בום-בום, בום-בום, בום-בום
20 11 2009יום שלישי ככל השלישיים*, שש בערב, אני ספונה בביתי עקב הצטננות קלה. הטלפון מצלצל. אני מרימה את השפופרת: מן העבר השני ואן-דר-אמא, המוסרת לי שדר מוזר כדלקמן:
“אבא בקושי נושם, הוא התעלף, כמעט אין לו דופק, בואי מהר.”
מקץ שניה וחצי של קצר במוח, אני משיבה אוטומטית “תזמיני אמבולנס.” - “כבר הזמנתי”, כך אמי, “רק ש-ש. (הוואן-דר-אחיין) בדיוק נמצא פה כרגע ואין מי שישמור עליו כשאני נוסעת עם אבא לבית החולים”. - “אני בדרך”, השבתי. הנחתי את השפוף וטסתי להתלבש. את 10 הדקות שבין דירתי לבין בית אבאמא עשיתי בשש וחצי דקות. הגיעותי מתנשפת, והנה ואן-דר-אח, שהגיע לשם במקרה באותו זמן בשביל לאסוף את בנו, מקדם את פני בעיניים אדומות להפחיד: “הוא בחדר שינה, הפרמדיקים עובדים עליו. תהיי חזקה”. למרבה המזל, האחיינון לא ממש שם לב למה שקרה, ורק תהה בקול, “למה סבא צריך ארבעה רופאים?” – “כי הוא איש גדול”, השיב לו אחי ולא יסף. ובמילים אלה מיהר ולקח את הזאטוט הביתה, מתוך כוונה לפגוש אותנו שוב בבית החולים. אני נסעתי באמבולנס מקדימה (לא נתנו לי לשבת מאחורה), ואן-דר-אמא נסעה אחרינו במונית.
יצאנו לדרך, כשאני מסובבת את צווארי אחורה עד כדי נקיעה כדי להציץ באבא בנאבק על נשימתו. הוא חיוור כסדין, הדופק שלו נמוך מ- 30 פעימות לדקה, וגם זריקת אטרופין לא מועילה. אני שומעת סירנה מצווחת ברקע, ומסובבת את ראשי אינסטינקטיבית כדי לראות איפה האמבולנס. ואז אני קולטת שזה בעצם אנחנו. מוזר לנסוע נגד כיוון התנועה וברמזור אדום, אני מציינת לעצמי במעין קהות-חושים.
מחדר המיון של בית החולים אבא מובהל תוך דקות ספורות ליחידה לטיפול נמרץ. שם האחות סוגרת בפנינו את הדלת ומבקשת שנמתין בחוץ בזמן שהם “עובדים עליו”. אמא אחת, אח אחד (שבינתיים הספיק לחזור) ואנוכי מתיישבים בחדר ההמתנה ובוהים בקירות. מדי פעם אחד מאיתנו ממלמל דבר מה חסר כל משמעות כגון “הצלחת להגיע מהר הביתה?” או “תתכסי בסוודר, קר פה”. אחי ואני מפטרלים במסדרון בתורות, ונועצים מבטים בדלת הזכוכית הסגורה. בשלב מסוים, פוקעת סבלנותה של אמא, והיא מצלצלת באינטרקום לעמדת האחות ודורשת שיתנו לה לראות את בעלה. מכניסים אותה בדחילו. היא חוזרת מקץ דקה, מוסרת שמשתילים לו קוצב לב זמני כי הלב לא פועם כמו שצריך, כל הסדין מלא דם. הדם בפרצופה של אמא לעומת זאת אזל לגמרי. טלפון היסטרי מוואן-דר-אחות שמתעדכנת בנעשה. היא מנסה להסתיר בגבורה את החרדה שבקולה, לא ממש מצליח לה. מקץ המתנה מורטת עצבים של כעשרים דקות נוספות, רופאה צעירה ועייפה למראה ניגשת אלינו: “הפרוצדורה עברה בהצלחה”, היא מדווחת, “הוא מקוצב עכשיו ונשגיח עליו”. מקוצב, על משקל מקופח, מנופח.
ניגשנו לאבינו המקוצב והחלפנו איתו כמה מילים. הוא נראה חלוש וחיוור, אבל בהכרה מלאה ומגיב. הלב המנוטר פועם במרץ ובצפצופים רמים. אנו יושבים איתו עוד שעה וחצי, עד שהרופאים מגרשים אותנו הביתה ומבטיחים לעדכן בכל שינוי קטן. אנו תובעים – ומקבלים – את מספר הטלפון של המחלקה כדי להתעדכן. צועדים יגעים למכונית, חוזרים איש איש לביתו. אני צונחת לתוך הספה ועדיין לא מצליחה לשזור מחשבות קוהרנטיות יותר מ”הי, אני צריכה לחפוף ראש או משהו כזה”.
רבע לאחת בלילה, שוב מצלצל הטלפון. אני מזנקת כפנתר: “הלו?” – “חלה הדרדרות במצבו של אבא”, כך אמא בקול רועד, “יש לו מים בריאות, הוא מורדם ומונשם, הרגע אמרו לי במחלקה.” שוב קצר במוח. “לגשת לשם?” שואלת אמא הבוכיה, “או לחכות שיתקשרו אלי? מה לעשות?” – “אני לא יודעת”, אני משיבה בקול מתכתי מוזר. הוחלט לחכות כמה דקות ולשמוע מה קורה לפני שנשעט לשם. אני יושבת ומנסה לנשום, קיר לבנים בלתי נראה מונח על צלעותיי. רבע שעה מאוחר יותר אני נשברת ומתקשרת למחלקה: “שלום, מדברת הבת של ואן-דר-גראף. תוכלו בבקשה להגיד לי מה מצבו?” האח בצד השני של הקו מרשרש בניירותיו, ומוסר “כן, הוא עבר השתלה של קוצב זמני, הכל יציב, אין שינוי”. קצר במוח מספר שלוש. “אבל… אמרתם שיש לו מים בריאות, שהוא מורדם ומונשם…” – “אה, לא”, כך האח, “זה לא הוא, זה מישהו אחר.” – “מה זאת אומרת מישהו אחר?” פיק ברכיים אוחז בי, למרות שאני יושבת על כיסא. “היה בלבול”, אומר האיש, “טעות. זה לא הוא, הוא בסדר, הוא מסתכל עלי עכשיו”. אני סוגרת את הטלפון ומחייגת לאמא במהירות הסילון. את השפופרת מרימה אישה כמעט חסרת קול מרוב בכי, משוכנעת שבעלה הלך לעולמו. “אמא, זה לא הוא”, אני אומרת בדחיפות, “הם טעו, זה מישהו אחר. הוא בסדר”.
רגע של דממה קפואה.
“את סתם אומרת”, לוחש צל-האדם שפעם היה אמא שלי.
“לא, אני רצינית. תתקשרי למחלקה, יגידו לך. זה לא הוא.”
מקץ כמה ניסיונות נוספים, אני מצליחה לשכנע אותה. שתינו מעבירות לילה לבן, ובבוקר מוצאות את עצמנו שוב שועטות למחלקה. הקוצב הזמני, כך מסתבר, לא הושתל כראוי, וקצב הלב של אבא צנח שוב. הפעם הוא הגיע לדום לב מלא, כלומר קו ישר במוניטור. רק לכמה שניות, אבל זה מספיק בשביל שאפילו הרופאים ייראו מפוחדים מעט. אנחנו מלוות אותו לחדר הצינתורים, שם יושתל בו קוצב לב שני. אבא נראה צהבהב, צמוד למסכת חמצן. אנו שוב מתבקשות לצאת, ומתיישבות בחדר ההמתנה. אמא ממלמלת ללא הרף את המנטרה “הוא לא ייצא מזה, הוא לא ייצא מזה”, ואילו אני נצמדת כעלוקה לשיר שמתנגן שוב ושוב בראשי: הפיוט “שלום עליכם”, לחן של אבישי כהן. “בואכם לשלום, מלאכי העליון”, אני ממלמלת. “מה?” שואלת אמא. - “לא חשוב”.
מקץ שנתיים וחצי בערך, בזמן המתנה בבתי חולים (שזה כמו שנות כלב רק יותר גרוע), אבא יוצא מחדר הניתוח ומובל שוב ליחידה לטיפול נמרץ. הקוצב הזמני פועל, הפציינט במצב רוח משופר. כנקוף שעה, הוא מתחיל להיות מעט רעב. “אולי תביאו לי איזה קרואסון מהבית קפה למטה?” אומר האיש שרגלו חולצה זה עתה מהקבר. הקרואסון מובא, האיש אוכל להנאתו. אמא נראית כזקוקה לסעד נפשי, העיגולים הכהים מתחת לעיניה משווים לה מראה של דביבון בא בימים. אני ממשיכה להמהם בראש שירים של אבישי כהן נון-סטופ, כדי לא לצאת מדעתי.
יום חמישי: קצב הלב לא צונח, אבל פרפורים, לעומת זאת, יש גם יש. אבא נכנס מדי פעם למצב שקרוי בפי הרופאים “טכיקרדיה חדרית”, והדופק שלו נוסק לסביבות ה- 144. הרופאים מחליטים שלמרות הסיכונים האחרים (אבא לא היה איש בריא כל כך מלכתחילה), אי אפשר להסתפק בקוצב הזמני השני, ויש להשתיל קוצב שלישי, הפעם קבוע. שוב חדר ניתוח. שוב המתנה מורטת עצבים. שוב “הוא לא ייצא מזה”, שוב דמעות. שוב אבישי כהן. אחי ואני מפטרלים שוב במסדרון, ומעוררים את חמתה של האחות הראשית: “מה אתם עומדים לנו עם סטופר?”, היא זועמת, “אנחנו עובדים עליו עכשיו, נודיע לכם כשיסתיים”. שוב עובדים על אבא שלי.
בסוף אבא מובל שוב להתאוששות ומשם בחזרה ליחידה. הקוצב פועל במרץ, הרופאים מרוצים. במהלך היומיים הבאים נרשם שיפור זוחל, ובין הקוצב לתרופות חדשות, הלב של אבא מתחיל להתנהג יפה. אמא מותשת למדי, אבל מתאוששת גם היא לאיטה. אני חולמת חלומות זוועה בלילות, על אבא מתמוטט, על בתי חולים, ועל עוגות שוקולד ענקיות בצורת לב. אמא שואלת איך ישנתי בלילה, אני משיבה שעם כדור הרגעה, קצת גלאס וקצת אבישי. “קצת מה?” - “לא חשוב”. “איינשטיין על החוף” של פיליפ גלאס מוציא את הרעש מהראש שלי, “אורורה” של אבישי כהן מכניס רעש חדש ויפה**. אני עדיין לא מצליחה להתחבר לגמרי למה שמתרחש, ואולי טוב שכך.
שבוע וחצי אחר כך, אמא אחת יגעה ואנוכי, ביחד עם ואן-דר-אח והוואן-דר-אחיין הקטן שהיה עד למהומה הראשונית, הולכים לבקר את ואן-דר-אבא בבית שיקום לחולי לב. המקום באמת יפה מאוד, מזכיר בית הארחה. האחיינון סוקר את החדר של הפציינט במבט ביקורתי ומאתר טלוויזיה. “סבא?” - “כן, חמוד?” - “אפשר לראות הופ?” - “בטח”. וכך יושבים אנו וצופים ב”הופ קטנטנים”. הכל רגוע לעת עתה. עד המשבר הבא.
* בשבוע שעבר.
** ועם פיליפ גלאס ואבישי כהן, שני יוצרים מוכשרים איש איש בדרכו, הסליחה והמחילה. אני מתכוונת ל”רעש” במובן החיובי של המילה.
קטגוריות : משפחתולוגיה, הצילו
