ואן דר גראף אחותך

דומני שכבר כתבתי בעבר על הטראומה שנקראת גם בשם “מסלול הלימודים שלי לתואר שני“, באוניברסיטה ששמה מתחרז עם “אבשלום ווילן” ועם “סירופ עמילן”. לא שיש לי משהו נגד לימודים, אקדמיה או עמילן, אבל אין ספק שרצף האירועים הותיר אותי נוגה משהו ועם דחף חזק להדיר את רגליי מכל מוסד אקדמי שהוא, כולל “האקדמיה לבניית ציפורניים“. שמתם לב, אגב, שבזמן האחרון אין יותר סתם “טיפול פנים” וסתם “קוסמטיקאית”? זה תמיד “האקדמיה למקצועות היופי”, “הפקולטה לעיצוב גבות”, “הקתדרה לשפם ושחי” וכולי. אני תוהה אם העובדה שרכשתי לי פינצטה ואני נוהגת לעצב את גבותיי באופן עצמוני היא בגדר פלגיאט אקדמי, אבל נעזוב את זה.

ובכן נקפו שנתיים, ולפתע הגיעה אלי הצעה להשתתף בכנס שעוסק בנושא הקרוב לנושא התזה שלי. התלבטתי רבות, כי מצד אחד - זו מחמאה גדולה, להיות מוזמנת להרצות בכנס מכובד למדי באוניברסיטה. מצד שני, עזבתי את האקדמיה עם… טוב, לא בדיוק עם הזנב בין הרגליים, אבל לפחות עם אוזניים שמוטות. למה לחזור שוב למקום שגרם לי להיראות כמו כלבלב “האש פאפי”? מה אני, מזוכיסטית?

כנראה שכן, כי הסכמתי להצעה וכך מצאתי את עצמי עם צמד הורים ומכונית אחת, עושה את דרכי לאוניברסיטת חיפה. בכניסה לאוניברסיטה, שאלנו את השומר החביב איפה זה אודיטוריום הכט. “תמשיכו ישר”, כך האיש החביב, “תפנו שמאלה בכיכר ואז תראו מצד ימין שורה של בניינים. תמשיכו עוד הלאה, ומצד שמאל תראו בניין גבוה, זה שם.” - “תודה רבה”, השבנו לאיש החביב עם השער הנפתח, והמשכנו בדרכנו.

פנינו שמאלה בכיכר, חיפשנו את הבניין הגבוה, ולא ראינו שום אודיטוריום ושום הכט. “אולי נשאל מישהו?”, הציעה ואן-דר-אמא. יצאתי מהרכב והתקרבתי לחבורת בנות שנראו סטודנטיאליות למדי. “סליחה”, כך אני בנימוס, “אתן יודעות אולי איפה זה אודיטוריום הכט?” הבנות פנו זו אל זו בהבעה קמוטת מצח. “אני חושבת שזה שם”, השיבה לי אחת מהן, והחוותה בידה לכיוון לא ברור כלשהו. ייתכן שהצביעה על אחד הבניינים בהמשך, ייתכן שהצביעה על כוכב הלכת יופיטר. אין לדעת. “תודה”, השבתי בכובד ראש וחזרתי לרכב. “נו, איפה זה?”, הקשתה ואן-דר-אמא. “אין לי מושג”, השבתי.

המשכנו לנסוע עד שמצאנו בניין שהיה ככל הנראה הפקולטה לחינוך. “זה אמור להיות קרוב לכאן לפי המפה”, אמרתי להורים, “אני ארד ואשאל איפה זה”. -”בסדר”, כך ואן-דר-אבא, “אני אחפש חנייה בינתיים”. התפצלנו, והלכתי להטריד את השומרים החביבים בכניסה לבניין החינוך. “סליחה”, כך אני בנימוס, כמובן, “איפה זה אודיטוריום הכט?” - “אה, זה ממש קרוב”, אמר לי אחד השומרים, “את צריכה להיכנס לבנק”. - “לבנק?” גירדתי בפדחתי, “למה לבנק?” - “דרך קיצור”, הסביר האיש בכחול, “יש פה בנק ממול. את נכנסת לבנק, הולכת עד הסוף, פונה שמאלה, יורדת במדרגות, ממשיכה ישר, פונה שוב ימינה, עולה במדרגות, וזה שם. הבנת?” - “בוודאי”, כך אני בביטחון מזויף לגמרי, “תודה”.

נכנסתי לבנק, הלכתי עד הסוף, ימינה, שמאלה, הצידה, למעלה, למטה ואחורה, עד שהגעתי לדלת נאה. פתחתי את הדלת, ומצאתי את עצמי ניצבת מול אריה גדול-ממדים ובעל רעמה שופעת. “סליחה”, שאלתי את האריה בנימוס רב, “פה זה אודיטוריום הכט?” - “לא”, השיב האריה בעצב, “פה זה נרניה. גם אני חיפשתי את האודיטוריום שנים רבות, עד שהחלטתי לוותר ולהשתקע כאן. אולי תישארי גם את פה? יש לנו סוסים מעופפים, נימפות-יער ופאונים שמכינים אחלה תה עם עוגיות”. - “באמת תודה”, השבתי לאריה, “אבל אני חייבת להמשיך, יש לי פאנל בנושא תיאוריות עכשוויות במגדר בעוד חצי שעה”. - “לכי לשלום, בתי”, השיב לי האריה ונשק למצחי.

סגרתי אחרי את הדלת, פניתי עוד ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, ובחסדי חתולו של תקרה, הצלחתי להגיע סוף סוף לאודיטוריום הכט המיוחל. איכשהו הצליחו גם הורי להגיע לאולם הכנסים הנאה, שם נרשמנו כנדרש והמשכנו לחדר שבו התקיים המושב. אפילו קיבלתי תג שם מפלסטיק נאה ועליו הכיתוב “גב’ אחותך, ואן-דר-גראף”. הרגשתי גאווה עצומה: מעולם לא היה לי תג שם כה מהודר. בהחלט היה שווה לבוא לאוניברסיטה.

ההרצאה עצמה היתה נחמדה ביותר. שמחתי להשתתף בפאנל וצר לי שלא היה יותר זמן לפתח דיון. החוויה הפיגה במקצת את טעמה המר של הפרידה מאוניברסיטת עמילן, וגרמה לי אפילו לפתח מחשבות כפירה על דוקטורט. עם זאת, דבר אחד ברור לי: אני לא נכנסת יותר לאוניברסיטה כלשהי, תהא זו גם “האוניברסיטה ללימודי ציפורן חודרנית”, בלי מכשיר GPS מתקדם.

יאללה, מי באה איתי לעשות גבות ב”מכללה הגבוהה למדעי הפינצטה”?

יש לי רופאת משפחה נהדרת. היא מצטיינת ביכולת מופלאה עד מאוד, שרופאים רבים חסרים אותה: היא מקשיבה. כלומר, היא יודעת את נפש הבהמה החולה היושבת לפניה, ומנסה לדבר אליה בשפת בני אדם למען תבין מהי המחלה ולמה נחוץ הטיפול. יתרה מזאת, היא מצליחה להתמודד בחן רב עם פרצי ההיפוכונדריה הרגעיים שתוקפים אותי מדי פעם (”האמת, ואנדר, לא נראה לי שאת צריכה סריקת MRI של כל הגוף בגלל המיגרנה; אבל בואי נחכה שבוע ונראה אם המצב משתפר ואז נחליט, טוב?”), ובאופן כללי ניחנה במנה גדושה של מה שמכונה באנגלית Bedside Manner, דהיינו יכולתו של הרופא לטפל לא רק בסימפטומים, אלא אף בפציינט.

ומשום שניחנה רופאתי בעדינות כזו, היא ניסתה לחסוך ממני עוד היתקלות עם הטמטום הרפואי שרווח, למרבה הצער, אצל חלק מהקולגות שלה. החל הדבר בזה שסיפרתי לרופאתי שאני לא ישנה טוב בלילות, וליתר דיוק, מתעוררת בבקרים עייפה עוד יותר משהייתי כשהלכתי לישון. “לוקח לי זמן להתאושש מהשינה כל בוקר”, סיפרתי לה בעצב, “אני מרגישה כאילו רצתי מרתון כל הלילה”. – “אפשר לנסות לשלוח אותך למעבדת שינה”, כך רופאתי בהרהור, “אבל תהיי מוכנה לזה שהם יגידו לך לרדת במשקל”. – “אבל גם כשהייתי רזה התקשיתי לישון”, כך אני. – “כן, טוב… פשוט תהיי מוכנה לזה”, רמזה הרופאה בטון שאינו מבשר טובות.

 ובכל זאת רציתי לבדוק את האפשרות של שינה קצת פחות מייגעת בלילה: אי לכך התייצבתי אצל רופאת אף-אוזן-גרון, ששמה מתחרז עם ד”ר ציפורה קרקר, בקופת החולים הקרובה למקום מגוריי, כדי לקבל הפניה למעבדת שינה. ד”ר קרקר קיבלה אותי ברוח צוננת, הסתכלה לתוך נחיריי בזה אחר זה ואז פצחה ואמרה: “את צריכה לרדת במשקל”. נאנחתי.

“בסדר”, כך אני, “אבל גם בתקופות שהייתי הרבה יותר רזה היו לי בעיות שינה. כל החיים שלי, למעשה”. – “אני לא יודעת מה היה קודם”, כך הקרקרית בביטול נחרץ, “אני יודעת מה יש עכשיו”. – “את רואה משהו באף או בלוע שלי שקשור להשמנה?” העזתי ושאלתי אותה. או-הו. טעות מרה.

ד”ר קרקר נעצה בי מבט מזרה אימים. “לא, אני לא רואה את זה באף. אני רואה את זה עליך. את אישה צעירה, לא חבל? אם את לא מסוגלת לעשות את זה לבד, יש מסגרות בקופת חולים שיכולות לעזור לך לרזות.” – “את בטוחה שזה קשור?”, הקשיתי. ד”ר קרקר פערה עיניים כמגשי קומבו סושי: “ברור שזה קשור! בוודאי שזה קשור!” – “אז איך זה יכול להיות שתמיד היתה לי את הבעיה הזו, גם כשהייתי רזה?…” מלמלתי בקול רפה. הרופאה לא טרחה להשיב לי, ונעצה בי מבט שכולו “תשתקי-כבר-קרציה-שמנה-ותרדי-במשקל-במקום-לבלבל-לי-את-המוח-עם-השאלות-הדביליות-שלך”. עשיתי ניסיון נואש אחרון להשמיע בדיחה עקומה: “מה יש, לאנשים שמנים לא מגיע לישון?” - “אני אמרתי שלא מגיע?” נזפה בי ד”ר קרקר, והגישה לי הפניה למעבדת שינה, “עדיף שתרדי במשקל, את לא רוצה להשתמש בסיפאפ*, זה הדבר הכי נורא שיש”. - “נו, אבל מה אם אני ארזה ועדיין אצטרך להשתמש בסיפאפ?” ד”ר קרקר לא השיבה, רק נעצה בי שוב מבט מגונה שאמר בבירור “אין מצב, גיברת. אני החלטתי פה שאת צריכה לרזות, ולעזאזל ניסיון החיים שלך”.

הצצתי בטופס ההפניה למעבדת השינה: בהפניה נאמר, ואני מצטטת, “ממצאים בבדיקה: השמנת יתר ניכרת מאוד”. הוכיתי בהלם קל. זה עתה ישבתי חמש דקות אצל רופאה מומחית לאפוזנגרון, כדי לשמוע ממנה שאני שמנה עד מאוד. היא לא הסבירה לי מהן הפרעות שינה, או איך השמנת היתר כביכול גורמת להפרעות השינה במקרה שלי. היא רק קבעה, במומחיות קרקרית, שאני שמנה, ולא סתם שמנה, אלא בצורה “ניכרת מאוד”. ובזה, בעצם, יצאה ידי חובתה.

אציין כי הכיסא שעליו ישבתי לא נשבר ואף לא נסדק, וקול צעדי לא הדהד במסדרונות הקופ”ח משל הייתי גודזילה. אנשים לא ברחו מפני בצווחות בעתה, וארגון “ספר השיאים של גינס” העולמי לא הכריז עלי כעל פנומן הראוי להנצחה. האמנם אני כל כך שמנה שאי אפשר לבצע בי שום טיפול או בירור רפואי עד שארזה ואפטור את העולם, או לפחות את מעבדת השינה המהוללת, מעולו של עכוזי השופע?

יצאתי את חדר הרופאה כשאני מהורהרת. זו לא הפעם הראשונה בחיי, וסביר שלא תהיה האחרונה, שבה יגידו לי ש”אם רק תרזי, הכל יסתדר”. אמרו לי את זה על המחזור הלא סדיר שלי. כשהייתי רזה למופת, המחזור השתולל לו. היום, כשאני בגדר “השמנת יתר ניכרת מאוד,” המחזור מתקתק כשעון. אתמהה. אמרו לי את זה על כאבי גב/ברכיים. עליתי במשקל, ומשום מה הכאבים פחתו וכמעט נעלמו. אתמהה. עכשיו אומרים לי את זה על הפרעות השינה. להתחיל לתמוה כבר מעכשיו?

באחד הפרקים החביבים עלי בסידרה המופתית “האוס”, הגיע לבית החולים פציינט ששקל קרוב ל- 200 קילו. הרופאים היו משוכנעים שהמחלה שלו קשורה להשמנה. הפציינט התעקש שלא. העבירו את האומלל סוללה של בדיקות מתוך כוונה למצוא שההשמנה שלו הורגת אותו. בסוף נתברר כי האיש גסס מסרטן ריאות, מחלה שאינה מפלה בין שמנים לרזים, לכל הדעות. היה מאוחר מכדי להציל אותו, כמובן. לא יכולתי שלא לתהות כמה פעמים הוא התלונן בפני רופאים ונענה בתשובה הלקונית, המתנשאת, “קודם כל, תרד במשקל”. לא יכולתי שלא לתהות למה לשמנים מותר להמשיך לסבול, כי כל עוד הם “מתעקשים” להמשיך ולהיות שמנים, זה לגיטימי לא לטפל בבעיות שלהם. לי אישית נמאס להיות “מטופלת על-תנאי”, שהרופאים עושים לה טובה ומטפלים בה בחוסר רצון בולט כי “ברור שלו רק היתה יורדת במשקל, הכל היה מסתדר”.

 וחוץ מזה, אני שונאת קרקרים.

  * סיפאפ - Cpap בלעז: מעין מסיכה המתלבשת על האף ודוחסת אוויר לתוך הנחיריים, כדי למנוע בעיות של דום נשימתי. לא ברור למה ד”ר קרקר שונאת אותו כל כך. הייתי מצפה שהיא תעדיף שהפציינטים שלה יסבלו מחוסר נוחות קל בלילה אבל לפחות ינשמו כמו שצריך. מצד שני, אני לא ד”ר. אני אפילו לא קרקר.

והרי אימייל נזעם שנשלח זה עתה להנהלת שירות המנויים של “ידיעות אחרונות”, עיתון ידוע ומכובד לכל הדעות. הפרטים המזהים הוסוו כמקובל. היו אתם השופטים:

“להנהלת שירות המנויים שלום רב,

כבר שלושה ימים שאני מקבלת שיחות חוזרות ונשנות בטלפון הסלולרי, מאת נציגי שירות של עיתונכם. אדגיש כי המכשיר שייך לחברה שבה אני מועסקת, והוא נמצא בידי אדם אחר (ששמו איש-שפעם-עבד-איתי) לפני שהועבר לרשותי. הנציגים השונים שהתקשרו אלי ביקשו תחילה את איש-שפעם-עבד-איתי, וכשנענו שזה כבר אינו המספר של אותו איש, ניסו לעניין אותי בהצעה למנוי על עיתונכם. שוב ושוב סירבתי בנימוס, תוך בקשה שיתוקנו הנתונים לגבי הבעלים של המכשיר וכן שיצוין במפורש בסיכום הפניה שאיני מעוניינת.  

לפני כמחצית השעה קיבלתי טלפון נוסף מנציג מכירות בשם אלירן, שביקש שוב את משפחת איש-שפעם-עבד-איתי, נענה שזה כבר אינו המספר של איש-שפעם, וניסה שוב לעניין אותי במנוי. הסברתי, שוב, שאיני מעוניינת, וביקשתי במפגיע למחוק אותי מרשימת הטלפונים במוקד. לא ייתכן שבכל שעות היממה אקבל את אותה השיחה בדיוק ממוקד שככל הנראה אינו מסוגל לתעד שיחות כראוי. להפתעתי הרבה, אלירן הבהיר לי שאין באפשרותו לבצע שום שינויים ולתעד בשום צורה את תוצאות השיחה בינינו, ויעץ לי לדבר עם שירות הלקוחות ולבקש מהם שיופסקו הפניות אלי, כי אין מזור אחר למצוקתי. אלירן אף טען שהעברת תלונה למנהל המשמרת, כבקשתי, לא תעזור לי. 

כעצתו, התקשרתי למספר כוכבית-3773, ומקץ המתנה של כרבע שעה ללא מענה,* הבנתי כי אין לי יכולת לבזבז זמן עבודה יקר נוסף על הנושא. האמנם קיבלו נציגיכם את ההוראה להתקשר שוב ושוב ושוב (ושוב) לאנשים תמימים ולהציק להם, בתואנה ש”אי אפשר לתעד את תשובתם השלילית”, כחלק ממאמץ קידום המכירות של העיתון? כולי תקווה שלא. 

אנא מכם, הפסיקו את ההטרדות בטלפון. לא קוראים לי איש-שפעם-עבד-איתי, איני מעוניינת במנוי כפי שהבהרתי לשמונת הנציגים ששוחחתי איתם, ועיתון מכובד ומרשים כ”ידיעות אחרונות”, ודאי ירצה שנציגיו יהיו מסוגלים לעבוד ביעילות רבה יותר ולא יטרידו אנשים ללא כל הצדקה. הדבר אינו מוסיף לשמו הטוב של העיתון ובוודאי שאינו מוסיף רצון טוב ונכונות מצד מנויים פוטנציאליים. לכל הפחות, אנא דאגו שמי שנתן תשובה שלילית לפנייתכם יוסר מרשימת השיחות במוקד המכירות – קל וחומר מי שנתן תשובה שלילית כזו שמונה פעמים בתוך יומיים וחצי. 

לטיפולכם המהיר אודה,

ואן-דר-גראף-אחותך.”

השאלה שנשאלת היא: האם בפעם הבאה שיתקשרו אלי מהמוקד הנ”ל, עלי להתחיל לשיר “חנן ועליזה יצאו לשדה, חנן הרועה ועליזה השה, מה מה מה מה מה מה”** עד שהנציגים יישברו ויחדלו? חוו דעתכם.

* כשהשיר “מדינה אחת, פעמיים ים” מתנגן באוזניי בעוצמה שהיתה גורמת לפיל חירש לקפוץ מצוק מרוב ייאוש.

** עשר נקודות למי שמזהה את הרפרנס.

שעת ערב מאוחרת, השמיים ממררים בבכי והרוח נושבת קרירה. מכנסיי וגרביי רטובים, ואוזניי קפואות. אני מחליטה לבזבז כמה מעות ולהרשות לעצמי את המותרות שבמונית ספיישל הביתה. השטינקמוביל הלח והמצחין יסתדר בלעדי הערב.

אני מתיישבת במונית, נהג מבוגר למדי וממושקף קלות שואל אותי לאן נוסעים. “פתח שמיקווה”, כך אני. “בכיף, מאמי”, כך הנהג החביב-למראה, ואנו יוצאים לדרך. לא יוצא לי לנסוע יותר מדי פעמים במוניות, אבל עקב טראומות עבר, אני נוקטת דרך קבע במדיניות של שתיקה בזמן הנסיעה. אחרי שנהג אחד ניסה לשדך לי את בנו (”לא טוב להיות אישה לא נשואה, את צריכה להתחתן, לא חבל?” ) ונהג אחר הבהיר לי שאני משתייכת לקבוצה לא רצויה בתכלית (”השמאלנים האלה, בני-זונות, חולירות, צריך לתלות את כווווולם, תאמיני לי”), גמרתי אומר שאין טעם לנסות ולפתח שיחת חולין עם נהג המונית הממוצע. זה לא הם, באמת שזה לא הם. זו אני.

אולי הרוח הקרה שיבשה עלי את דעתי, אבל מצאתי את עצמי פוצחת בפטפוט קליל עם הנהג החביב-למראה. אמרתי משהו לגבי מזג האוויר, כמדומני, וציינתי שכאשר יצאתי מהעבודה, הרוח כמעט והעיפה אותי במורד הרחוב. “ואני לא כל כך קלה”, גחגכתי להנאתי.

את מה שהתגלגל מאותו רגע והלאה לא יכולתי לצפות מראש. הנהג שלח מבט אחורה במראה, סקר בחטף את ממדי גופי, ואז…

“איפה!!” צעק פתאום האיש בהתלהבות אין-קץ, “אני מת על נשים כמוך! עם הרבה בשר, זה מה שאני אוהב. יש מה לתפוס, זה כיף, כיף חיים, תענוג!”

“אה, כן…” ניסיתי לשמור על הנימה הקלילה, “באמת חבל שיותר אנשים לא חושבים כמוך היום, הא הא”.

“מה איתך”, הפטיר הנהג בבוז תהומי, ”גברים היום, הם לא יודעים מה טוב. אני, תראי אותי - אני גבר שאוהב בשר, את מבינה? יש בשר, יש מה לתפוס, יש מה לנשק, יש מה לאכול… כזה אני, קניבל!” כאן פרץ הנהג בצחוק לבבי, “אני קניבל, בכל המובנים!”

בלעתי את רוקי. בכל המובנים?…

“אישה עם בשר, צריך לדעת מה לעשות איתה, את מבינה? נשים אוהבות אותי, תאמיני לי, יש לי מלא נשים, באמת! את יודעת מה זה, שהרבה נשים רוצות אותך?” 

“אה… לא ממש…”

“אח, פעם היתה לי אישה אחת”, ריחף הנהג על גלי הנוסטלגיה, “היו לה ציצים כאלה” - החווה בידיו על חיקו - “עד לפה, משהו-משהו, תענוג. אבל מה? היתה מטומטמת. לא ידעה לבשל, לא ידעה לארח, אסון. אי אפשר לקבל הכל, מה? האהאהאהא!”

“כן… הא הא.”

“תגידי, את קונה בשוק?”

“מה?…”

“ירקות, פירות, אוכל, את קונה בשוק?”

“אה… לא. “

“אז מה, בסופר? זה יכול להיות נחמד פעם, ללכת לשוק, לבשל משהו.”

“כן… בטח…”

“אני, אני אוהב לאכול, את מבינה? אוהב לאכול ואוהב נשים…”

החילותי לתהות אם האיש מדמיין אותי על צלחת עם רוטב עגבניות וקצת חריף בצד.

“את מבשלת לבד?”

“כן. זאת אומרת, לא! זאת אומרת, לפעמים… אה… “

“יש נשים”, קימט האיש את מצחו בהרהור פילוסופי, “שאוהבות גבר שיהיה כמו… גור כלבים, את יודעת מה זה? רק שירוץ אחריה וילקק אותה כל הזמן. את מבינה? כל היום לרוץ אחריה בליקוקים”.

מדוע פתח שמיקווה כל כך רחוקה, שאלתי את עצמי בייאוש, ומדוע בחרתי נושא בעל פוטנציאל כל כך סקסואלי, כמו מזג האוויר? מה אני, סתומה?

“אולי נעשה איזה דרך קיצור, מה את אומרת, מאמי? ניסע בדרך אחרת?”

“לא! אי אפשר…. יש שם פקקים… עבודות בכביש… דינוזאורים… סע ישר!!”

“בסדר, מאמי, מה שתגידי.”

היתה שתיקה מבורכת לכמה דקות.

“איזה מספר את?”

“מה?” אני נבעתת. מה מספר, מי מספר, מה הוא רוצה עכשיו? מספר חזיה? מספר תחתונים? מספר אורגזמות בשרשרת?

“מספר הבית, מאמי. זה לא הרחוב?”

בחיי, אמרתי בלבי, הייתי כל כך בלחץ מכל הדיבורים על אכילת ציצים שלא שמתי לב שזה הרחוב שלי.

“אז באיזה מספר לעצור לך?”

“חמ… שבע עשרה!” אלתרתי בזריזות, “מספר שבע עשרה”.

“בטח, מאמי.”

שילמתי ויצאתי, והלכתי חצי רחוב עד שהגעתי לבניין מגוריי ולדירתי הקטנה, ונעלתי אחרי את הדלת נעול היטב. אולי בכל זאת השטינקמוביל הוא לא אפשרות גרועה כל כך.

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: אתם לוקחים חתיכת בד, מגלגלים אותה על האצבע, ותוחבים לתוך נקב כלשהו בגוף שלכם. נניח, לרקטום. אחרי זה אתם מוציאים את האצבע, ובוחנים בתשומת לב רבה את הצבע של ההפרשה על הבד. אחר כך, אתם מתפשטים, נכנסים למקלחת ויוצאים ממנה רטובים כדי לעבור אינספקציה בעירום מלא, אה-לה-אושוויץ*, במקום שלעולם לא הייתם נכנסים אליו מרצונכם החופשי, על-ידי זר גמור שמעולם לא פגשתם לפני כן. אה, ואתם גם מספרים לזר הגמור הזה מה יצא לכם מהבדיקה של הבד עם האצבע בתחת. נכון נשמע כיף? 

מבלי להתייחס לתחום של יחסים אינטימיים, מעטים הם המקרים שבהם עין אנוש שוזפת את גופי העירום. דרמטולוג, למשל, עשוי לבחון בקפדנות את עורי החשוף כדי לגלות בו נמשים חשודים. כירורג שד עשוי למשמש את שדיי בקפדנות אין קץ כדי לגלות בהם רמז לגוש או גידול. אני עשויה להדגים בפני אמי הורתי, למשל, איזשהו פצע או דווי במקום נסתר בגופי לצורך התייעצות. מה שלא קורה לי, לעומת זאת, הוא מצב שבו אישה שהיא זרה גמורה ומוחלטת – שאיננה רופאה ואין לה שום הכשרה רפואית משום סוג – סוקרת את גופי בביקורתיות, פולה ממנו שערה תועה פה ושם, בודקת את ציפורניי וממשמשת את שערי הרטוב, שואלת אותי באיזה צבע היו ההפרשות האחרונות מנרתיקי, ואז שולחת אותי לטבול בבור מים חמים ולמלמל פסוקים הזויים, בתואנה שהדבר יעבירני ממצב של טומאה למצב של טהרה. ובכל זאת, איכשהו זה נחשב למצב נורמלי בארצנו הקטנה והמבולבלת. נורמלי, אמרתי? איפה. קדוש. מיוחד. “חוויה רוחנית”.

סיפור המעשה החל בחתונתם של שני חבריי היקרים, א. ו- ג., שכל קשר בינם לבין ההלכה של בית יוסף הוא מקרי בהחלט. אלא מאי? הרבנות אינה מהססת לתחוב את אפה הארוך, וגם דברים אחרים, לתחת של זוגות חילוניים לגמרי ששואפים להתחתן, ובכן א. נאלצה לבלוע את הצפרדע ולעבור את טקס ההשפלה המקובל במקרים כאלה. ראשית, שעתיים של “הדרכת כלות”: דיון ארוך ומפורט בנושא צבע ההפרשות בשבעת הימים שאחרי ה”נידה” (שם מתועב, מלשון “נידוי”, לתופעה פיזיולוגית טבעית ובריאה לחלוטין), הרצאה על דיני טומאה וטהרה, וקבלת ערכת מתנה לכלה, הכוללת פיסות בד לבדיקה עצמית וספר תפילות ללידת בנים זכרים (כמובן זכרים. זכרים זה שווה. נקבות זה טוב בשביל לדחוף פיסות בד לנרתיק). שנית, טבילה במקווה, אחרת הרב לא יסכים לערוך את החופה. א. ביקשה ממני להתלוות אליה למסע אל המקווה, ונעניתי ברצון, אם כי לא בלי חשש מסוים.

 וכך הגענו אל האמבטיה הציבורית - א., אנוכי וחברה נוספת, חמושות בסוכריות טופי לצורך הפגזת הכלה המאושרת אחרי הטבילה. הבלנית (מושג הלכתי שפירושו “אישה ששואלת שאלות מביכות לגבי הפרשות הגוף שלך ואומרת לך איך לצלול במים” ) קידמה את פני א. במלמולי שמחה, לאמור “כפרה עליך, נשמה, שיהיה במזל טוב, לכי להתקלח, השיער שלך לא מספיק רטוב, כפרה עליך, נשמה, בדקת את עצמך בבית? גם את הציפורניים, בדקת הכל טוב טוב? יופי, ברוך השם, כפרה עליך, נשמה, המקלחות שם, לכי, כפרה עליך”. א. תלתה בי מבט עגום ומיואש, כשל טרוטה שנלכדה בקרס החכה, והלכה למקלחת חפוית ראש. מקץ דקתיים יצאה כשהיא רטובת-שיער כנדרש, ושמטה את מגבתה למצוות הבלנית.** עצרתי את עצמי ברגע האחרון מלהמהם איזו מנגינה הולמת של סטריפטיז.

או-אז נתגלעה בעיה נוספת: א., לרוע המזל, חולה בסוכרת, ולכן יש לה משאבת אינסולין. הצינורית של המשאבה היתה סגורה ומודבקת בדיסקרטיות לגופה של א. לצורך הטבילה. אלא שבעיני הבלבלנית (או המלמלנית?), זה לא מצא חן: הדבר, כך מסתבר, הוא בגדר “חציצה” בין גוף הכלה לבין המים. “אי אפשר להוציא את זה, כפרה, נשמה? זה לא יוצא, כפרה עליך? אני לא יודעת אם זה מותר, נשמה, זה לא יוצא החוצה?”, חזרה ושאלה הבלבלנית בנימה מודאגת. הבהרנו לה שזה מושתל היטב, ואין דרך להוציא. “אני אתקשר לרב לשאול”, כך הבלבלנית, “חכי בינתיים”. וכן ישבה לה המסכנה, רטובה ועטופה במגבת, בזמן שהרב הוזעק לדון בענייני משאבת האינסולין שלה. נזכיר שוב, אדם ללא כל הסמכה רפואית.

מקץ כרבע שעה, הגיע האישור המיוחל. הכלה שוב שמטה את מגבתה, שוב עברה סקירה, שוב הוסרו מעליה כמה שערות מיותרות והושמו בפח מיוחד, והיא ירדה - רועדת כולה - לתוך בור המים. המקום לא היה מלבב במיוחד. על הקירות היו סימני עובש/ירוקת/ג’יפה לא מזוהה, ומבנה המקום גורם לכך שהכלה כורעת, למעשה, לרגליה של הבלבלנית. הכלה נאלצה לצלול כמה פעמים (”לא להחזיק בצדדים, כפרה עליך, כל הראש פנימה, כן, נשמה, עוד פעם, לא, זה לא טוב ככה, עוד פעם עם הראש, כפרה עליך”), אחר כך התקדמה, קיבלה סמרטוט לשים על הראש ומלמלה ברכה כזו או אחרת, ואז שוב צללה. “אלוהים שבשמיים”, פניתי ישירות אל הקב”ה כאברהם בשעתו, “אתה באמת צריך את כל זה?” - ”לא ממש”, כך ריבונו-של-עולם בנימת התנצלות, “אבל אנשים אוהבים את השטויות האלה. מרגישים טהורים ונקיים וכל זה. יאללה, שייהנו, מה אכפת לי”.

כתום הטקס הרטוב והמרגש, הכלה הטבולה התלבשה וחזרה אלינו, ספגה מטח של סוכריות טופי ושוב מלמלה כמה פסוקים נבחרים של ברכה, עבורה ועבור הבעל המיועד. כשיצאנו מהמקום, א. ציינה בסיפוק-מה שהמים דווקא היו חמימים ונעימים. “נו, אז תחזרי לשם שוב?” הקשיתי. “אין סיכוי”, כך הכלה הצנועה והחסודה, “יש גבול”.

אני מאוד אוהבת את א., ואני מבקשת להדגיש שאני מכבדת את החלטתה לטבול כדי לא להסתבך עם הממסד הרבני ועם חוקיה הקלוקלים של מדינת ישראל. ברם…

אני מבקשת לנצל את השורות הבאות כדי להודיע, קבל עם ועדה, שלעולם - לעולמי-עולמים - לא אסכים לעבור טקס השפלה כזה. אין זה עניינו של אף אחד, ובטח שלא של הרבנות, מה מצב המחזור שלי ומה מתרחש אצלי בווגינה, בבטן, בשיער, בציפורניים או בכל איבר אחר. רק רופאים צריכים להתעניין בפרטים שכאלה, וגם זה בהקשרים מוגבלים בלבד ותוך שמירה על כבודי. לאיש אין זכות לחלל את קדושת הגוף שלי. לאף יצור עלי אדמות, או בכל כוכב לכת אחר, אין זכות לומר לי מתי אני טמאה ומתי אני טהורה, או שיש בכלל איזה-שהוא מצב שבו אני יכולה להיות טמאה. תכניסו את זה טוב טוב לראש, אנשים שפויים שלי: אין דבר כזה, אישה טמאה. יש אישה במחזור. דם המחזור אינו טמא, אינו מלוכלך ואינו פסול. הוא פשוט דם, כמו זה שזורם בעורקיכם בכל רגע ורגע, והרחם שממנו הוא יוצא הוא מקור כל החיים של בני אדם עלי אדמות. אם זה פסול, אסור, טמא או הופך את האישה למכשפה זדונית או פרוצה מלוכלכת בעיני מישהו, המישהו הזה חולה קשות בנפשו וזקוק לטיפול דחוף. וגם לאיזה מגזין פלייבוי וקצת קרם ידיים, והמבין יבין.

מה שמקומם אותי יותר מכל, הוא השקר המוסכם הזה, שרבים כל כך מאיתנו מסכימים לבלוע ואף להצדיק, בסוג של עיוורון מסומם: שיש הצדקה כלשהי, איזושהי, להתערבות חסרת הבושה בחיי האישות, לאונס בחסות החוק של חילונים על-ידי הדת, כאילו יש בזה משום כבוד או כאילו שזה מקרב אנשים לדת היהודית. וגרוע מזה, כאילו שיש רק סוג אחד, לגיטימי, אמיתי, של יהדות, ומשום מה היהדות האמיתית הזו חייבת להיכנס לנו לאיברים האינטימיים ולהגיד לנו כמה אנחנו מלוכלכים וטמאים וצריכים להתבייש בעצמנו. אל תטעו בכך. זהו מעשה אונס. פורנוגרפיה הלכתית היא פורנוגרפיה בדיוק כמו זו הקונוונציונלית, רק שהיא מתעטפת לה באצטלה של קדושה. אל תטעו ותחשבו שהפורנו של הרבנים יותר מוצדק מבחינה מוסרית משל סתם חרמנים ממוצעים במועדון חשפנות. אלה שולחים ידיים, ואלה דוחפים אצבעות, כל אחד בדרכו; אלה רוצים לראות זימה, ואלה ממילא רואים אותה בכל קרסול גלוי וכל מרפק חשוף, חולי-סקס חסרי תקנה שכמותם. ואנחנו, חילונים, תינוקות שבויים וחסרי ברירה, כולנו משחקים את המשחק המטופש הזה, שאפילו יהוה בכבודו ובעצמו כבר מתבייש בו. השורה התחתונה? הגוף שלי הוא קדוש. ואני לא צריכה לקבל אישור של אף אחד בשביל לדעת את זה.

ומי שיש לו בעיה עם זה, מוזמן לדחוף לעצמו אצבע עמוק בתחת.  ואז ללכת להראות את זה לרב.

* כן, אני יודעת שההשוואה מקוממת, גם סבא שלי ז”ל היה ניצול שואה. מצד שני, זו בדיוק הסיבה שאקט החילול הזה כל כך מקומם בעיני.

 ** אציין שהחברה הנוספת ואנוכי נכנסנו ביחד איתה, לבקשת הכלה עצמה. נראה לי שהכלה פחדה קצת להיות לבד עם הבלנית, ואני לא מאשימה אותה בכלל.

בפתח שמיקווה, עיר החטאים, ישנו קניון גדול. ובקניון ישנו סניף של רשת חנויות, הבה נכנה אותה בשם “המשביז לצרכן”. ובמשביז לצרכן מוצרים לרוב, החל מפמוטים דקורטיביים מפיברגלאס צבעוני וכלה בפיג’מות פלנל עם ציורים של “הלו קיטי”. ודווקא פיג’מה אחת כזו היא שהביאה אותי לסניף המשביז המקומי ביום שישי עמוס זה.

העניין הוא בכך, שאחת מידידותיי הביאה לי ליום הולדתי פיג’מה חתולית שכזו, שהעידה על עצמה באמצעות פתקתה שהיא “אקסטרא-לארג’”. אלא מאי? יש אקסטרא ויש אקסטרא, ומי שתייג את פריט הלבוש הזה ב- XL להתפאר לוקה בחוסר יכולת להערכת מידות ומשקלים. סקירה קלה בחנות עצמה העלתה שנטלי פורטמן, למשל, היתה “מדיום” או אפילו “לארג’” במידות המשעשעות של הפיג’מות האלה. והרי את פורטמן כולה ניתן לתחוב לתוך קופסת גפרורים במאמץ קל בלבד*.

בקיצור, הגעתי לסניף המשביז ובידי הפיג’מה הסוררת, וביקשתי להחליפה. ניגשתי בצעד קל אל הקופה, ופניתי לקופאית החייכנית: “שלום, אני צריכה להחליף פיג’מה שקיבלתי במתנה”, כך אני. חיוכה של הקופאית נמחק באחת ומבטה הפך למזוגג-משהו: “זה לא פה”, מלמלה לעברי, “תגשי לקופה למטה בשביל הזיכוי”. ירדתי לקומה התחתונה כפי שהצטוויתי, וניגשתי שוב אל הקופה: “שלום, אני צריכה לקבל זיכוי על פיג’מה…” - “זה לא פה”, ניפנפה אותי הקופאית, “תגשי למחלקת לבני נשים ושם יתנו לך זיכוי”. ניגשתי למחלקת לבני נשים, ופילסתי לי דרך בין התחרות והמלמלות עד שהגעתי לדוכן המכירה: “שלום”, התנשפתי קלות לעבר המוכרת, “אמרו לי לגשת לכאן בשביל לקבל זיכוי”. המוכרת בחנה קלות את הפיג’מה, והכריזה: “אני לא יכולה לעשות את זה, את צריכה את מנהלת המחלקה. לכי לבחורה ההיא ששם”. ניגשתי להיא ששם, במחשבה שאם גם היא לא תוכל להושיע, לא יהיה מנוס מלערב את בית הדין הבינלאומי בהאג או משהו. למרבה ההפתעה, ההיא ששם דווקא הצליחה לעזור, ולאחר שמילאה מלוא החופן טפסים שונים ומשונים, נתנה בידי את הזיכוי. “עם זה את הולכת לקופה”, כך ההיא ששם, “ואת חייבת לגשת עוד היום, כי זה לא ממש הזיכוי, זו רק הפניה לקבלת זיכוי”.

בררתי לי צמד פריטים נאים מהמחלקה, ועם ההפניה לקבלת הזיכוי בידי, ניגשתי שוב אל הקופאית שנפנפה אותי לפני כן. הגשתי לה את הפריטים ואת הזיכוי. התפתח הדו-שיח הבא:

קופאית: “יש לך כרטיס מועדון?”

אני: “לא.”

קופאית: “את רוצה כרטיס מועדון?”

אני: “לא, תודה.”

קופאית: “אבל זה נותן לך הנחות, כדאי לך.”

אני: “אני יודעת, מעדיפה שלא, תודה.”

קופאית: “טוב, איך שאת רוצה. את צריכה להוסיף לי עוד 14 שקלים. אם היה לך כרטיס מועדון לא היית צריכה להוסיף. לא חבל?”

אני: (מעבירה בשתיקה את הסכום ומקללת את כל כרטיסי המועדון באשר הם)

קופאית: “טוב, אז את לא רוצה כרטיס מועדון אמרנו, נכון?”

אני: “נכון.”

קופאית: (ממלאת שלל טפסים להמרת האופציה לזיכוי לזיכוי של ממש) “תחתמי לי פה ופה, עם מספר תעודת זהות.”

אני: (חותמת)

קופאית: (מתקתקת פרטים נוספים במחשב) “מה השם המלא?”

אני:” ואן-דר-גראף אחותך.”

קופאית: “כתובת?”

אני: “רחוב השטינקמוביל 5, פתח שמיקווה.”

קופאית: “תאריך לידה? ארץ לידה? ארץ מוצא של ההורים? מספר נעליים? רמת המוגלובין בבדיקת דם אחרונה?”

אני: “24 לאוקטובר, ישראל, ואנדר-לנד, 42 וחצי, 13.2. צריך את כל זה בשביל הזיכוי?”

קופאית: (בשמחה לאיד) “כן. אגב, את אולי בכל זאת רוצה כרטיס מועדון?”

אני: (חושקת שיניים) “לא.”

קופאית: “טוב.” (מושיטה לי את הפריטים בהבעה נעלבת)

אני: “תודה.”

קופאית: (מסתכלת למקום כלשהו באופק, הבעתה מתריסה. ניכר שאיכזבתיה קשות)

אני: “אה… יום טוב.” (והולכת לדרכה בבושת פנים)

מוסר השכל: בפעם הבאה שמישהי תרצה לקנות לי פיג’מה, אציע לה להמיר את זה לסבון נוזלי וקרם גוף. לחלופין, אני תמיד יכולה לשלוח את הפיג’מה לנטלי פורטמן.

* לא שאני מציעה, חלילה, לתחוב את נטלי פורטמן לתוך קופסת גפרורים. אם כבר, אז לקופסת סיגריות כדי שתוכל להתמתח להנאתה.

לפני יומיים ושלושים ושלוש שנה, כך מספרים לי יודעי דבר, נולדתי ברוב רעש וצלצולים בבית החולים אשר בפתח שמיקווה, למשפחת ואן-דר-גראף. אחותי עיקמה את אפה למראה היצור הצווחני והמוזר שגנב ממנה את תשומת הלב המשפחתית, ואחי הביע שאט נפש על כך ששוב רימו אותו והביאו לו אחות קטנה במקום אח קטן. הרוחות סערו, ואילו אני המשכתי, באומץ לב זערורי, לנעוץ עיניים קטנות ועגולות בעולם האכזר.

 השנים חלפו, ועודני נועצת עיניים עגולות בעולם אכזר לא פחות, ועם אומץ לב זערורי עוד יותר. כמה אנשים מקרב דורשי טובתי סברו שבכל זאת יש מקום לחגוג את קיומי המתמשך, וכך התכנסתי עם משפחתי והזאטוטים לבוצריים חגיגי במסעדה נאה. האחיינים והאחייניות שימחו את ליבנו בפטפוטיהם המשעשעים (”יש לי פיפי” - “גם לי יש פיפי” - “עכשיו יש לי קקי” - “אני רוצה מיץ ענבים” - “אמא, הוא לקח לי את המיץ ענבים” - “יש לי שוב פיפי” וחוזר חלילה), בעוד המלצרית למודת הסבל הגישה לנו מאכלים טעימים לרוב. הואן-דר-אח ומשפחתו הגיעו ראשונים לאירוע, והגישו לי ברוב טקס שקית נאה, ובה חבילה מהודרת עם סבון נוזלי וקרם גוף איכותי של חברה יוקרתית כלשהי. “איזה כיף!”, עלצתי בליבי, “אני הרי אוהבת סבונים ודברים כאלה”. שניה הגיעה הוואן-דר-אחות, והגישה לי בשם משפחתה שקית נאה ובה אריזה מהודרת. ובתוך האריזה המהודרת נחו סבון נוזלי וקרם גוף איכותי מחברה יוקרתית אחרת. “המממ”, אמרתי לעצמי, “איזו הצטרפות מקרים משונה. ובכל זאת, איזה כיף! אני הרי אוהבת סבונים ודברים כאלה”.

מקץ כ- 6 חביתות עם סלט, כמה עוגות, גלונים של מיץ ענבים וכ- 2876352 הליכות לשירותים עם פעוטות שונים, תמה המסיבה ושבנו הביתה. בבית פרקתי את השלל הסבוני ואף מיקמתי פריטים נבחרים במקומות מתאימים בבית. בכל זאת, אין דין בית שימוש עם סבון איכותי בניחוח “קיץ מתוק וניל-פצ’ולי-ג’ינג’ר-סבבה-אגוזים” כדין בית שימוש סתם עם סבון “נקה שבע”. כתום שיחת טלפון קצרה עם חבריי הטובים א’ ו- ג’, הוחלט שניפגש בערב כדי לשתות קפה, לאכול עוד קצת דברי שחיתות ולחגוג את יום הולדתי. התכוננתי לאירוע עם מקלחת חגיגית ומפנקת בניחוח תפוז-מנדרינה-ג’ינג’ר-במבה-אדומה עם גרגרי פילינג, וחשתי עצמי כמארי אנטואנט ממש, רק פחות מסריחה ועם ראש עדיין מחובר לכתפיים.

בערב נפגשנו, א’, ג’ ואנוכי, וישבנו לנו בבית הקפה החביב עלינו שבו המלצרית זוכרת בעל פה את מנותינו, והכיסאות הנוחים להפליא זוכרים את תבניות ישבנינו. א’, בחיוך נרגש, הגישה לי את מתנתם של הצמד בשקית נאה. השקית הכילה…

נו, אתם כבר יודעים…

כן, בדיוק כך…

סבון נוזלי וקרם גוף איכותי, הפעם מחברת הסבונים ודברים כאלה שאני הכי הכי אוהבת, כפי שציינתי לא פעם ולא פעמיים בפני א’. “אלים אדירים”, אמרתי בבני מעיי, “כלום חבריי ובני משפחתי מנסים לרמוז לי משהו? אני דווקא משתדלת לקרצף מעלי את הג’יפה היומיומית בכל הזדמנות”. א’ וג’, שהם אנשים יקרים מכל יקר, שאלו אותי בעליצות אילו עוד מתנות קיבלתי.

אז סיפרתי להם.

פניהם של האנשים היקרים נפלו מעט. מיהרתי לנחם אותם ולהגיד שקודם כל, אמרתי להם לא פעם ולא פעמיים שאני מאוד אוהבת סבונים, בפרט מאותה רשת, אז זו מתנה נפלאה. רק שאכן, זהו צירוף מקרים הזוי משהו. המשכנו לחגוג עם דברי מתיקה, וכשהגעתי הביתה פרקתי את דברי הסבון הנוספים, ואני שמחה לבשר שכעת אני מצוידת בכמות סבון וקרם גוף שתספיק לי עד שמכבי תזכה שוב באליפות אירופה בכדורסל. במילים אחרות, אנשי נקה שבע יכולים לשכוח ממני. 

אז שוב תודה רבה לכל האנשים ששימחו את ליבי ושלחו ברכות, חיוכים ומתנות! אתם אנשים יקרים. אני מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי להדיף ניחוחות נעימים בלבד מעתה ועד יום ההולדת הבא. אז תצטרכו לחדש את אספקת הסבונים ודברים כאלה שלי.

לפני שני אמשים נסעתי לתומי בשטינקמוביל לכיוון עיר מולדתי, בתום יום עבודה מפרך. שירכתי את דרכי לירכתי הרכב המטרטר, ולדאבוני הסתבר שיש לי שתי ברירות בלבד: לעמוד עד שמישהו יואיל לקום ממקומו (מה שיקרה, סביר להניח, שתי תחנות לפני שאני יורדת), או להכריח יצור צעיר ומנוקב-גבה להוריד את רגליו מהכיסא כדי שאוכל לשבת. שני בני תשחורת ישבו בהתרסה רבתי בתצורת ארבעת המושבים הפונים זה אל זה, כשהם מנצלים את כל ארבעת המושבים: דהיינו, שניים לישבנים, ושניים לרגליים. ובכן אילצתי אחד מהם לפנות לי מקום, והשני המשיך להשעין את רגליו על הכיסא. לרגע שקלתי לבקש ממנו בנימוס אך במפגיע להוריד את הרגליים, כי זה לא יפה וגם לא הגייני במיוחד, אבל צעירים מנוקבי-גבות לא נוטים להאזין לדברי טעם.

בשלב מסוים עלה כרטיסן עייף למראה והחל עובר בין הנוסעים. כשהגיע למנוקב-הגבה, הורה לו להוריד את רגליו מהכיסא, והוסיף את הגערה המפורסמת: “תגיד לי, בחור, גם בבית אתה שם ככה נעליים על הספה?” - “ת’אמת? כן”, השיב לו הנער מבלי להתבלבל. מיותר להוסיף שכשלוש שניות לאחר שהכרטיסן הלך לדרכו, רגליו של הנער שוב היו על הכיסא.

ומנוקב-הגבה הלז הוא רק קצה הקרחון. לא שאני אומרת שבנעוריי, לפני כחמש מאות שנה, לא היו נערים חצופים ונערות גסות רוח. היו. אבל - ואולי אני משלה את עצמי כאן - היתה גם קצת בושה. היתה הבנה שהתנהגות כזו, אינה התנהגות ראויה. היום זה הנורמה. היום, מי שיותר חצוף, רועש, מקלל, מפריע - נישא על כפיים. כאילו יש איזו חוכמה או גבורה גדולה במנטליות של “אני שם זין על העולם” ו”יאללה יאללה לכו תחפשו”. החוצפה הישראלית, שהיתה פעם סמל להעזה וגבורה כנגד כל הסיכויים, הפכה לסתם חוצפה שמעצבנת את כולם ואינה תורמת דבר פרט ליצירת דור של בני נוער רפי-שכל ודלי-הישגים, שחושבים שיוכלו להשיג הכל בכוח הזרוע. ואיש אינו פוצה פה ומצפצף, כי במקום שבו האלימות היא ערך עליון, אנשים בני תרבות - אומללים שכמותם - חוששים לקפח את חייהם.

והערב בשטינקמוביל, היו אלה שתי נערות - פריחות, בלשון העם - שהחליטו לשדר לנוסעים שרשרת של להיטים רועשים מהמכשיר הסלולרי. ברגע הזה, בחיי שלא יכולתי יותר לשאת זאת. שלפתי את פלאפוני הנאמן, וניסיתי לשדר להן בקונטרה כמה מנעימות הצלצולים שלי. אלא מאי? הפלאפון שלי הוא דור מינוס חמש, צלצוליו העלובים חלשים הם, ובהחלט אינם יכולים להתמודד עם ה”אומצה-אומצה-אומצה” מהמכשיר האימתני של הפריחות. נאלצתי לבלוע את העלבון הצורב, ולהמשיך לשמוע את רג’ינה ספקטור באוזניותי מעורבת עם זבל טראנסי, עד סוף הנסיעה.

עם זאת, המשכתי לטוות בראשי דרכים להילחם במפגע הסביבתי הזה. מדוע, שאלתי את עצמי, אי אפשר להמציא מכשיר, שכל מטרתו היא לתת קונטרה למרעישי-השטיקנמובילים? זה יהיה מכשיר קטן, נגן MP3 בלתי מתוחכם, שיהיה מסוגל לשדר מוסיקה בעוצמה גבוהה. במכשירון הזה אאחסן לי מספר יצירות נבחרות, ובפעם הבאה שאיזה יצור פרחי יתחיל לפזר את הזבל הרועש מהסלולרי - אשמיע בעוצמה אדירה את “ארית מלכת הלילה” מתוך “חליל הקסם” של מוצרט, או את “רכיבת הוולקירות” של ואגנר. אם למישהו יהיו טענות, אגיד שיש לי זכות ליהנות גם כן מהמוסיקה החביבה עלי, מה יש? הבעיה היא, שכמו שאני מכירה פריחות ממוצעות, הן לא תוותרנה והנסיעה תהפוך לקקופוניה אחת גדולה. לחלופין, יש סיכוי שישלפו עלי סכין קפיצית.

המממ. שמא יש לגייס לטובת העניין את שאר יושבי האוטובוס? אפשר, למשל, לארגן שירה בציבור. רצוי לבחור בשיר שכולם מכירים ולא קשה במיוחד לשיר אותו - “הנה מה טוב ומה נעים”, למשל, או “הבה נגילה”, או “שיר המנגל”, משהו כזה. כשכולם עסוקים בלזייף את “עורו אחים בלב שמח”, איש איש בסולמו שלו, קצת קשה יהיה לפרחות ליהנות מהרעש הפרטי שלהן. הבעיה כאן היא שקשה לגייס אנשים בימינו למטרות טובות, כגון עמידה על הזכות לנסיעה שקטה בתחבורה הציבורית.

ובכן, אני מפנה את השאלה לקוראי הבלוג הנאמנים: אם מישהי, שנראית עצבנית קלות, היתה מחלקת לכם שירונים תוך כדי נסיעה לפתח-שמיקווה, ומעודדת אתכם להצטרף אליה בשירה אדירה של “הבה נרננה, הבה נרננה” - הייתם מצטרפים, או שמא קוראים למשטרה או מחייגים למד”א? אם מספיק אנשים חושבים שזו מטרה ראויה, דהיינו, לא רק נסיעה שקטה באוטובוס אלא הפגנת מחאה כנגד תרבות הרעש והחוצפה שפשתה בקרבנו כתולעי-מעיים עקשניות במיוחד, אנא הצטרפו אלי! העבירו את המסר: בפעם הבאה שאתם נתקלים בפרחות חמושות בסלולרי רועש באוטובוס, פצחו בשירה אדירה! אל תחששו ואל ירך לבבכם! כוחנו באחדותינו! אם נפעל ביחד, נוכל להביא את השינוי ולהכניס קצת תרבות ודרך ארץ לחברה הישראלית!

או שנמות מדקירה של סכין קפיצית. מה שיבוא קודם.

ראשית כל, תודה מכל הלב לכל הדואגים לשלום משפחת ואן-דר-גראף! ואן-דר-אבא טרוד בימים אלה בפעילויות של התאוששות והחלמה, האחיינים והאחייניות בריאים לעת עתה, והואן-דר-אחות סיימה את הטיפולים הכימותרפיים. בקרוב ניתוח, אבל לוקחים נשימה עמוקה בינתיים.

בחזית הגדולה האחרת בחיי, זו של העבודה, נרשמה מיני-מהומה השבוע. הבוסים הישירים יצאו להם לחופשה נעימה בחו”ל, ושפחתכם הנאמנה מילאה את מקומה של הואן-דר-בוסית, משימה שהיא מרגשת ומבעיתה בו זמנית. לא אגזים אם אומר שחזרתי בכל יום הביתה במצב מפורק חלקית ונאלצתי להגביל את ניצולת האנרגיה שלי לפעולות פשוטות כגון אכילה, חפיפת שיער וצפייה בסרטי מופת דוגמת “מותק הילדות התחלפו”. במשך היום, הייתי עסוקה במתן מענה ל- 2429138457 אימיילים בקירוב, מעובדי המחלקה שנתקלו בבעיות שונות ומשונות, ובדאגה שנעמוד בלוחות זמנים מטורפים לחלוטין מלקוחות שציפו שנשלים עבודה של שבועיים ביומיים, רצוי אפילו בשעתיים. ברם, אני מוכרחה לציין שעמדתי במשימה בגבורה ראויה לציון ואף בהצלחה מסוימת: לראייה, המחלקה עדיין עומדת על תילה ולא התפוצצה באופן ספונטני, ואף אחד גם לא שלח לנו מעטפת נפץ זועמת או הגיש כנגדנו תביעת נזיקין. לפחות לא עד מועד סגירת פוסט זה.

והנה ביום רביעי, בעודי משטנקבלת* את דרכי בציר ז’בוטינסקי המהולל לכיוון העבודה, מחריד אותי צלצול סלולרי בהול. אני מרימה את המכשיר בדחילו, וראש הצוות הטכני שלנו, הלא היא ע’ העשוייה ללא חת, פולטת באוזני משפט מחובר-מילים ונטול-נשימה: “היתה-בעיה-עם-הפרוייקט-שלא-הספקנו-לסיים-אתמול-הלקוח-כועס-המנכ”ל-רוצה-לראות-אותנו-בואי-לחדר-ישיבות-מיד-כשתגיעי-למשרד-ביי”.

רבע שעה מאוחר יותר, בנקישות ברכיים חינניות, ע’ ואנוכי מתיישבות לפני המנכ”ל. להתמודד עם הואן-דר-בוס הישיר זה דבר מרתיע כשלעצמו, אבל לתת את הדין בפני הואן-דר-ביג-בוס, ועוד עם לקוח כעוס ברקע, זה כבר דבר שמצדיק לקיחת סמי הרגעה שונים בעלי השפעה מתמשכת. האיש הגדול נועץ בי מבט חודר ושואל, בקול רגוע אך תקיף, מה בדיוק מתרחש ומדוע לקוח X טוען שפישלנו. השיחה ממשיכה כדלקמן:

אני: העניין הוא, *כחכוח עצבני* שלקוח X שאל אותנו ביום ראשון אם נספיק לסיים עד יום שלישי, ואמרנו לו שאין סיכוי, כי…

ודב”ב (קוטע אותי בהינף יד סמכותי): אז נסיים את זה היום?

אני: לא, כי ההערכה שלנו היתה שרק ביום חמישי נסיים. אנחנו ממש לא פישלנו כאן, כי הרי אמרנו ללקוח ש…

ודב”ב (קוטע שנית): אפשר לסיים את העבודה לפני יום חמישי?

אני: אפשר, אבל רק אם נוסיף עוד אנשים לעבודה. תראה, הבעיה מלכתחילה היתה שההיקף של העבודה הוא גדול מדי בשביל…

ודב”ב (קוטע): אז תוסיפו כמה אנשים שצריך, סיימו כמה שיותר מהר ותודיעו ללקוח.

אני (בחיל ורעדה): אתה רוצה שנכתוב ללקוח הסבר לגבי העיכוב? זה לא שהבטחנו לו שנעמוד בזמנים, מראש אמרנו בפירוש שזה לא יקרה, הדרישה פשוט לא היתה אפשרית…

ודב”ב: לא צריך. רק תסיימו כמה שיותר מהר. דווחו לי כשתגיעו ללקוח שהפרוייקט הסתיים.

ובזו הסתיימה הפגישה. התפזרנו איש-איש לדרכו, ע’ ואנוכי הוספנו חיש מספר אנשים לפרוייקט, וסיימנו אותו מהר ככל האפשר. הבעתי בפני ע’ את התרעומת שלי על כך שבעצם, באמת לא פישלנו, רק שהדרישות של הלקוח היו בלתי הגיוניות, ואמרנו להם את זה. ובכל זאת הלקוח ציפה שנעמוד איכשהו בלו”ז הבלתי אפשרי. את הואן-דר-ביג-בוס זה לא ממש עניין. “עזבי אותך”, כך ע’ בנימה מנחמת, “אותו מעניין רק שהלקוח יקבל מה שהוא רוצה, ושאנחנו נקבל תשלום”. קול הצדק שבראשי התנגד קלות, אבל נאלצתי להודות שמבחינת הודב”ב, יש בזה מן ההיגיון. חשוב לתת ללקוח את מה שהוא רוצה, גם אם הוא רוצה שנסיים פרוייקט של שבועיים בשעתיים, אתמול. ואם זה לא אפשרי? נגיד לו ש”ייתכן שיהיו בעיות אבל נעשה כמיטב יכולתנו”, העיקר לקבל את העבודה. ומקסימום נתווכח איתו בסיום. כנראה שאלה הם פני השוק בימינו. אני מעדיפה להגיד את הכל דוגרי כבר בהתחלה, אבל אם הייתי עושה את זה, ייתכן שלא היינו מקבלים את העבודה. המממ.

כנראה שואן-דר-ביג-בוסית אני כבר לא אהיה.

* אכן, מלשון “שטינקמוביל”.

עוד יום מייגע במיוחד במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. בשעת אחר צהריים מוקדמת אני מוצאת את עצמי נאבקת לנשום בין סיום פרוייקט מעצבן, לחוץ ובלתי אפשרי א’ לבין תחילת פרוייקט מעצבן, לחוץ ובלתי אפשרי ב’. הואן-דר-בוס, שאי אפשר להאשים אותו בשום דבר פרט לרצון לעמוד בלוחות הזמנים ההזויים להפליא של הלקוח (שחי ככל הנראה במימד זמן אחר, שבו בכל שעה אפשר לעשות עבודה של חמש שעות), לוחץ לקבל בחזרה אי-אילו קבצים שהיו אמורים להסתיים אתמול, רצוי אפילו שלשום. אני לוגמת את הקפה הדלוח שהתקרר כבר לפני שעתיים, בתקווה שינסוך בי תוספת מרץ, ופונה למקלדתי הנאמנה (והארגונומית!) כדי לסיים סוף סוף את הקובץ הטורדני. לפתע, מצלצל לו הסלולרי. אני משיבה בהיסח הדעת, עיני נטועות בגיליון אלקטרוני סבוך בן כמיליון שורות:

“הלו?”

“שלום, מדברת נציגת-מכירות-עם-קול-עייף-ומשועמם-שמתה-שהמשמרת-תיגמר-כבר מ”חם”, חברת הכבלים שלך.”

“כן?” כך אני בחוסר סבלנות, אפי נטוע בחוזקה בטבלה הסוררת שלפני.

“רציתי להציע לך הצעה מיוחדת”, כך הנציגה המשועממת, “את יכולה לקבל את שירות ‘חם וידאו דה-לוקס’ בחצי מחיר לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, ואחר כך זה במחיר מלא, ושירות ‘חם וידאו דה-לוקס’ מציע לך את התוכניות הטובות ביותר, הסרטים החדשים ביותר, וכל הדברים שאין בערוצים הרגילים של ‘חם’, כל זה בחצי מחיר לתקופה של שלושה חודשים, לניסיון של ‘חם וידאו דה-לוקס’, עם כל התוכניות והסרטים הטובים ביותר, במבצע מיוחד, תוכניות טובות, סרטים חדשים, אין בערוצים, שלושה חודשים, חצי מחיר, דה-לוקס”.

סביר להניח שמילותיה המדויקות היו שונות במקצת, אך תשומת ליבי נחלקה, כאמור, בין מבצע הדה-לוקס לבין הפרוייקט הבכלל לא דה-לוקס והואן-דר-בוס הנושף בעורפי. “אני לא מעוניינת”, הפטרתי לכיוון המשועממת הטלפונית, “תודה”.

“אבל למה? את מקבלת את כל הסרטים החדשים וכל התוכניות בחצי מחיר עם דה-לוקס במבצע מיוחד של ‘חם’ בלה בלה יאדה יאדה סרטים חצי מחיר קשקושים נוספים שלא שמעתי כי הייתי עסוקה עם הקובץ הבלתי אפשרי, כדאי לך!”

“לא תודה”, כך אני במשנה תוקף, “לא מעוניינת”.

“את יכולה להסביר לי למה? כי זה מבצע ממש שווה עם החצי מחיר דה-לוקס”.

“למה?” חמתי בערה בי להשחית, “אני אסביר לך בדיוק למה”. ניתקתי את אפי האומלל מהקובץ האומלל לא פחות, ופניתי לשפוך על ראשה של המשועממת אש וגופרית: “מדי חודש בחודשו אני משלמת סכום לא מבוטל בכלל לחברת ‘חם’, ובתמורה חברת ‘חם’ נותנת לי שירות גרוע יותר ויותר. אתם משדרים את אותן סדרות ישנות שוב ושוב ושוב, עד שאני כבר יודעת לדקלם קטעים שלמים מהן בעל פה, ושומרים את העונות החדשות ל’וידאו דה-לוקס’ שלכם; שילמתי במיוחד על חבילה של כל ערוצי הסרטים, ולא רק שגנבתם ממני ערוץ אחד, שהיה ממש מוצלח, בשביל לשדר בו פרסומות לשירות ‘וידאו דה-לוקס’, אלא שבכל שבעת הערוצים האחרים אתם משדרים ללא הרף סרטים מעצבנים באיכות מחורבנת שאפילו האנשים שיצרו אותם לא רוצים לראות אותם יותר. כמה פעמים אפשר לראות איזה סרט יפני מעפן דל-תקציב משנות השבעים שהוא באיכות כל כך גרועה, שהסאונד שלו לא תואם לתנועות הדיבור של השחקנים, למרות שהוא בכלל לא מדובב והם מדברים יפנית? ועד שכבר יש סרט יחסית חדש, למה לשדר אותו שבוע ברצף? כמה פעמים בשבוע אחד אפשר לראות את ‘ספיידרמן’? יום ראשון - ספיידרמן; יום שני - ספיידרמן; יום שלישי - ספיידרמן, יום רביעי- ספיידרמן, פלא שלא התחלתי כבר לטפס על קירות בעצמי. ומאוד נחמד שאתם שוב משדרים את כל הפרקים של ‘בנות גילמור’ מההתחלה, בפעם הרביעית או החמישית, אבל תסבירי לי, למה לא מגיע לי לראות את העונה החדשה של ‘Kyle XY’, למשל? למה אני צריכה לשלם עוד כסף, מעבר לכסף שאני כבר משלמת? למה אני צריכה לקבל עונש על זה שאני לקוחה ותיקה ונאמנה ולא עזבתי אתכם לאנחות ועברתי לחברת הכבלים ‘כן’ כמו שכולם עושים עכשיו? אז אתם עוד רוצים לעשות לי טובה ולתת לי הנחה על סכום שאני לא הייתי אמורה לשלם מלכתחילה, אם רק היתה בכם טיפת הגינות והייתם רוצים לתת תמורה אמיתית ושירות כמו שצריך?”

רגע של שתיקה. אני תוהה אם המשועממת מחייגת לפרמדיקים שיבואו לאסוף את הלקוחה ההיסטרית.

“טוב”, נשמע קולה, משועמם כמקודם, “אז יש לי הצעה אחרת בשבילך. תמורת סכום מיוחד של לא-זוכרת-כמה שקלים, תוכלי לקבל את ערוץ הבריאות, ערוץ הבידור או ערוץ החירטוט כתוספת לחבילה שלך.”

אני נאנחת כבדות. המסר לא ממש עבר, ככל הנראה.

“לא תודה. לא מעוניינת.”

“אבל למה? זה מבצע ממש שווה. את יכולה להסביר לי למה?”

“לא, אני לא יכולה להסביר. שלום.”

ניתקתי ושבתי לקובץ הדחוף. אני לא אתפלא בכלל אם מחר הלקוח ישלח מייל בהול לואן-דר-בוס, וישאל אותו למה לכל הרוחות הגיליון האלקטרוני ששלחנו לו מכיל עמודה בשם “ספיידרמן”. אני אגיד לו בתגובה שיתחבר לשירות הכבלים של ’חם’, אז הוא כבר יבין הכל.