים בהווי האנושי, עוצמת הפאדיחה גברה על כוחו של השכל הישר. חוץ מזה, הטכני הוא גברתן למדי ואני לא אוהבת שמרביצים לי לפני ארוחת צהריים (ובכלל).

קיבלתי הדרכה קצרה אך ממצה מהטכני, והאיש התעופף לו לענייניו. מקץ זמן קצר, התבשרתי על נחיתת הציף החדש, והתיישבתי מול המכשיר להתקנת ציפים כשכל עצמותיי רוחפות. נו באמת, אמר קול קטן וזדוני באחורי ראשי, הרי אפילו המיקרוגל צוחק עליך כשאת מנסה לעשות משהו יותר רציני מחימום פיתות. איך לכל הרוחות את מתכוונת להתקין פה משהו בעל משמעות? בעיני רוחי כבר ראיתי סדרה שלמה של ציפים חדשים יורדת לטימיון, שורה של מערכות קורסות, והכל כי האיש הטכני (הוא אמור להיות אדם בעל מנת משכל גבוהה, לעזאזל) הפקיד בידיי השמאליות את האחריות הזו… המחלקה תתפרק, החברה תתמוטט… אאלץ לפשוט יד ברחובות, חתולתי תרעב ללחם…  

בעודי מזכירה לעצמי שחתולים לא אוכלים לחם, צילצל הטלפון. על הקו היה האיש הטכני, שעסק אמנם בהתרוצצות במקומות שונים, אבל החליט כפי הנראה לא לשים את גורל המחלקה כולה על כתפיי, וביקש לדעת איך אני מתקדמת. הסברתי לו שאני בערך בשלב שבו עלי להחליט אם ללחוץ פעם אחת על הכפתור הצהוב עם הציור של השטקר, או ללחוץ פעמיים על הכפתור האדום עם הציור של הגולגולת ושתי העצמות. “עזבי את הגולגולת”, אמר הטכני בעדינות, “זה לא בשבילך. גשי לכפתור הצהוב”.  ובכן, לחצתי על הכפתור הצהוב, והטכני החביב הדריך אותי צעד אחר צעד במערכת הסבוכה עד שהותקן הציף לשביעות רצוננו המלאה. המכשיר לא קרס, הבניין לא התמוטט, וכדור הארץ המשיך להסתובב על צירו בנונשאלנטיות, כאילו לא מטריד אותו דבר מלבד התחממות גלובלית, שואה גרעינית ושאר זוטות.

אין מה לומר, אני מרגישה שלמדתי רבות מן החוויה. אולי אצליח בסופו של דבר להצמיח חוש טכני כלשהו? אי אפשר לפחד ממכשירים כל הזמן, נכון? צריך להעז מדי פעם. יש לי תחושה שהערב אנסה לחמם במיקרוגל לא רק פיתה, אלא פיתה עם גבינה, אפילו. אבל אם תצא פתאום גירסה חדשה של הגבינה, אני הולכת לאיש הטכני.

התנצלותי הכנה. בחיי שרציתי לעדכן את הבלוג כבר מזמן, אבל לא הסתדר, העניין. פשוט, המוח שלי ריק ונבוב מרעיונות כבר ימים ארוכים, הלחץ בעבודה הולך ומחריף, האולקוס שוב מציק והכלב אכל לי את המחברת, ולכן לא היו פוסטים חדשים. טוב, בעצם זה שקר וכזב. אין לי כלב, יש לי רק חתולה. וגם היא לא אוכלת מחברות. אבל הנקודה היא שפשוט התעייפתי להפליא והרגשתי שאני הולכת ונטחנת בלחץ העבודה וכל יתר הצרות, והתוצאה היתה כמה ימים קשים ביותר.

והנה הערב, בעוד השטינקמוביל מטרטר לו בכיוון פתח שמיקווה, שקעתי בהרהורים קיומיים כבדים. חלפנו כבכל יום ליד בית החולים בילינסון (המוכר גם בשם “הי, זה המקום ההוא שכמעט התעלפתי בו בזמן בדיקת CT”), ובעודי בוהה בבנייני המחלקות השונות, קול קטן אך מושחז היטב באחורי ראשי אמר בעוקצנות: “את רואה? שם, בבית החולים, עובדים אנשים שעושים דברים חשובים באמת. כמו למשל, לחבוש פצעים, לטפל במקרי חירום, להציל חיים, להפחיד פציינטים עם מחטים וצינורות בגדלים שונים. זו עבודה אמיתית! ואת, מה את עושה? כלום בריבוע. מתי הצלת לאחרונה חיים של מישהו, מתי עשית משהו באמת חשוב, פקאצה טכנוצילית* שכמותך??”

נכלמתי. הקול העוקצני צודק בהחלט, הכל אמת לאמיתה. את המקצוע שלי אפשר לתאר במקרה הטוב כ”עובדת זוטרה במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף”, וגם זה נשמע מעניין יותר ממה שאני עושה. למעשה, אני לא מייצרת את המכשירים שעושים ציף. אני אפילו לא מייצרת את הציף עצמו. אפשר לומר, באופן מטאפורי, שאני זו שמדביקה את הציף למכשיר אם מישהו אומר לי שהמכשיר צריך ציף. זהו. אז מה, הציף שלי משנה משהו בעולם הגדול? אני תורמת בציף הצנוע שלי משהו מהותי לכלכלה הגלובלית? לביטחון המדינה? לאיכות החיים של תושבי פתח שמיקווה רבתי? לא ממש.

אבל, מה לעשות, חייבים להתפרנס ממשהו. נכון שאני לא מצילה חיים על בסיס יומיומי, ואף אחד לא ייתן לי מדליה או תעודת כבוד על ביצוע מטלותיי השגרתיות, ועדיין - אולי בכל זאת יש כמה אנשים בעולם שאוהבים מכשירים קטנים שעושים ציף? או שהציף משמח את ליבם, או סתם מוסיף משהו קטן לשגרת חייהם? חוץ מזה, מה עדיף - לעבוד במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, או במחלקה למכונות גדולות שעושות בום, וגורמות להרבה הרס וחורבן? אני אישית מעדיפה את הציף. קטן, אווילי וחסר חשיבות, אבל זה הציף שלי, ואין לי סיבה להתבייש בו. הלא כן?…

אם אתם סבורים שהפוסט הזה היה הזוי מדי, אשמח להציע לכם ציף על חשבון הבית בתור פיצוי. או לפחות להלוות לכם את הכלב שלי, כדי שיאכל לכם כמה מחברות.

* כל הזכויות שמורות לרותי/מורין על הביטוי הנאה הנ”ל, שאומץ בחום על-ידי כותבת שורות אלה