ואן דר גראף אחותך » הצילו

רק לשים אותי על מגש עם תפוח בפה

24 01 2010

שעת ערב מאוחרת, השמיים ממררים בבכי והרוח נושבת קרירה. מכנסיי וגרביי רטובים, ואוזניי קפואות. אני מחליטה לבזבז כמה מעות ולהרשות לעצמי את המותרות שבמונית ספיישל הביתה. השטינקמוביל הלח והמצחין יסתדר בלעדי הערב.

אני מתיישבת במונית, נהג מבוגר למדי וממושקף קלות שואל אותי לאן נוסעים. “פתח שמיקווה”, כך אני. “בכיף, מאמי”, כך הנהג החביב-למראה, ואנו יוצאים לדרך. לא יוצא לי לנסוע יותר מדי פעמים במוניות, אבל עקב טראומות עבר, אני נוקטת דרך קבע במדיניות של שתיקה בזמן הנסיעה. אחרי שנהג אחד ניסה לשדך לי את בנו (”לא טוב להיות אישה לא נשואה, את צריכה להתחתן, לא חבל?” ) ונהג אחר הבהיר לי שאני משתייכת לקבוצה לא רצויה בתכלית (”השמאלנים האלה, בני-זונות, חולירות, צריך לתלות את כווווולם, תאמיני לי”), גמרתי אומר שאין טעם לנסות ולפתח שיחת חולין עם נהג המונית הממוצע. זה לא הם, באמת שזה לא הם. זו אני.

אולי הרוח הקרה שיבשה עלי את דעתי, אבל מצאתי את עצמי פוצחת בפטפוט קליל עם הנהג החביב-למראה. אמרתי משהו לגבי מזג האוויר, כמדומני, וציינתי שכאשר יצאתי מהעבודה, הרוח כמעט והעיפה אותי במורד הרחוב. “ואני לא כל כך קלה”, גחגכתי להנאתי.

את מה שהתגלגל מאותו רגע והלאה לא יכולתי לצפות מראש. הנהג שלח מבט אחורה במראה, סקר בחטף את ממדי גופי, ואז…

“איפה!!” צעק פתאום האיש בהתלהבות אין-קץ, “אני מת על נשים כמוך! עם הרבה בשר, זה מה שאני אוהב. יש מה לתפוס, זה כיף, כיף חיים, תענוג!”

“אה, כן…” ניסיתי לשמור על הנימה הקלילה, “באמת חבל שיותר אנשים לא חושבים כמוך היום, הא הא”.

“מה איתך”, הפטיר הנהג בבוז תהומי, ”גברים היום, הם לא יודעים מה טוב. אני, תראי אותי - אני גבר שאוהב בשר, את מבינה? יש בשר, יש מה לתפוס, יש מה לנשק, יש מה לאכול… כזה אני, קניבל!” כאן פרץ הנהג בצחוק לבבי, “אני קניבל, בכל המובנים!”

בלעתי את רוקי. בכל המובנים?…

“אישה עם בשר, צריך לדעת מה לעשות איתה, את מבינה? נשים אוהבות אותי, תאמיני לי, יש לי מלא נשים, באמת! את יודעת מה זה, שהרבה נשים רוצות אותך?” 

“אה… לא ממש…”

“אח, פעם היתה לי אישה אחת”, ריחף הנהג על גלי הנוסטלגיה, “היו לה ציצים כאלה” - החווה בידיו על חיקו - “עד לפה, משהו-משהו, תענוג. אבל מה? היתה מטומטמת. לא ידעה לבשל, לא ידעה לארח, אסון. אי אפשר לקבל הכל, מה? האהאהאהא!”

“כן… הא הא.”

“תגידי, את קונה בשוק?”

“מה?…”

“ירקות, פירות, אוכל, את קונה בשוק?”

“אה… לא. “

“אז מה, בסופר? זה יכול להיות נחמד פעם, ללכת לשוק, לבשל משהו.”

“כן… בטח…”

“אני, אני אוהב לאכול, את מבינה? אוהב לאכול ואוהב נשים…”

החילותי לתהות אם האיש מדמיין אותי על צלחת עם רוטב עגבניות וקצת חריף בצד.

“את מבשלת לבד?”

“כן. זאת אומרת, לא! זאת אומרת, לפעמים… אה… “

“יש נשים”, קימט האיש את מצחו בהרהור פילוסופי, “שאוהבות גבר שיהיה כמו… גור כלבים, את יודעת מה זה? רק שירוץ אחריה וילקק אותה כל הזמן. את מבינה? כל היום לרוץ אחריה בליקוקים”.

מדוע פתח שמיקווה כל כך רחוקה, שאלתי את עצמי בייאוש, ומדוע בחרתי נושא בעל פוטנציאל כל כך סקסואלי, כמו מזג האוויר? מה אני, סתומה?

“אולי נעשה איזה דרך קיצור, מה את אומרת, מאמי? ניסע בדרך אחרת?”

“לא! אי אפשר…. יש שם פקקים… עבודות בכביש… דינוזאורים… סע ישר!!”

“בסדר, מאמי, מה שתגידי.”

היתה שתיקה מבורכת לכמה דקות.

“איזה מספר את?”

“מה?” אני נבעתת. מה מספר, מי מספר, מה הוא רוצה עכשיו? מספר חזיה? מספר תחתונים? מספר אורגזמות בשרשרת?

“מספר הבית, מאמי. זה לא הרחוב?”

בחיי, אמרתי בלבי, הייתי כל כך בלחץ מכל הדיבורים על אכילת ציצים שלא שמתי לב שזה הרחוב שלי.

“אז באיזה מספר לעצור לך?”

“חמ… שבע עשרה!” אלתרתי בזריזות, “מספר שבע עשרה”.

“בטח, מאמי.”

שילמתי ויצאתי, והלכתי חצי רחוב עד שהגעתי לבניין מגוריי ולדירתי הקטנה, ונעלתי אחרי את הדלת נעול היטב. אולי בכל זאת השטינקמוביל הוא לא אפשרות גרועה כל כך.



בום-בום, בום-בום, בום-בום

20 11 2009

יום שלישי ככל השלישיים*, שש בערב, אני ספונה בביתי עקב הצטננות קלה. הטלפון מצלצל. אני מרימה את השפופרת: מן העבר השני ואן-דר-אמא, המוסרת לי שדר מוזר כדלקמן:

“אבא בקושי נושם, הוא התעלף, כמעט אין לו דופק, בואי מהר.”

מקץ שניה וחצי של קצר במוח, אני משיבה אוטומטית “תזמיני אמבולנס.” - “כבר הזמנתי”, כך אמי, “רק ש-ש. (הוואן-דר-אחיין) בדיוק נמצא פה כרגע ואין מי שישמור עליו כשאני נוסעת עם אבא לבית החולים”. - “אני בדרך”, השבתי. הנחתי את השפוף וטסתי להתלבש. את 10 הדקות שבין דירתי לבין בית אבאמא עשיתי בשש וחצי דקות. הגיעותי מתנשפת, והנה ואן-דר-אח, שהגיע לשם במקרה באותו זמן בשביל לאסוף את בנו, מקדם את פני בעיניים אדומות להפחיד: “הוא בחדר שינה, הפרמדיקים עובדים עליו. תהיי חזקה”. למרבה המזל, האחיינון לא ממש שם לב למה שקרה, ורק תהה בקול, “למה סבא צריך ארבעה רופאים?” – “כי הוא איש גדול”, השיב לו אחי ולא יסף. ובמילים אלה מיהר ולקח את הזאטוט הביתה, מתוך כוונה לפגוש אותנו שוב בבית החולים. אני נסעתי באמבולנס מקדימה (לא נתנו לי לשבת מאחורה), ואן-דר-אמא נסעה אחרינו במונית.

יצאנו לדרך, כשאני מסובבת את צווארי אחורה עד כדי נקיעה כדי להציץ באבא בנאבק על נשימתו. הוא חיוור כסדין, הדופק שלו נמוך מ- 30 פעימות לדקה, וגם זריקת אטרופין לא מועילה. אני שומעת סירנה מצווחת ברקע, ומסובבת את ראשי אינסטינקטיבית כדי לראות איפה האמבולנס. ואז אני קולטת שזה בעצם אנחנו. מוזר לנסוע נגד כיוון התנועה וברמזור אדום, אני מציינת לעצמי במעין קהות-חושים.

מחדר המיון של בית החולים אבא מובהל תוך דקות ספורות ליחידה לטיפול נמרץ. שם האחות סוגרת בפנינו את הדלת ומבקשת שנמתין בחוץ בזמן שהם “עובדים עליו”. אמא אחת, אח אחד (שבינתיים הספיק לחזור) ואנוכי מתיישבים בחדר ההמתנה ובוהים בקירות. מדי פעם אחד מאיתנו ממלמל דבר מה חסר כל משמעות כגון “הצלחת להגיע מהר הביתה?” או “תתכסי בסוודר, קר פה”. אחי ואני מפטרלים במסדרון בתורות, ונועצים מבטים בדלת הזכוכית הסגורה. בשלב מסוים, פוקעת סבלנותה של אמא, והיא מצלצלת באינטרקום לעמדת האחות ודורשת שיתנו לה לראות את בעלה. מכניסים אותה בדחילו. היא חוזרת מקץ דקה, מוסרת שמשתילים לו קוצב לב זמני כי הלב לא פועם כמו שצריך, כל הסדין מלא דם. הדם בפרצופה של אמא לעומת זאת אזל לגמרי. טלפון היסטרי מוואן-דר-אחות שמתעדכנת בנעשה. היא מנסה להסתיר בגבורה את החרדה שבקולה, לא ממש מצליח לה. מקץ המתנה מורטת עצבים של כעשרים דקות נוספות, רופאה צעירה ועייפה למראה ניגשת אלינו: “הפרוצדורה עברה בהצלחה”, היא מדווחת, “הוא מקוצב עכשיו ונשגיח עליו”. מקוצב, על משקל מקופח, מנופח.

ניגשנו לאבינו המקוצב והחלפנו איתו כמה מילים. הוא נראה חלוש וחיוור, אבל בהכרה מלאה ומגיב. הלב המנוטר פועם במרץ ובצפצופים רמים. אנו יושבים איתו עוד שעה וחצי, עד שהרופאים מגרשים אותנו הביתה ומבטיחים לעדכן בכל שינוי קטן. אנו תובעים – ומקבלים – את מספר הטלפון של המחלקה כדי להתעדכן. צועדים יגעים למכונית, חוזרים איש איש לביתו. אני צונחת לתוך הספה ועדיין לא מצליחה לשזור מחשבות קוהרנטיות יותר מ”הי, אני צריכה לחפוף ראש או משהו כזה”.

רבע לאחת בלילה, שוב מצלצל הטלפון. אני מזנקת כפנתר: “הלו?” – “חלה הדרדרות במצבו של אבא”, כך אמא בקול רועד, “יש לו מים בריאות, הוא מורדם ומונשם, הרגע אמרו לי במחלקה.”  שוב קצר במוח. “לגשת לשם?” שואלת אמא הבוכיה, “או לחכות שיתקשרו אלי? מה לעשות?” – “אני לא יודעת”, אני משיבה בקול מתכתי מוזר. הוחלט לחכות כמה דקות ולשמוע מה קורה לפני שנשעט לשם. אני יושבת ומנסה לנשום, קיר לבנים בלתי נראה מונח על צלעותיי. רבע שעה מאוחר יותר אני נשברת ומתקשרת למחלקה: “שלום, מדברת הבת של ואן-דר-גראף. תוכלו בבקשה להגיד לי מה מצבו?” האח בצד השני של הקו מרשרש בניירותיו, ומוסר “כן, הוא עבר השתלה של קוצב זמני, הכל יציב, אין שינוי”. קצר במוח מספר שלוש. “אבל… אמרתם שיש לו מים בריאות, שהוא מורדם ומונשם…” – “אה, לא”, כך האח, “זה לא הוא, זה מישהו אחר.” – “מה זאת אומרת מישהו אחר?” פיק ברכיים אוחז בי, למרות שאני יושבת על כיסא. “היה בלבול”, אומר האיש, “טעות. זה לא הוא, הוא בסדר, הוא מסתכל עלי עכשיו”. אני סוגרת את הטלפון ומחייגת לאמא במהירות הסילון. את השפופרת מרימה אישה כמעט חסרת קול מרוב בכי, משוכנעת שבעלה הלך לעולמו. “אמא, זה לא הוא”, אני אומרת בדחיפות, “הם טעו, זה מישהו אחר. הוא בסדר”.

רגע של דממה קפואה.

“את סתם אומרת”, לוחש צל-האדם שפעם היה אמא שלי.

“לא, אני רצינית. תתקשרי למחלקה, יגידו לך. זה לא הוא.”

מקץ כמה ניסיונות נוספים, אני מצליחה לשכנע אותה. שתינו מעבירות לילה לבן, ובבוקר מוצאות את עצמנו שוב שועטות למחלקה. הקוצב הזמני, כך מסתבר, לא הושתל כראוי, וקצב הלב של אבא צנח שוב. הפעם הוא הגיע לדום לב מלא, כלומר קו ישר במוניטור. רק לכמה שניות, אבל זה מספיק בשביל שאפילו הרופאים ייראו מפוחדים מעט. אנחנו מלוות אותו לחדר הצינתורים, שם יושתל בו קוצב לב שני. אבא נראה צהבהב, צמוד למסכת חמצן. אנו שוב מתבקשות לצאת, ומתיישבות בחדר ההמתנה. אמא ממלמלת ללא הרף את המנטרה “הוא לא ייצא מזה, הוא לא ייצא מזה”, ואילו אני נצמדת כעלוקה לשיר שמתנגן שוב ושוב בראשי: הפיוט “שלום עליכם”, לחן של אבישי כהן. “בואכם לשלום, מלאכי העליון”, אני ממלמלת. “מה?” שואלת אמא. - “לא חשוב”.

מקץ שנתיים וחצי בערך, בזמן המתנה בבתי חולים (שזה כמו שנות כלב רק יותר גרוע), אבא יוצא מחדר הניתוח ומובל שוב ליחידה לטיפול נמרץ. הקוצב הזמני פועל, הפציינט במצב רוח משופר. כנקוף שעה, הוא מתחיל להיות מעט רעב. “אולי תביאו לי איזה קרואסון מהבית קפה למטה?” אומר האיש שרגלו חולצה זה עתה מהקבר. הקרואסון מובא, האיש אוכל להנאתו. אמא נראית כזקוקה לסעד נפשי, העיגולים הכהים מתחת לעיניה משווים לה מראה של דביבון בא בימים. אני ממשיכה להמהם בראש שירים של אבישי כהן נון-סטופ, כדי לא לצאת מדעתי.

יום חמישי: קצב הלב לא צונח, אבל פרפורים, לעומת זאת, יש גם יש. אבא נכנס מדי פעם למצב שקרוי בפי הרופאים “טכיקרדיה חדרית”, והדופק שלו נוסק לסביבות ה- 144. הרופאים מחליטים שלמרות הסיכונים האחרים (אבא לא היה איש בריא כל כך מלכתחילה), אי אפשר להסתפק בקוצב הזמני השני, ויש להשתיל קוצב שלישי, הפעם קבוע. שוב חדר ניתוח. שוב המתנה מורטת עצבים. שוב “הוא לא ייצא מזה”, שוב דמעות. שוב אבישי כהן. אחי ואני מפטרלים שוב במסדרון, ומעוררים את חמתה של האחות הראשית: “מה אתם עומדים לנו עם סטופר?”, היא זועמת, “אנחנו עובדים עליו עכשיו, נודיע לכם כשיסתיים”. שוב עובדים על אבא שלי.

בסוף אבא מובל שוב להתאוששות ומשם בחזרה ליחידה. הקוצב פועל במרץ, הרופאים מרוצים. במהלך היומיים הבאים נרשם שיפור זוחל, ובין הקוצב לתרופות חדשות, הלב של אבא מתחיל להתנהג יפה. אמא מותשת למדי, אבל מתאוששת גם היא לאיטה. אני חולמת חלומות זוועה בלילות, על אבא מתמוטט, על בתי חולים, ועל עוגות שוקולד ענקיות בצורת לב. אמא שואלת איך ישנתי בלילה, אני משיבה שעם כדור הרגעה, קצת גלאס וקצת אבישי. “קצת מה?” - “לא חשוב”. “איינשטיין על החוף” של פיליפ גלאס מוציא את הרעש מהראש שלי, “אורורה” של אבישי כהן מכניס רעש חדש ויפה**. אני עדיין לא מצליחה להתחבר לגמרי למה שמתרחש, ואולי טוב שכך.

שבוע וחצי אחר כך, אמא אחת יגעה ואנוכי, ביחד עם ואן-דר-אח והוואן-דר-אחיין הקטן שהיה עד למהומה הראשונית, הולכים לבקר את ואן-דר-אבא בבית שיקום לחולי לב. המקום באמת יפה מאוד, מזכיר בית הארחה. האחיינון סוקר את החדר של הפציינט במבט ביקורתי ומאתר טלוויזיה. “סבא?” - “כן, חמוד?” - “אפשר לראות הופ?” - “בטח”. וכך יושבים אנו וצופים ב”הופ קטנטנים”. הכל רגוע לעת עתה. עד המשבר הבא.

* בשבוע שעבר.

** ועם פיליפ גלאס ואבישי כהן, שני יוצרים מוכשרים איש איש בדרכו, הסליחה והמחילה. אני מתכוונת ל”רעש” במובן החיובי של המילה.



יהודים טובים, הושיעו! (או: ואנדר פונה שוב לעזרת הציבור)

6 02 2009

מן המפורסמות הוא שאני כופרת בעיקר. גדלתי בבית שחציו אתיאיסטי וחציו לא רוצה להיכנס לוויכוחים עם החצי האתיאיסטי ולכן מדליק נרות שבת “סתם, כדי שיהיה אור בשולחן”. את סדר הפסח במשפחתי מעבירים תמיד תוך אמירת הברכה המסורתית “איזה סיפורי בובקעס, לא היתה שום יציאת מצרים ולא בנינו שום פירמידות” מצד ואן-דר-אבא, ותשובה מסורתית לא פחות כגון “קוקי, אולי תשתוק, הילדים רוצים לשיר מה נשתנה” מצד ואן-דר-אמא (בנוסח אשכנז עצבני). אני אישית מאוד אוהבת לשיר “בצאת ישראל ממצרים”, בעיקר כי לקראת הסוף לאף אחד אין מושג מה המנגינה, בעצם, ואפשר להתחיל לאלתר בצווחות (”ההרים, רקדו רקדו כאילים, גבעות כבני צאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאן” וכו’ ); אבל את הקונספט של אלוהי אברהם, יצחק ויעקב שהוא מאוד מאוד צדיק ורחום ורחמן ולכן טובח באנשים על ימין ועל שמאל וסבור שאונס נשים עד מוות זה אקט חינוכי (ראו סיפורי סדום ועמורה ופילגש בגבעה), כבר דחיתי מזמן. מה לעשות. בשבילי יהדות זה לא אלוהים; ומי שסבור שלא ייתכן דבר כזה, יהדות בלי אלוהים, שישאל את סבי ז”ל, שהבין יפה מאוד במחנות ההשמדה בפולין שאפשר גם אפשר דבר כזה. היהדות היתה שם. אלוהים לא. 

אך מדוע בעצם אני מעלה פה את עניין מה נשתנה והפירמידות וסבי זכרונו לברכה? כי יש צמתות בחיים, שבהם היהדות מתנגשת בפרצופי ומכריחה אותי לעשות מעשה. כמו למשל לחפש טליתות לבר מצווה באינטרנט. ומעשה שהיה כך היה: ידידה יקרה לי בארצות הברית של אמריקה, ג’ודי שמה. ג’ודי היא לא רק אישה חביבה ואם לילד המתקרב לגיל בר המצווה, אלא גם מעריצה של ג’וני וויר, כמוני. לפני כחודשיים, ג’וני הופיע באירוע זה או אחר; ג’ודי הצליחה לא רק לראות אותו שם, אלא גם להיפגש איתו, להצטלם ולהחליף כמה מילים. עוד דבר שעשתה ג’ודי, ובכלל בלי שביקשתי, היה לבקש מג’וני לחתום על תוכניה בשבילי, עם שמי הפרטי והכל. כעת אני הבעלים הגאה של תוכניה שכתוב עליה בכתב ידו של האיש “לוואנדר, (לב), ג’וני וויר”. באנגלית כמובן. ובלי ואנדר. אבל הבנתם את הכוונה. בקיצור, זו לא הפעם הראשונה שבה ג’ודי עושה דברים כאלה למעני – כשהתפרסמה כתבה על ג’וני במגזין כזה או אחר, היא טרחה וצילמה בצבע (!) את הכתבה עם התמונות ושלחה לי בדואר רשום. היא ערה מאוד לעובדה שאני מבודדת למדי, כמעריצה של ג’וני בפרט ומעריצה של החלקה על הקרח באופן כללי, ולכן משתדלת להעביר אלי תמיד כמה שיותר פרטים וידיעות, כדי שלא ארגיש מחוץ לעניינים. במילים אחרות, היא מסוג האנשים שידידי הטוב קוף-של-שבת היה מכנה אותם “פשוט אנשים טובים” (והוא בהחלט יודע, יען כי הוא משתייך לאותה חבורה).

היות שכך, שאלתי את ג’ודי אם יש משהו שאני יכולה לעשות למענה: לא משהו שקשור להחלקה, כי ישראל רחוקה עדיין במקצת מלהפוך למעצמת-על של החלקה על הקרח, כך שאין לי ממש מה להציע לה בתחום הזה. מפה לשם, ג’ודי הזכירה שלרגל בר המצווה של בנה, היא היתה מעוניינת לקנות בשבילו טלית מארץ הקודש. היא הוסיפה ושאלה אם אני מכירה אתר אינטרנט שמוכר טליתות ומבצע הזמנות לארצות הברית. חיפוש מעמיק העלה שיש כמה אתרים כאלה, רק שנראה שהם קצת שוחטים במחירים (מסורת יהודית ידועה) את המזמינים, בפרט מחו”ל, ואין לי שום דרך לבדוק את איכות המוצרים. אני גם לא מבינה כלום בטליתות (בית אתיאיסטי, כאמור), מבחינתי מדובר בסמרטוט הזה שמתעטפים בו חתני בר מצווה וחתנים בכלל כדי להתגונן מפני מטח סוכריות הטופי שמיידות בהן הנשים מכלא עזרת הנשים (בבחינת “סגרתם אותנו פה מאחורי הפרגוד, עכשיו תראו מה זה”). ובכן, אלה הקושיות שאני מתמודדת איתן כרגע:  

1. כמה אמורה לעלות טלית משובחת לבר מצווה?

2. האם אפשר לסמוך על אתרים ששולחים הזמנות של טליתות לחו”ל?

3. האם יהיה עדיף מבחינת המחיר לרכוש טלית פה בארץ ולשלוח אותה לארצות הברית?

4. האם זה יהיה מוגזם לגמרי אם ארקום על הטלית באותיות זהב “There is no God, have a nice Bar Mitzva“?

אני מתנצלת על כך שבימי בחירות קשים אלה של ליבני, ביבי וליברמן (שבכלל הגיע הזמן לאחד את שמותיהם, זה מבלבל מדי. ליביברמן? ביברליבי?), אני פונה שוב לעזרתכם בזוטות כאלה; אך גורלו של העם היהודי בתפוצות מוטל פה על הכף, או לפחות גורל בר המצווה של ילד אחד נחמד של אישה אחת טובת לב, שבאמת מגיע לה שאמצא בשבילה טלית מוצלחת. אנא, אנשים טובים, יש פה מישהו שמבין בתשמישי קדושה? או אפילו בתשמישי קדושה 2.0?…



רוצים לקרוא פוסט שלא עוסק, לשם שינוי, במלחמה בעזה?

10 01 2009

הנה ההזדמנות שלכם! כלומר, אני מודה ומתוודה מראש שהיה לי מאוד קשה לעשות את המעשה הנואל הזה, כי מדובר בשבירה בוטה של הפרוטוקול בימים האחרונים. אי אפשר לפתוח בימים טרופים אלה את הטלוויזיה, הרדיו, העיתון, האינטרנט, המקרר, הטוסטר או חבילה חדשה של תחתוניות ריחניות בלי לראות ו/או לשמוע איזו זוועה חדשה שנוגעת למבצע “עופרת יצוקה”. תחילה יש מבזקים, ואחריהם עדכונים, ואחריהם עדכונים לעדכונים, ושידורים חיים של עדכונים, ועדכוני מבזקים ומבזקי עדכונים ופירשוני פרשנים ובלה בלה בלה בלה בלה: אנחנו אשמים, אנחנו צודקים, אנחנו רוצחים, אנחנו הומניים, אנחנו ריאליים, החמאס רוצחים, החמאס מתים, אנחנו מתים, האירופים כועסים, האמריקאים מצקצקים. תוסיפו לכל זה את העובדה שיש לי אחות ומשפחתה ועוד דודה ומשפחתה בקו האש של הטילים (האלה שנופלים בדרום ועושים “בום” ולפעמים גם פוצעים והורגים אנשים, כן?), ותקבלו שרשרת של התקפי חרדה קטנים שהתלוו אלי בכל מעשיי בשבועיים האחרונים.

אולי עוד אכתוב את דעתי בעניין, אבל אני ממש מפחדת. לא, לא מהחמאס. גם לא מצה”ל. אני מפחדת מבלוגרים אחרים. הם יכולים להיות עם מפחיד ביותר - סובלניים כלפי כל העולם כולו, כולל אנשים שמצהירים בפירוש שהם רוצים שהם ממש, אבל ממש, ימותו ויפה שעה אחת קודם; אבל לא כלפי אנשים שלא מסכימים לדעתם. למרבה החלחלה, כשמאלנית גמורה, הצמחתי בימים האחרונים כמה נוצות של נץ, מה שאומר שאגרור עלי תגובות כעוסות של שמאלנים יותר מוצלחים ממני שיקראו לי רוצחת, ויזכירו לי שילדים מתים בעזה (אני יודעת) ושהתגובה שלנו היא לא פרופורציונלית (אני יודעת) ושאי אפשר להילחם בארגון גרילה (אני יודעת) ושאני פויה. אין לי פתרונות. גם להם אין. גם אני, כמו כולנו, מחזיקה חזק בינתיים, מקווה שייגמר מהר, ומתפללת - לאלוקים, לישו, לזאוס, לעשתורת, לכל מי שרק מוכן לשמוע - שלא ייפול שום דבר על הבית של אנשים שאני אוהבת. כולל קקי של ציפורים.

ולפני שתאשימו אותי בכתיבת פוסט בנושא המלחמה בעורמה - תוך מתן הבטחה ברורה שלא אעשה זאת (תחמנית חסרת בושה שכמותי!) - הנה אנו מגיעים לנושא הפוסט בפועל. אישחביב, שכבר סיפרתי לכם עליו, נתקל במצוקה קשה ממש עקב ימי הגשם שבאו עלינו לברכה, אבל גם לעצבים: כי נעליים אולי קונים מהר וגרביים לא חסר, אבל מטריות טובות, מסתבר שכמעט ואין בנמצא. ובכן, שטח איש חביב את מצוקותיו בפני, וציין כלאחר פה: “רגע, אנשים קוראים ומגיבים בבלוג שלך. אולי מישהו יודע ויוכל לעזור?” - “וואלה, רעיון”, השבתי לו, ומיד סחטתי ממנו הבטחה לפוסט אורח. אם כבר, אז כבר. מבלי לגבב מילים מיותרות, הנה לפניכם פוסטו של אישחביב: התוכלו, אנשים טובים, לעזור לאישחביב לעבור את החורף בשלום?

=============================================================================================

דרושה מטריית הגנה (לא גרעינית)
 
מדי שנה, בתחילת החורף, אני מוצא את עצמי עומד / הולך / רץ בגשם זלעפות, כשאני נרטב עד לשד עצמותיי ומקלל את עצמי על זה שאני בוחר לא להסתובב עם מטרייה עד שכבר נהיה מאוחר מדי. אבל לא בגלל זה אני מבלבל לכם את המוח.
הבעיה היא שגם כשאני כבר משכיל להסתובב עם מטריה צמודה, מדובר בדרך כלל במטריה לא איכותית, שלא מספקת לי את ההגנה הדרושה [הכניסו כאן בדיחה על תחבושות היגייניות].
כל שנה אני קונה מטריה חדשה, בסכום שלא עולה על 50 ש”ח, עובר איתה גשם או שניים, ואז כשמגיע גשם שחברה אליו גם רוח, המטריה מתקפלת / נשברת / מתמוטטת / מתעקמת. נמאס!
אני מעדיף להשקיע פעם אחת במטריה איכותית, כזאת שעמידה יותר ממטרייה של קוקטיילים, אפילו אם זה אומר שהיא תעלה 200 ש”ח.
ופה אני זקוק לעזרתכם / עצתכם. איפה אפשר לקנות בארצנו מטריות איכותיות? הכי חשוב שתהיה חזקה ועמידה. האסתטיקה חשובה, אבל פחות.
בכל חנות שביקרתי היו רק מטריות זולות ומעפנות, ולטוס ללונדון בשביל לרכוש מטריה זה קצת מוגזם.
 
תודה מראש על העצות / המלצות.

================================================================================================

זהו זה. עצות תתקבלנה בברכה, בשמי ובשם אישחביב. עכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת להתפלל לחתול התקרה ולמפלצת הספגטי המעופפת.



הצילו! חומוס!

28 08 2007

אשר יגורתי. אך לפני יומיים כתבתי כאן פוסט על יצירה מוסיקלית מפתיעה, שניתן לפרש אותה כאמירה צינית מושחזת היטב על תרבות צריכת הג’אנק פוד במאה ה- 21; אך סביר יותר להניח, שמדובר פשוט בפזמון הזוי ודפקטיבי שנכתב בשתיים וחצי דקות, הוקלט בארבע דקות והגיע בדרך תמוהה כלשהי לראש מצעד הלהיטים בגרמניה ואוסטריה. מדובר, כמובן, ב- “Burger Dance” מאת המוסיקאי הדגול די-ג’יי אוצי (DJ Ötzi). מילות השיר, אגב, הן יצירת מופת בפני עצמה:

The Pizza Hut, the Pizza Hut, Kentucky fried chicken in the Pizza Hut, the
Pizza Hut, the Pizza Hut, Kentucky fried chicken in the Pizza Hut,
McDonald’s, McDonald’s, Kentucky fried chicken in the Pizza Hut, McDonald’s,
McDonald’s, Kentucky fried chicken in the Pizza Hut
Wow!

ידידתי הגרמניה ינינה היא ששלחה לי את הזוועה הזו, כשהיא מוסיפה בנימה מיואשת: ”כנראה שיש פה אנשים ששותים המון אלכוהול ואז הם מוכנים לקנות דיסקים עם שירים כאלה, אחרת אין לי הסבר למה זה הפך ללהיט”. הרגעתי את האומללה והבטחתי לה שגם בישראל יש אנשים שקונים שירים כאלה, לפעמים אפילו בלי לשתות לשוכרה לפני זה, כך שניתן לומר שמצבנו אפילו יותר גרוע מזה של הגרמנים והאוסטרים. הנה למשל, הסברתי לה, היה פעם מישהו שכתב שיר בשם “חומוס מטמטם”, שהיה אווילי לא פחות מהפיצה המרקדת של די ג’יי אוצי, והשיר הפך ללהיט שכבש את המצעדים בסערה.

למרבה הפאדיחה, תוך זמן קצר קיבלתי מייל תשובה מינינה, ובו היא מביעה עניין רב בשיר החומוס ומבקשת לשמוע אותו במו אוזניה. כפי הנראה רוצה אותה עלובית להיווכח שאכן, גם במדינות אחרות, ולא רק אצלם בדויטשלאנד, יש אנשים שרוצים לשמוע שירים של אנשים שאוהבים אוכל מסוגים שונים אבל לא ממש יודעים לכתוב, להלחין או לשיר. הבעיה: אין לי מושג איפה להשיג את השיר הזה! היא אפילו שאלה אם יש בשבילו קליפ ב- YouTube. אין סיכוי שאצליח להשיג קליפ של החומוס, מטמטם ככל שיהיה, אבל… אנשים טובים, אולי מישהו יכול לעזור לי למצוא את השיר המקורי? אפילו רק קטע ממנו, למען אוכל לייצג את ישראל בכבוד (?) בפני ידידתי האירופאית אנינת-הטעם? מי שיצליח למצוא עותק של השיר, יקבל צלחת חומוס עם מקדונלדס בפיצה האט וקנטאקי פרייד צ’יקן, בסולם רה מז’ור. וכדורים נגד צרבת. הצילו!