ואן דר גראף אחותך

יש לי רופאת משפחה נהדרת. היא מצטיינת ביכולת מופלאה עד מאוד, שרופאים רבים חסרים אותה: היא מקשיבה. כלומר, היא יודעת את נפש הבהמה החולה היושבת לפניה, ומנסה לדבר אליה בשפת בני אדם למען תבין מהי המחלה ולמה נחוץ הטיפול. יתרה מזאת, היא מצליחה להתמודד בחן רב עם פרצי ההיפוכונדריה הרגעיים שתוקפים אותי מדי פעם (”האמת, ואנדר, לא נראה לי שאת צריכה סריקת MRI של כל הגוף בגלל המיגרנה; אבל בואי נחכה שבוע ונראה אם המצב משתפר ואז נחליט, טוב?”), ובאופן כללי ניחנה במנה גדושה של מה שמכונה באנגלית Bedside Manner, דהיינו יכולתו של הרופא לטפל לא רק בסימפטומים, אלא אף בפציינט.

ומשום שניחנה רופאתי בעדינות כזו, היא ניסתה לחסוך ממני עוד היתקלות עם הטמטום הרפואי שרווח, למרבה הצער, אצל חלק מהקולגות שלה. החל הדבר בזה שסיפרתי לרופאתי שאני לא ישנה טוב בלילות, וליתר דיוק, מתעוררת בבקרים עייפה עוד יותר משהייתי כשהלכתי לישון. “לוקח לי זמן להתאושש מהשינה כל בוקר”, סיפרתי לה בעצב, “אני מרגישה כאילו רצתי מרתון כל הלילה”. – “אפשר לנסות לשלוח אותך למעבדת שינה”, כך רופאתי בהרהור, “אבל תהיי מוכנה לזה שהם יגידו לך לרדת במשקל”. – “אבל גם כשהייתי רזה התקשיתי לישון”, כך אני. – “כן, טוב… פשוט תהיי מוכנה לזה”, רמזה הרופאה בטון שאינו מבשר טובות.

 ובכל זאת רציתי לבדוק את האפשרות של שינה קצת פחות מייגעת בלילה: אי לכך התייצבתי אצל רופאת אף-אוזן-גרון, ששמה מתחרז עם ד”ר ציפורה קרקר, בקופת החולים הקרובה למקום מגוריי, כדי לקבל הפניה למעבדת שינה. ד”ר קרקר קיבלה אותי ברוח צוננת, הסתכלה לתוך נחיריי בזה אחר זה ואז פצחה ואמרה: “את צריכה לרדת במשקל”. נאנחתי.

“בסדר”, כך אני, “אבל גם בתקופות שהייתי הרבה יותר רזה היו לי בעיות שינה. כל החיים שלי, למעשה”. – “אני לא יודעת מה היה קודם”, כך הקרקרית בביטול נחרץ, “אני יודעת מה יש עכשיו”. – “את רואה משהו באף או בלוע שלי שקשור להשמנה?” העזתי ושאלתי אותה. או-הו. טעות מרה.

ד”ר קרקר נעצה בי מבט מזרה אימים. “לא, אני לא רואה את זה באף. אני רואה את זה עליך. את אישה צעירה, לא חבל? אם את לא מסוגלת לעשות את זה לבד, יש מסגרות בקופת חולים שיכולות לעזור לך לרזות.” – “את בטוחה שזה קשור?”, הקשיתי. ד”ר קרקר פערה עיניים כמגשי קומבו סושי: “ברור שזה קשור! בוודאי שזה קשור!” – “אז איך זה יכול להיות שתמיד היתה לי את הבעיה הזו, גם כשהייתי רזה?…” מלמלתי בקול רפה. הרופאה לא טרחה להשיב לי, ונעצה בי מבט שכולו “תשתקי-כבר-קרציה-שמנה-ותרדי-במשקל-במקום-לבלבל-לי-את-המוח-עם-השאלות-הדביליות-שלך”. עשיתי ניסיון נואש אחרון להשמיע בדיחה עקומה: “מה יש, לאנשים שמנים לא מגיע לישון?” - “אני אמרתי שלא מגיע?” נזפה בי ד”ר קרקר, והגישה לי הפניה למעבדת שינה, “עדיף שתרדי במשקל, את לא רוצה להשתמש בסיפאפ*, זה הדבר הכי נורא שיש”. - “נו, אבל מה אם אני ארזה ועדיין אצטרך להשתמש בסיפאפ?” ד”ר קרקר לא השיבה, רק נעצה בי שוב מבט מגונה שאמר בבירור “אין מצב, גיברת. אני החלטתי פה שאת צריכה לרזות, ולעזאזל ניסיון החיים שלך”.

הצצתי בטופס ההפניה למעבדת השינה: בהפניה נאמר, ואני מצטטת, “ממצאים בבדיקה: השמנת יתר ניכרת מאוד”. הוכיתי בהלם קל. זה עתה ישבתי חמש דקות אצל רופאה מומחית לאפוזנגרון, כדי לשמוע ממנה שאני שמנה עד מאוד. היא לא הסבירה לי מהן הפרעות שינה, או איך השמנת היתר כביכול גורמת להפרעות השינה במקרה שלי. היא רק קבעה, במומחיות קרקרית, שאני שמנה, ולא סתם שמנה, אלא בצורה “ניכרת מאוד”. ובזה, בעצם, יצאה ידי חובתה.

אציין כי הכיסא שעליו ישבתי לא נשבר ואף לא נסדק, וקול צעדי לא הדהד במסדרונות הקופ”ח משל הייתי גודזילה. אנשים לא ברחו מפני בצווחות בעתה, וארגון “ספר השיאים של גינס” העולמי לא הכריז עלי כעל פנומן הראוי להנצחה. האמנם אני כל כך שמנה שאי אפשר לבצע בי שום טיפול או בירור רפואי עד שארזה ואפטור את העולם, או לפחות את מעבדת השינה המהוללת, מעולו של עכוזי השופע?

יצאתי את חדר הרופאה כשאני מהורהרת. זו לא הפעם הראשונה בחיי, וסביר שלא תהיה האחרונה, שבה יגידו לי ש”אם רק תרזי, הכל יסתדר”. אמרו לי את זה על המחזור הלא סדיר שלי. כשהייתי רזה למופת, המחזור השתולל לו. היום, כשאני בגדר “השמנת יתר ניכרת מאוד,” המחזור מתקתק כשעון. אתמהה. אמרו לי את זה על כאבי גב/ברכיים. עליתי במשקל, ומשום מה הכאבים פחתו וכמעט נעלמו. אתמהה. עכשיו אומרים לי את זה על הפרעות השינה. להתחיל לתמוה כבר מעכשיו?

באחד הפרקים החביבים עלי בסידרה המופתית “האוס”, הגיע לבית החולים פציינט ששקל קרוב ל- 200 קילו. הרופאים היו משוכנעים שהמחלה שלו קשורה להשמנה. הפציינט התעקש שלא. העבירו את האומלל סוללה של בדיקות מתוך כוונה למצוא שההשמנה שלו הורגת אותו. בסוף נתברר כי האיש גסס מסרטן ריאות, מחלה שאינה מפלה בין שמנים לרזים, לכל הדעות. היה מאוחר מכדי להציל אותו, כמובן. לא יכולתי שלא לתהות כמה פעמים הוא התלונן בפני רופאים ונענה בתשובה הלקונית, המתנשאת, “קודם כל, תרד במשקל”. לא יכולתי שלא לתהות למה לשמנים מותר להמשיך לסבול, כי כל עוד הם “מתעקשים” להמשיך ולהיות שמנים, זה לגיטימי לא לטפל בבעיות שלהם. לי אישית נמאס להיות “מטופלת על-תנאי”, שהרופאים עושים לה טובה ומטפלים בה בחוסר רצון בולט כי “ברור שלו רק היתה יורדת במשקל, הכל היה מסתדר”.

 וחוץ מזה, אני שונאת קרקרים.

  * סיפאפ - Cpap בלעז: מעין מסיכה המתלבשת על האף ודוחסת אוויר לתוך הנחיריים, כדי למנוע בעיות של דום נשימתי. לא ברור למה ד”ר קרקר שונאת אותו כל כך. הייתי מצפה שהיא תעדיף שהפציינטים שלה יסבלו מחוסר נוחות קל בלילה אבל לפחות ינשמו כמו שצריך. מצד שני, אני לא ד”ר. אני אפילו לא קרקר.

והרי אימייל נזעם שנשלח זה עתה להנהלת שירות המנויים של “ידיעות אחרונות”, עיתון ידוע ומכובד לכל הדעות. הפרטים המזהים הוסוו כמקובל. היו אתם השופטים:

“להנהלת שירות המנויים שלום רב,

כבר שלושה ימים שאני מקבלת שיחות חוזרות ונשנות בטלפון הסלולרי, מאת נציגי שירות של עיתונכם. אדגיש כי המכשיר שייך לחברה שבה אני מועסקת, והוא נמצא בידי אדם אחר (ששמו איש-שפעם-עבד-איתי) לפני שהועבר לרשותי. הנציגים השונים שהתקשרו אלי ביקשו תחילה את איש-שפעם-עבד-איתי, וכשנענו שזה כבר אינו המספר של אותו איש, ניסו לעניין אותי בהצעה למנוי על עיתונכם. שוב ושוב סירבתי בנימוס, תוך בקשה שיתוקנו הנתונים לגבי הבעלים של המכשיר וכן שיצוין במפורש בסיכום הפניה שאיני מעוניינת.  

לפני כמחצית השעה קיבלתי טלפון נוסף מנציג מכירות בשם אלירן, שביקש שוב את משפחת איש-שפעם-עבד-איתי, נענה שזה כבר אינו המספר של איש-שפעם, וניסה שוב לעניין אותי במנוי. הסברתי, שוב, שאיני מעוניינת, וביקשתי במפגיע למחוק אותי מרשימת הטלפונים במוקד. לא ייתכן שבכל שעות היממה אקבל את אותה השיחה בדיוק ממוקד שככל הנראה אינו מסוגל לתעד שיחות כראוי. להפתעתי הרבה, אלירן הבהיר לי שאין באפשרותו לבצע שום שינויים ולתעד בשום צורה את תוצאות השיחה בינינו, ויעץ לי לדבר עם שירות הלקוחות ולבקש מהם שיופסקו הפניות אלי, כי אין מזור אחר למצוקתי. אלירן אף טען שהעברת תלונה למנהל המשמרת, כבקשתי, לא תעזור לי. 

כעצתו, התקשרתי למספר כוכבית-3773, ומקץ המתנה של כרבע שעה ללא מענה,* הבנתי כי אין לי יכולת לבזבז זמן עבודה יקר נוסף על הנושא. האמנם קיבלו נציגיכם את ההוראה להתקשר שוב ושוב ושוב (ושוב) לאנשים תמימים ולהציק להם, בתואנה ש”אי אפשר לתעד את תשובתם השלילית”, כחלק ממאמץ קידום המכירות של העיתון? כולי תקווה שלא. 

אנא מכם, הפסיקו את ההטרדות בטלפון. לא קוראים לי איש-שפעם-עבד-איתי, איני מעוניינת במנוי כפי שהבהרתי לשמונת הנציגים ששוחחתי איתם, ועיתון מכובד ומרשים כ”ידיעות אחרונות”, ודאי ירצה שנציגיו יהיו מסוגלים לעבוד ביעילות רבה יותר ולא יטרידו אנשים ללא כל הצדקה. הדבר אינו מוסיף לשמו הטוב של העיתון ובוודאי שאינו מוסיף רצון טוב ונכונות מצד מנויים פוטנציאליים. לכל הפחות, אנא דאגו שמי שנתן תשובה שלילית לפנייתכם יוסר מרשימת השיחות במוקד המכירות – קל וחומר מי שנתן תשובה שלילית כזו שמונה פעמים בתוך יומיים וחצי. 

לטיפולכם המהיר אודה,

ואן-דר-גראף-אחותך.”

השאלה שנשאלת היא: האם בפעם הבאה שיתקשרו אלי מהמוקד הנ”ל, עלי להתחיל לשיר “חנן ועליזה יצאו לשדה, חנן הרועה ועליזה השה, מה מה מה מה מה מה”** עד שהנציגים יישברו ויחדלו? חוו דעתכם.

* כשהשיר “מדינה אחת, פעמיים ים” מתנגן באוזניי בעוצמה שהיתה גורמת לפיל חירש לקפוץ מצוק מרוב ייאוש.

** עשר נקודות למי שמזהה את הרפרנס.

שעת ארוחת הצהריים במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. שפחתכם הנאמנה ועוד שלוש קולגות מתיישבות לאכול, מי באורז ומי בפשטידה ומי בחומוסצ’יפסלט. נושאי השיחה נעים בין סרטים אוויליים משנות השמונים (”זאת קומדיה רומנטית, אבל גם קצת דרמה ובעצם יש לזה סוף טראגי”), עליית המחירים בחומוסיות באזור המשרד (”אני חושבת שזה ממש מוגזם לדרוש 12 שקל על תוספת סלט שלא היתה מספיקה לאוגר סיבירי”), ועלילות צאצאים שונים של המשתתפות בארוחה (”ואז הבת שלי אמרה, ‘אמא, אני לא רוצה לאכול דברים ירוקים’”). 

לפתע, אחת מהקולגות (חזה עוף ואורז עם שעועית) סיפרה לנו בהבעה עגומה משהו: “אל תשאלו איזה קטע, הבן של חברים טובים שלנו אמר להם שהוא הומו.” - “באמת?”, השיבה קולגה שניה (פשטידת גבינות ותרד), “אוי, כמה נורא בשבילם.” - “כן”, החרתה-החזיקה אחריה הקולגה השלישית (גולאש עם אורז לבן), “זה באמת קשה”.

“למה?” שאלתי שאלת תם. “אוקיי, זה לא שגרתי, אבל זה לא שהילד בא ואמר להם שהוא חולה בסרטן סופני או משהו. למה כל כך נורא? הוא בדיוק אותו אדם שהיה עד עכשיו, רק שהוא החליט לחשוף שיש לו נטייה מינית אחרת. זה כל כך נורא?”

“תשמעי”, כך פשטידת גבינות, “לא קל להורים לשמוע שהילד שלהם הומוסקסואל. גם לי כאמא לא היה קל לשמוע את זה.” - “כן, אבל למה, בעצם?” שאלתי אני. “חשבת פעם למה זה כל כך קשה או נורא? מה כל כך מזעזע בבשורה הזאת? הרי הילד בריא ושלם, הוא פשוט הומו. למה זו בשורה איומה כל כך להורים?” 

“כי הסביבה לא מקבלת הומואים”, התערבה אורז עם שעועית.

“נו, אבל ההורים זה חלק מהסביבה, לא? אז אם הם יחליטו לקבל את בנם ההומו, כבר עשינו בזה משהו, לא?” - “את לא יכולה לשנות את היחס של כל הסביבה בבת אחת”, קימטה גולאש את מצחה, “זה מאוד נאיבי מצידך לחשוב ככה.” - “אולי זה נאיבי”, השבתי, “אבל הסביבה היא לא מושג ערטילאי, הסביבה מורכבת מאנשים נפרדים, ואם ההורים של ילד הומו לא יקבלו אותו, הם משתפים פעולה עם הסביבה העוינת הזאת במקום לנסות ולתקן את המצב.”

“אבל זה לא ריאלי לחשוב ככה”, חלקה עלי גולאש. “לא משנה כמה הורים הם פתוחים ואוהבים את הילדים שלהם, זה לא משהו שקל לשמוע”.

הרהרתי לרגע.

“תגידי”, שאלתי אותה, “מה היה קשה לך יותר לקבל: בן חירש או עיוור, או בן הומו?”

גולאש שקלה את העניין בדעתה.

“האמת, שניהם היו קשים לי באותה המידה.”

הזדעזעתי קלות. גם מהתשובה, וגם מהכנות של גולאש (שדי הערכתי, למען האמת. לפחות היא כנה עם עצמה).

“אני הייתי מעדיפה בן חירש או עיוור”, הביעה שעועית את דעתה.

הצטמררתי. “אבל את מבינה מה את עושה בזה? את משווה נטייה מינית לנכות. את אומרת לי, שעדיף לך שהילד שלך יסבול ממחלה קשה, שיהיה נכה, מאשר שיהיה בריא ושלם אבל הומו. זה לא נראה לך מגוחך?”

“תראי”, כך שעועית, “אין לי בעיה עם הומואים. באמת שלא. יש לי אפילו ידידים הומואים (כאן התאפקתי לא לשאול אם הם חירשים או עיוורים במקרה). אבל זה לא אותו הדבר כמו שבן שלך בא ואומר, ‘אמא, אני הומו’. זה משהו שקשה לקבל.”

“אני אשאל שוב - למה? למה כל כך קשה לקבל את זה? מעבר לעובדה שזה דבר פחות נפוץ, פחות שגרתי ודורש קצת הסתגלות? הרי יש בשורות הרבה יותר קשות מזה.”

“כי הסביבה לא מקבלת הומואים”, כך שעועית במצח נחושה.

פה פשוט התפוצצתי. “אבל את הסביבה!! את לא מבינה את זה?? אני הסביבה, ואת הסביבה, וכולם הסביבה!! אם אנחנו לא נשנה את דעתנו, אדם אחד בכל פעם, הסביבה לעולם לא תשתנה!! אם אנחנו, נשים נאורות ואינטליגנטיות, נחליט ש’הסביבה’ תכתיב לנו התנהגות שהיא פסולה בעינינו, ונמשיך להתחבא מאחורי התירוץ הרקוב הזה, שום דבר לעולם לא ישתנה! מה זה ‘הסביבה לא מקבלת’?? פעם הסביבה לא קיבלה גם אנשים כושים באוטובוסים! או נשים שלובשות מכנסיים! איך אפשר בכלל לקוות לשפר את פני החברה, אם כולם מחליטים שככה זה ואין מה לעשות, ולכן עדיף שמישהו יהיה חרש, עיוור, נכה וחולה מאשר הומו???”

שתיקה.

“ואנדר”, סיכמה פשטידה את הדיון, “אני חושבת שאת מגזימה”.

בשלב זה חזרנו לדון בסרטים אוויליים משנות השמונים. בהחלט ייתכן שאני מגזימה, ושאני לא מבינה לליבם של הורים שכל כך רוצים שהילד יהיה מאושר, ורצוי גם נשוי לאישה עם כמה ילדים יפים, והנה הוא בא ומודיע שהוא חובב את בני-מינו. יחד עם זאת, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי שעדיף לילד להיות מוגבל, חולה או נכה מאשר בריא, מאושר ופעיל מינית. מה זה משנה עם מי הוא פעיל מינית? כלומר, אלא אם קוראים לך “הרב עובדיה יוסף” או “מחמוד אחמדיניג’אד” או סתם “בן אדם בור ואטום שלא מבין שהמיניות האנושית מורכבת מקשת שלמה של נטיות ולא רק מהטרוסקסואליות”, מה זה משנה עם מי הוא פעיל מינית? לא שיש לי כוונה לייצר צאצאים, אבל אם ילד שלי היה בא אלי ואומר לי, “אמא, אני הומו ואני יוצא הערב עם בן הזוג שלי”, הייתי אומרת לו: “יופי חמוד. רק אל תשכח ללבוש סוודר, כי קר בחוץ.”

לא ככה?

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: אתם לוקחים חתיכת בד, מגלגלים אותה על האצבע, ותוחבים לתוך נקב כלשהו בגוף שלכם. נניח, לרקטום. אחרי זה אתם מוציאים את האצבע, ובוחנים בתשומת לב רבה את הצבע של ההפרשה על הבד. אחר כך, אתם מתפשטים, נכנסים למקלחת ויוצאים ממנה רטובים כדי לעבור אינספקציה בעירום מלא, אה-לה-אושוויץ*, במקום שלעולם לא הייתם נכנסים אליו מרצונכם החופשי, על-ידי זר גמור שמעולם לא פגשתם לפני כן. אה, ואתם גם מספרים לזר הגמור הזה מה יצא לכם מהבדיקה של הבד עם האצבע בתחת. נכון נשמע כיף? 

מבלי להתייחס לתחום של יחסים אינטימיים, מעטים הם המקרים שבהם עין אנוש שוזפת את גופי העירום. דרמטולוג, למשל, עשוי לבחון בקפדנות את עורי החשוף כדי לגלות בו נמשים חשודים. כירורג שד עשוי למשמש את שדיי בקפדנות אין קץ כדי לגלות בהם רמז לגוש או גידול. אני עשויה להדגים בפני אמי הורתי, למשל, איזשהו פצע או דווי במקום נסתר בגופי לצורך התייעצות. מה שלא קורה לי, לעומת זאת, הוא מצב שבו אישה שהיא זרה גמורה ומוחלטת – שאיננה רופאה ואין לה שום הכשרה רפואית משום סוג – סוקרת את גופי בביקורתיות, פולה ממנו שערה תועה פה ושם, בודקת את ציפורניי וממשמשת את שערי הרטוב, שואלת אותי באיזה צבע היו ההפרשות האחרונות מנרתיקי, ואז שולחת אותי לטבול בבור מים חמים ולמלמל פסוקים הזויים, בתואנה שהדבר יעבירני ממצב של טומאה למצב של טהרה. ובכל זאת, איכשהו זה נחשב למצב נורמלי בארצנו הקטנה והמבולבלת. נורמלי, אמרתי? איפה. קדוש. מיוחד. “חוויה רוחנית”.

סיפור המעשה החל בחתונתם של שני חבריי היקרים, א. ו- ג., שכל קשר בינם לבין ההלכה של בית יוסף הוא מקרי בהחלט. אלא מאי? הרבנות אינה מהססת לתחוב את אפה הארוך, וגם דברים אחרים, לתחת של זוגות חילוניים לגמרי ששואפים להתחתן, ובכן א. נאלצה לבלוע את הצפרדע ולעבור את טקס ההשפלה המקובל במקרים כאלה. ראשית, שעתיים של “הדרכת כלות”: דיון ארוך ומפורט בנושא צבע ההפרשות בשבעת הימים שאחרי ה”נידה” (שם מתועב, מלשון “נידוי”, לתופעה פיזיולוגית טבעית ובריאה לחלוטין), הרצאה על דיני טומאה וטהרה, וקבלת ערכת מתנה לכלה, הכוללת פיסות בד לבדיקה עצמית וספר תפילות ללידת בנים זכרים (כמובן זכרים. זכרים זה שווה. נקבות זה טוב בשביל לדחוף פיסות בד לנרתיק). שנית, טבילה במקווה, אחרת הרב לא יסכים לערוך את החופה. א. ביקשה ממני להתלוות אליה למסע אל המקווה, ונעניתי ברצון, אם כי לא בלי חשש מסוים.

 וכך הגענו אל האמבטיה הציבורית - א., אנוכי וחברה נוספת, חמושות בסוכריות טופי לצורך הפגזת הכלה המאושרת אחרי הטבילה. הבלנית (מושג הלכתי שפירושו “אישה ששואלת שאלות מביכות לגבי הפרשות הגוף שלך ואומרת לך איך לצלול במים” ) קידמה את פני א. במלמולי שמחה, לאמור “כפרה עליך, נשמה, שיהיה במזל טוב, לכי להתקלח, השיער שלך לא מספיק רטוב, כפרה עליך, נשמה, בדקת את עצמך בבית? גם את הציפורניים, בדקת הכל טוב טוב? יופי, ברוך השם, כפרה עליך, נשמה, המקלחות שם, לכי, כפרה עליך”. א. תלתה בי מבט עגום ומיואש, כשל טרוטה שנלכדה בקרס החכה, והלכה למקלחת חפוית ראש. מקץ דקתיים יצאה כשהיא רטובת-שיער כנדרש, ושמטה את מגבתה למצוות הבלנית.** עצרתי את עצמי ברגע האחרון מלהמהם איזו מנגינה הולמת של סטריפטיז.

או-אז נתגלעה בעיה נוספת: א., לרוע המזל, חולה בסוכרת, ולכן יש לה משאבת אינסולין. הצינורית של המשאבה היתה סגורה ומודבקת בדיסקרטיות לגופה של א. לצורך הטבילה. אלא שבעיני הבלבלנית (או המלמלנית?), זה לא מצא חן: הדבר, כך מסתבר, הוא בגדר “חציצה” בין גוף הכלה לבין המים. “אי אפשר להוציא את זה, כפרה, נשמה? זה לא יוצא, כפרה עליך? אני לא יודעת אם זה מותר, נשמה, זה לא יוצא החוצה?”, חזרה ושאלה הבלבלנית בנימה מודאגת. הבהרנו לה שזה מושתל היטב, ואין דרך להוציא. “אני אתקשר לרב לשאול”, כך הבלבלנית, “חכי בינתיים”. וכן ישבה לה המסכנה, רטובה ועטופה במגבת, בזמן שהרב הוזעק לדון בענייני משאבת האינסולין שלה. נזכיר שוב, אדם ללא כל הסמכה רפואית.

מקץ כרבע שעה, הגיע האישור המיוחל. הכלה שוב שמטה את מגבתה, שוב עברה סקירה, שוב הוסרו מעליה כמה שערות מיותרות והושמו בפח מיוחד, והיא ירדה - רועדת כולה - לתוך בור המים. המקום לא היה מלבב במיוחד. על הקירות היו סימני עובש/ירוקת/ג’יפה לא מזוהה, ומבנה המקום גורם לכך שהכלה כורעת, למעשה, לרגליה של הבלבלנית. הכלה נאלצה לצלול כמה פעמים (”לא להחזיק בצדדים, כפרה עליך, כל הראש פנימה, כן, נשמה, עוד פעם, לא, זה לא טוב ככה, עוד פעם עם הראש, כפרה עליך”), אחר כך התקדמה, קיבלה סמרטוט לשים על הראש ומלמלה ברכה כזו או אחרת, ואז שוב צללה. “אלוהים שבשמיים”, פניתי ישירות אל הקב”ה כאברהם בשעתו, “אתה באמת צריך את כל זה?” - ”לא ממש”, כך ריבונו-של-עולם בנימת התנצלות, “אבל אנשים אוהבים את השטויות האלה. מרגישים טהורים ונקיים וכל זה. יאללה, שייהנו, מה אכפת לי”.

כתום הטקס הרטוב והמרגש, הכלה הטבולה התלבשה וחזרה אלינו, ספגה מטח של סוכריות טופי ושוב מלמלה כמה פסוקים נבחרים של ברכה, עבורה ועבור הבעל המיועד. כשיצאנו מהמקום, א. ציינה בסיפוק-מה שהמים דווקא היו חמימים ונעימים. “נו, אז תחזרי לשם שוב?” הקשיתי. “אין סיכוי”, כך הכלה הצנועה והחסודה, “יש גבול”.

אני מאוד אוהבת את א., ואני מבקשת להדגיש שאני מכבדת את החלטתה לטבול כדי לא להסתבך עם הממסד הרבני ועם חוקיה הקלוקלים של מדינת ישראל. ברם…

אני מבקשת לנצל את השורות הבאות כדי להודיע, קבל עם ועדה, שלעולם - לעולמי-עולמים - לא אסכים לעבור טקס השפלה כזה. אין זה עניינו של אף אחד, ובטח שלא של הרבנות, מה מצב המחזור שלי ומה מתרחש אצלי בווגינה, בבטן, בשיער, בציפורניים או בכל איבר אחר. רק רופאים צריכים להתעניין בפרטים שכאלה, וגם זה בהקשרים מוגבלים בלבד ותוך שמירה על כבודי. לאיש אין זכות לחלל את קדושת הגוף שלי. לאף יצור עלי אדמות, או בכל כוכב לכת אחר, אין זכות לומר לי מתי אני טמאה ומתי אני טהורה, או שיש בכלל איזה-שהוא מצב שבו אני יכולה להיות טמאה. תכניסו את זה טוב טוב לראש, אנשים שפויים שלי: אין דבר כזה, אישה טמאה. יש אישה במחזור. דם המחזור אינו טמא, אינו מלוכלך ואינו פסול. הוא פשוט דם, כמו זה שזורם בעורקיכם בכל רגע ורגע, והרחם שממנו הוא יוצא הוא מקור כל החיים של בני אדם עלי אדמות. אם זה פסול, אסור, טמא או הופך את האישה למכשפה זדונית או פרוצה מלוכלכת בעיני מישהו, המישהו הזה חולה קשות בנפשו וזקוק לטיפול דחוף. וגם לאיזה מגזין פלייבוי וקצת קרם ידיים, והמבין יבין.

מה שמקומם אותי יותר מכל, הוא השקר המוסכם הזה, שרבים כל כך מאיתנו מסכימים לבלוע ואף להצדיק, בסוג של עיוורון מסומם: שיש הצדקה כלשהי, איזושהי, להתערבות חסרת הבושה בחיי האישות, לאונס בחסות החוק של חילונים על-ידי הדת, כאילו יש בזה משום כבוד או כאילו שזה מקרב אנשים לדת היהודית. וגרוע מזה, כאילו שיש רק סוג אחד, לגיטימי, אמיתי, של יהדות, ומשום מה היהדות האמיתית הזו חייבת להיכנס לנו לאיברים האינטימיים ולהגיד לנו כמה אנחנו מלוכלכים וטמאים וצריכים להתבייש בעצמנו. אל תטעו בכך. זהו מעשה אונס. פורנוגרפיה הלכתית היא פורנוגרפיה בדיוק כמו זו הקונוונציונלית, רק שהיא מתעטפת לה באצטלה של קדושה. אל תטעו ותחשבו שהפורנו של הרבנים יותר מוצדק מבחינה מוסרית משל סתם חרמנים ממוצעים במועדון חשפנות. אלה שולחים ידיים, ואלה דוחפים אצבעות, כל אחד בדרכו; אלה רוצים לראות זימה, ואלה ממילא רואים אותה בכל קרסול גלוי וכל מרפק חשוף, חולי-סקס חסרי תקנה שכמותם. ואנחנו, חילונים, תינוקות שבויים וחסרי ברירה, כולנו משחקים את המשחק המטופש הזה, שאפילו יהוה בכבודו ובעצמו כבר מתבייש בו. השורה התחתונה? הגוף שלי הוא קדוש. ואני לא צריכה לקבל אישור של אף אחד בשביל לדעת את זה.

ומי שיש לו בעיה עם זה, מוזמן לדחוף לעצמו אצבע עמוק בתחת.  ואז ללכת להראות את זה לרב.

* כן, אני יודעת שההשוואה מקוממת, גם סבא שלי ז”ל היה ניצול שואה. מצד שני, זו בדיוק הסיבה שאקט החילול הזה כל כך מקומם בעיני.

 ** אציין שהחברה הנוספת ואנוכי נכנסנו ביחד איתה, לבקשת הכלה עצמה. נראה לי שהכלה פחדה קצת להיות לבד עם הבלנית, ואני לא מאשימה אותה בכלל.

בפתח שמיקווה, עיר החטאים, ישנו קניון גדול. ובקניון ישנו סניף של רשת חנויות, הבה נכנה אותה בשם “המשביז לצרכן”. ובמשביז לצרכן מוצרים לרוב, החל מפמוטים דקורטיביים מפיברגלאס צבעוני וכלה בפיג’מות פלנל עם ציורים של “הלו קיטי”. ודווקא פיג’מה אחת כזו היא שהביאה אותי לסניף המשביז המקומי ביום שישי עמוס זה.

העניין הוא בכך, שאחת מידידותיי הביאה לי ליום הולדתי פיג’מה חתולית שכזו, שהעידה על עצמה באמצעות פתקתה שהיא “אקסטרא-לארג’”. אלא מאי? יש אקסטרא ויש אקסטרא, ומי שתייג את פריט הלבוש הזה ב- XL להתפאר לוקה בחוסר יכולת להערכת מידות ומשקלים. סקירה קלה בחנות עצמה העלתה שנטלי פורטמן, למשל, היתה “מדיום” או אפילו “לארג’” במידות המשעשעות של הפיג’מות האלה. והרי את פורטמן כולה ניתן לתחוב לתוך קופסת גפרורים במאמץ קל בלבד*.

בקיצור, הגעתי לסניף המשביז ובידי הפיג’מה הסוררת, וביקשתי להחליפה. ניגשתי בצעד קל אל הקופה, ופניתי לקופאית החייכנית: “שלום, אני צריכה להחליף פיג’מה שקיבלתי במתנה”, כך אני. חיוכה של הקופאית נמחק באחת ומבטה הפך למזוגג-משהו: “זה לא פה”, מלמלה לעברי, “תגשי לקופה למטה בשביל הזיכוי”. ירדתי לקומה התחתונה כפי שהצטוויתי, וניגשתי שוב אל הקופה: “שלום, אני צריכה לקבל זיכוי על פיג’מה…” - “זה לא פה”, ניפנפה אותי הקופאית, “תגשי למחלקת לבני נשים ושם יתנו לך זיכוי”. ניגשתי למחלקת לבני נשים, ופילסתי לי דרך בין התחרות והמלמלות עד שהגעתי לדוכן המכירה: “שלום”, התנשפתי קלות לעבר המוכרת, “אמרו לי לגשת לכאן בשביל לקבל זיכוי”. המוכרת בחנה קלות את הפיג’מה, והכריזה: “אני לא יכולה לעשות את זה, את צריכה את מנהלת המחלקה. לכי לבחורה ההיא ששם”. ניגשתי להיא ששם, במחשבה שאם גם היא לא תוכל להושיע, לא יהיה מנוס מלערב את בית הדין הבינלאומי בהאג או משהו. למרבה ההפתעה, ההיא ששם דווקא הצליחה לעזור, ולאחר שמילאה מלוא החופן טפסים שונים ומשונים, נתנה בידי את הזיכוי. “עם זה את הולכת לקופה”, כך ההיא ששם, “ואת חייבת לגשת עוד היום, כי זה לא ממש הזיכוי, זו רק הפניה לקבלת זיכוי”.

בררתי לי צמד פריטים נאים מהמחלקה, ועם ההפניה לקבלת הזיכוי בידי, ניגשתי שוב אל הקופאית שנפנפה אותי לפני כן. הגשתי לה את הפריטים ואת הזיכוי. התפתח הדו-שיח הבא:

קופאית: “יש לך כרטיס מועדון?”

אני: “לא.”

קופאית: “את רוצה כרטיס מועדון?”

אני: “לא, תודה.”

קופאית: “אבל זה נותן לך הנחות, כדאי לך.”

אני: “אני יודעת, מעדיפה שלא, תודה.”

קופאית: “טוב, איך שאת רוצה. את צריכה להוסיף לי עוד 14 שקלים. אם היה לך כרטיס מועדון לא היית צריכה להוסיף. לא חבל?”

אני: (מעבירה בשתיקה את הסכום ומקללת את כל כרטיסי המועדון באשר הם)

קופאית: “טוב, אז את לא רוצה כרטיס מועדון אמרנו, נכון?”

אני: “נכון.”

קופאית: (ממלאת שלל טפסים להמרת האופציה לזיכוי לזיכוי של ממש) “תחתמי לי פה ופה, עם מספר תעודת זהות.”

אני: (חותמת)

קופאית: (מתקתקת פרטים נוספים במחשב) “מה השם המלא?”

אני:” ואן-דר-גראף אחותך.”

קופאית: “כתובת?”

אני: “רחוב השטינקמוביל 5, פתח שמיקווה.”

קופאית: “תאריך לידה? ארץ לידה? ארץ מוצא של ההורים? מספר נעליים? רמת המוגלובין בבדיקת דם אחרונה?”

אני: “24 לאוקטובר, ישראל, ואנדר-לנד, 42 וחצי, 13.2. צריך את כל זה בשביל הזיכוי?”

קופאית: (בשמחה לאיד) “כן. אגב, את אולי בכל זאת רוצה כרטיס מועדון?”

אני: (חושקת שיניים) “לא.”

קופאית: “טוב.” (מושיטה לי את הפריטים בהבעה נעלבת)

אני: “תודה.”

קופאית: (מסתכלת למקום כלשהו באופק, הבעתה מתריסה. ניכר שאיכזבתיה קשות)

אני: “אה… יום טוב.” (והולכת לדרכה בבושת פנים)

מוסר השכל: בפעם הבאה שמישהי תרצה לקנות לי פיג’מה, אציע לה להמיר את זה לסבון נוזלי וקרם גוף. לחלופין, אני תמיד יכולה לשלוח את הפיג’מה לנטלי פורטמן.

* לא שאני מציעה, חלילה, לתחוב את נטלי פורטמן לתוך קופסת גפרורים. אם כבר, אז לקופסת סיגריות כדי שתוכל להתמתח להנאתה.

עוד יום מייגע במיוחד במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. בשעת אחר צהריים מוקדמת אני מוצאת את עצמי נאבקת לנשום בין סיום פרוייקט מעצבן, לחוץ ובלתי אפשרי א’ לבין תחילת פרוייקט מעצבן, לחוץ ובלתי אפשרי ב’. הואן-דר-בוס, שאי אפשר להאשים אותו בשום דבר פרט לרצון לעמוד בלוחות הזמנים ההזויים להפליא של הלקוח (שחי ככל הנראה במימד זמן אחר, שבו בכל שעה אפשר לעשות עבודה של חמש שעות), לוחץ לקבל בחזרה אי-אילו קבצים שהיו אמורים להסתיים אתמול, רצוי אפילו שלשום. אני לוגמת את הקפה הדלוח שהתקרר כבר לפני שעתיים, בתקווה שינסוך בי תוספת מרץ, ופונה למקלדתי הנאמנה (והארגונומית!) כדי לסיים סוף סוף את הקובץ הטורדני. לפתע, מצלצל לו הסלולרי. אני משיבה בהיסח הדעת, עיני נטועות בגיליון אלקטרוני סבוך בן כמיליון שורות:

“הלו?”

“שלום, מדברת נציגת-מכירות-עם-קול-עייף-ומשועמם-שמתה-שהמשמרת-תיגמר-כבר מ”חם”, חברת הכבלים שלך.”

“כן?” כך אני בחוסר סבלנות, אפי נטוע בחוזקה בטבלה הסוררת שלפני.

“רציתי להציע לך הצעה מיוחדת”, כך הנציגה המשועממת, “את יכולה לקבל את שירות ‘חם וידאו דה-לוקס’ בחצי מחיר לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, ואחר כך זה במחיר מלא, ושירות ‘חם וידאו דה-לוקס’ מציע לך את התוכניות הטובות ביותר, הסרטים החדשים ביותר, וכל הדברים שאין בערוצים הרגילים של ‘חם’, כל זה בחצי מחיר לתקופה של שלושה חודשים, לניסיון של ‘חם וידאו דה-לוקס’, עם כל התוכניות והסרטים הטובים ביותר, במבצע מיוחד, תוכניות טובות, סרטים חדשים, אין בערוצים, שלושה חודשים, חצי מחיר, דה-לוקס”.

סביר להניח שמילותיה המדויקות היו שונות במקצת, אך תשומת ליבי נחלקה, כאמור, בין מבצע הדה-לוקס לבין הפרוייקט הבכלל לא דה-לוקס והואן-דר-בוס הנושף בעורפי. “אני לא מעוניינת”, הפטרתי לכיוון המשועממת הטלפונית, “תודה”.

“אבל למה? את מקבלת את כל הסרטים החדשים וכל התוכניות בחצי מחיר עם דה-לוקס במבצע מיוחד של ‘חם’ בלה בלה יאדה יאדה סרטים חצי מחיר קשקושים נוספים שלא שמעתי כי הייתי עסוקה עם הקובץ הבלתי אפשרי, כדאי לך!”

“לא תודה”, כך אני במשנה תוקף, “לא מעוניינת”.

“את יכולה להסביר לי למה? כי זה מבצע ממש שווה עם החצי מחיר דה-לוקס”.

“למה?” חמתי בערה בי להשחית, “אני אסביר לך בדיוק למה”. ניתקתי את אפי האומלל מהקובץ האומלל לא פחות, ופניתי לשפוך על ראשה של המשועממת אש וגופרית: “מדי חודש בחודשו אני משלמת סכום לא מבוטל בכלל לחברת ‘חם’, ובתמורה חברת ‘חם’ נותנת לי שירות גרוע יותר ויותר. אתם משדרים את אותן סדרות ישנות שוב ושוב ושוב, עד שאני כבר יודעת לדקלם קטעים שלמים מהן בעל פה, ושומרים את העונות החדשות ל’וידאו דה-לוקס’ שלכם; שילמתי במיוחד על חבילה של כל ערוצי הסרטים, ולא רק שגנבתם ממני ערוץ אחד, שהיה ממש מוצלח, בשביל לשדר בו פרסומות לשירות ‘וידאו דה-לוקס’, אלא שבכל שבעת הערוצים האחרים אתם משדרים ללא הרף סרטים מעצבנים באיכות מחורבנת שאפילו האנשים שיצרו אותם לא רוצים לראות אותם יותר. כמה פעמים אפשר לראות איזה סרט יפני מעפן דל-תקציב משנות השבעים שהוא באיכות כל כך גרועה, שהסאונד שלו לא תואם לתנועות הדיבור של השחקנים, למרות שהוא בכלל לא מדובב והם מדברים יפנית? ועד שכבר יש סרט יחסית חדש, למה לשדר אותו שבוע ברצף? כמה פעמים בשבוע אחד אפשר לראות את ‘ספיידרמן’? יום ראשון - ספיידרמן; יום שני - ספיידרמן; יום שלישי - ספיידרמן, יום רביעי- ספיידרמן, פלא שלא התחלתי כבר לטפס על קירות בעצמי. ומאוד נחמד שאתם שוב משדרים את כל הפרקים של ‘בנות גילמור’ מההתחלה, בפעם הרביעית או החמישית, אבל תסבירי לי, למה לא מגיע לי לראות את העונה החדשה של ‘Kyle XY’, למשל? למה אני צריכה לשלם עוד כסף, מעבר לכסף שאני כבר משלמת? למה אני צריכה לקבל עונש על זה שאני לקוחה ותיקה ונאמנה ולא עזבתי אתכם לאנחות ועברתי לחברת הכבלים ‘כן’ כמו שכולם עושים עכשיו? אז אתם עוד רוצים לעשות לי טובה ולתת לי הנחה על סכום שאני לא הייתי אמורה לשלם מלכתחילה, אם רק היתה בכם טיפת הגינות והייתם רוצים לתת תמורה אמיתית ושירות כמו שצריך?”

רגע של שתיקה. אני תוהה אם המשועממת מחייגת לפרמדיקים שיבואו לאסוף את הלקוחה ההיסטרית.

“טוב”, נשמע קולה, משועמם כמקודם, “אז יש לי הצעה אחרת בשבילך. תמורת סכום מיוחד של לא-זוכרת-כמה שקלים, תוכלי לקבל את ערוץ הבריאות, ערוץ הבידור או ערוץ החירטוט כתוספת לחבילה שלך.”

אני נאנחת כבדות. המסר לא ממש עבר, ככל הנראה.

“לא תודה. לא מעוניינת.”

“אבל למה? זה מבצע ממש שווה. את יכולה להסביר לי למה?”

“לא, אני לא יכולה להסביר. שלום.”

ניתקתי ושבתי לקובץ הדחוף. אני לא אתפלא בכלל אם מחר הלקוח ישלח מייל בהול לואן-דר-בוס, וישאל אותו למה לכל הרוחות הגיליון האלקטרוני ששלחנו לו מכיל עמודה בשם “ספיידרמן”. אני אגיד לו בתגובה שיתחבר לשירות הכבלים של ’חם’, אז הוא כבר יבין הכל.

בממשלת ישראל הנוכחית מכהנים, כמדומני, כ- 300 שרים שונים, ואף לא אחד מהם שר בריאות. מצב לא סימפטי בעליל, ועם זאת, קשה לי להאמין שהיעדר השר כשלעצמו הוא הגורם להיותה של מערכת הבריאות כה מסבירת פנים לאדם הנזקק לטיפול, וכן, אני מדברת בלשון סגי נהור לגמרי. נהור בריבוע, אפילו.

רצה הגורל האכזר, והכירורג שבדק אותי אך לפני שבועיים ביקש שאבצע שלוש בדיקות, ואלה הן: 1. אולטראסאונד; 2. ממוגרפיה; 3. בדיקות דם גנטיות. היות שאני רק בת 32, בעוונותיי הרבים, והסטטיסטיקה החליטה שהסיכון שלי לחלות בסרטן השד מתחת לגיל 35 הוא נמוך מכדי שיהיה שווה להשקיע בי סכומי כסף על בדיקות, קופת החולים הכללית שלי אומרת לי “נה באוזן” ושולחת אותי לעשות בדיקת ממוגרפיה באופן פרטי. ובכן, התקשרתי למוקד הביטוח ה”מושלם” (השם האירוני בתבל) ושם נתבשרתי שאין בעיה - אקבע את התור במוקד המחלקה, אבשר לפקידה שאני הנני בעלת ביטוח מושלם, ואצטרך לשלם רק מחצית הסכום על הבדיקה. ומה לגבי הבדיקות הגנטיות, הקשיתי? אין שום בעיה, כך הנציגה העליזה של הביטוח המושלם; גם על זה יש לך החזר. קבעי לך תור לבדיקות וביום הבדיקה עצמו, תשלמי רק סכום סמלי ולא את כל דמי הבדיקה.

במשך שלושה ימים ניסיתי לתפוס את מחלקת הממוגרפיה באיכילוב ובמקביל, את מחלקת הבדיקות הגנטיות בבילינסון, עד שנעתרו לי האלים וזכיתי במענה אנושי. כלומר, אני קוראת לו “אנושי” כי הוא לא ממוחשב, לא כי גילו כלפי יחס הומני מוגזם. חלילה. הרי לפניכם השיחה הראשונה, עם הגברת הנחמדה ממוקד זימון התורים לבדיקות דם בבילינסון:

(בקול משועמם ומעוצבן) “מוקד זימון תורים שלום, מדברת פיכסה (שם בדוי), איך אפשר לעזור?”

אני (בחשש): “אה, שלום, הפנו אותי אליכם לקביעת תור לבדיקות דם גנטיות, כי יש לי היסטוריה משפחתית של סרטן שד, אז…”

פיכסה: “אי אפשר לבוא סתם לבדיקה. את צריכה ייעוץ ושהרופא יגיד לך אם את בכלל צריכה את הבדיקות דם או לא”.

אני: “אני צריכה אותן, כי הכירורג בדק אותי ואמר ש…”

פיכסה: “אין דבר כזה. הוא רופא שלנו? הוא לא רופא שלנו. את צריכה לראות את ד”ר רופא-שלנו-שטיין, רק היא מחליטה מי הולך לבדיקות ומי לא.”

אני: “אז למה הכירורג שלח אותי לבדיקה? אני די בטוחה שאני זקוקה לבדיקות האלה, בגלל ההיסטוריה המשפחתית של המחלה. הוא שלח אותי ספציפית ל…”

פיכסה (בחמה שפוכה): “טוב מה את רוצה ממני? ככה זה הנוהל אצלנו, צריך לבוא לייעוץ, אני לא יודעת מי זה הרופא הזה שלך, מה את רוצה שאני אעשה? או שתבואי לייעוץ או שאת לא תוכלי בכלל לעשות את הבדיקה.”

אני (חפויית-ראש): “טוב, למתי יש תור לייעוץ?…”

השיחה השניה, עם הגברת הנחמדה עוד יותר מהמחלקה לממוגרפיה באיכילוב, התנהלה הרבה יותר טוב:

“ממוגרפיה שלום, מדברת איכסה (שם בדוי), איך אפשר לעזור?”

אני: “איכסה שלום, קבעו לי תור אצלכם לממוגרפיה וביקשו ממוקד “מושלם” שאני אתקשר שוב כדי ליידע אתכם שאני בעלת ביטוח “מושלם”, כדי שאקבל החזר”.

איכסה: “לא צריך להודיע שום דבר, את משלמת מחיר מלא, כי את ממילא עושה גם אולטראסאונד”.

אני: “אז זהו, שלא, כי את האולטראסאונד אני מקבלת דרך הקופה, יש רק בעיה עם הממוגרפיה כי הם לא מאשרים ממוגרפיה לנשים מתחת לגיל 35″.

איכסה (בחשדנות): “רגע, את בת 35?”

אני: “לא, בת 32. זה בדיוק העניין, שהכירורג שלח אותי לבדיקה באופן פרטי…”

איכסה (בהרמת קול): ”אז מה פתאום ממוגרפיה??? אנחנו לא עושים ממוגרפיה בגיל 32, מספיק לך אולטראסאונד.”

אני (בעצבים): “לא מספיק לי אולטראסאונד, כי הכירורג עצמו אמר שאני חייבת לעשות ממוגרפיה ושאי אפשר לקחת את הסיכון, כי באולטראסאונד לא רואים מספיק טוב ויכולים להיות גושים קטנים ש…”

איכסה (קוטעת אותי בגסות): “טוב תבואי לפה וכבר נראה באותו יום, מה יעשו לך ומה לא יעשו לך.”

אני (בניסיון להציל את שארית כבודי האבוד): “אני חייבת לעשות ממוגרפיה, באופן פרטי, השאלה היחידה היא אם אני אקבל החזר מסוים מהמושלם או לא…”

איכסה (בעקימת-אף): “אני יודעת שלא עושים אצלנו ממוגרפיה לאישה בגיל 32, אבל תעשי מה שאת רוצה. חג שמח.” (מנתקת)

אני (לצליל הקו): “חג שמח גם לך”.

בקיצור, בפעם הבאה שאני אראה מודעה הקוראת לציבור הרחב לדאוג ל”גילוי מוקדם” של מחלות שונות, אני אעשה “ככחחחחחחווווקקקק!!!!” גדול, וארק על המודעה הזו את הסמוחטה הגדולה ביותר שאצליח לגייס. כי אצלנו במערכת הבריאות לא לוקחים אותך ברצינות כשאת רוצה לוודא שאת לא חולה או מנסה לעשות כל שביכולתך כדי לטפל במחלה כמה שיותר מוקדם, אפילו אם רופא אחר ציווה עליך לעשות זאת. יורקים עליך בקשת עם כל מיני פקידות דרג ז’ שמתייחסות אליך בבוז תהומי.

יודעים מה? לא מגיע להם בכלל שר בריאות. שיהיה לכם חג שמח ובריא.

רצה המקרה, ואיתי במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף עובד איש חביב אחד, שנקרא לו לצורך העניין אישחביב. אישחביב הוא באמת אדם נחמד, שאומר מדי פעם דברים מעניינים אך מטרידים כגון “לשיטתו, סטאלין צדק. אני בהחלט מבין את ההיגיון שלו”; או “אנשים שמתאבדים בקפיצה ממגדל גבוה הם ממש חסרי התחשבות. הם הרי יכולים לחסום את התנועה לחצי יום, וזה הפסד של מיליוני שקלים למשק” וכדומה. אבל באמת שהוא חביב. לדוגמה, כשאישחביב הולך למטבח במשרד, הוא תמיד שואל אותי אם אני רוצה משהו. לעיתים אני מבקשת כוס מים, ואז אישחביב הולך למטבח, פוגש שם עובד אחר ופוצח בשיחה מעניינת כזו או אחרת, שבסופה הוא חוזר לחדר עם תובנות חדשות אבל בלי כוס מים. אז, כשהוא רואה אותי, הוא טופח על מצחו בתסכול ואומר “אוי, שכחתי! רגע!” ושועט שוב למטבח, רק בשביל לפגוש שם איזה עובד אחר ולהיכנס איתו שוב לשיחה, ולשכוח שוב את עניין המים. אבל, כפי שאמרו חכמינו, העיקר הכוונה, ומים זה לא הכל בחיים.

עוד רצה המקרה, שבעוד שבועיים בערך יש יום הולדת לינינה, הלא היא חברתי הגרמניה. ובכן שאלתי את אישחביב אם ירצה להתלוות אלי למסע קניות קצר אך ריחני בסניף “ללין” הקרוב למקום עבודתנו, ואישחביב, שככל הנראה לא היה לא משהו יותר חשוב לעשות באותו ערב, הסכים בנפש חפצה. שמנו פעמינו לקניון עזריאלי, ומקץ התייעצות מקיפה עם המוכרת (”אולי תקני לה גם את גרגרי הפילינג? אנשים מחו”ל מתלהבים מזה, יש בזה מלח מים המלח”), נרכשו מספר פריטים נאים ומשובבי נפש (”מה, נגמר הסבון קצפת בריח וניל-פטל? אוי”) ונעטפו על פי כל כללי הטקס (”את רוצה את זה בשקית או בקופסה?” - “לא חשוב, העיקר שיהיה מרופד כי זה נשלח לגרמניה” - “אז את רוצה את זה בשקית או בקופסה?”). שילמתי את מחיר המתנה הנאה ויצאנו מהחנות שמחים וטובי לב, ואישחביב, כדי להוכיח שהוא ראוי לשמו, אף נשא עבורי את השקית עם הקניות.

בשלב זה הכה בנו הרעב, והחלטנו לא לאכול זבל מוחלט ומטוגן בשמן עמוק ממגוון האופציות בקומת המזללות - אלא לבחור באופציה האקסלוסיבית יותר, דהיינו תפסנו שולחן נאה ב”בלאק בורגר טו גו” המפורסם, זה עם ההמבורגרים והבוקששתר. וכהרגלי בקודש, מתחתי את האקספוזיציה יתר על המידה בסיפורי סבונים, כי למעשה כאן מתחיל הפוסט. ובכן, אודה ואתוודה, לא אכלתי ב”בלאק” כבר זמן רב, ולכן אני לא זוכרת במאה אחוז, אבל דומני שפעם התוספת להמבורגר היתה חלק אינטגרלי מהמנה. כלומר, רוצה הסועד ליהנות מהמבורגר משובח מעשה ידי בוקששתר, והוא זוכה עם הבורגר גם לתוספת צ’יפס נאה. אלא מאי? מבט חטוף בתפריט הבהיר לנו שעם כל הכבוד לסועדים - בוקששתר-בורגר לחוד, וצ’יפס לחוד. הרוצה לקבל צ’יפס או פירה עם המבורגרו, ייאלץ לשלם 12 עד 16 שקלים נוספים, מעבר למחיר המנה הבסיסי. אתמהה.

בטננו קרקרה כהוגן בשלב זה, ובכן הזמנו את הבורגר והתוספות וזללנו להנאתנו. בסיום הארוחה החלטנו שהיינו ילדים כל כך טובים היום שאפילו מגיע לנו קינוח. החלטנו להזמין קינוח אחד לשנינו, כי לא היינו רעבים עוד ורצינו רק לסיים את הארוחה בטון נעים. כתום דיון קצר ביני לבין אישחביב (”אני לא אוהב עוגות תפוחים, אבל אם את רוצה תזמיני” - “אבל גם אני לא ממש אוהבת עוגות תפוחים. רוצה את הסופלה שוקולד?” - “לא, אני לא אוהב את זה” - “אז מה אתה כן אוהב?” - “משהו אחר”), הוחלט ללכת על משהו שהוגדר בתור עוגת קפה ברזילאי על קראנץ’ אגוזים עם שוקולד וטראפלס וקרם שכחתי-איזה, או שזה היה קראנץ’ ברזילאי על קפה עם קרם שוקולד ושבבי לא-זוכרת-מה. על כל פנים, התיאור היה מפוצץ ונשמע מבטיח ביותר.

ואז, הגיע הקינוח.

כלומר, לא רק הקינוח הגיע, אלא מפעל שלם של פורצלן הגיע ביחד איתו. המלצרית שהגיעה לשולחננו עם הקינוח הברזילאי היתה מוסתרת למחצה על-ידי קערה ענקית, שבהערכה גסה אפשר היה לשכן בה בנוחות יחסית לפחות שלושה דגי זהב שמנמנים. בתוך הקערה המפלצתית, שכיסתה שליש מהשולחן, נחה לה בצנעה פרוסונת פצפונת של עוגונת ברזילאית, שהצליחה אך בקושי לכסות את מערומי הקראנץ’ הפעוטים שלה עם הקרם והשוקולד מלמעלה. אמה מה, כדי שלא נרגיש מקופחים, השף דאג לבזוק על צידי הצלחת כמות נדיבה של אבקת סוכר וקצת סירופ שוקולד לנוי.

החלפתי מבטים עם אישחביב. אישחביב הרים גבה במבט שאמר בבירור “בשביל לאכול את העוגה הזו צריך קודם כל לארגן משלחת חיפוש, כדי למצוא אותה בתוך הצלחת”. הרמתי גם אני גבה במבט שענה “אולי הם התכוונו שהקראנץ’ זה מה שקורה כשהסועד המיואש מנסה לנגוס בפורצלן”. לא אגזים אם אומר שתוך חמישה ביסים, שניים של אישחביב ושלושה שלי*, נגמרה לה החגיגה הברזילאית על שולחננו. וכל התענוג עלה לנו רק 35 שקלים. ייתכן שרק אבקת הסוכר שעל הצלחת עולה במחיר בסיס של 20 שקלים, אינני יודעת. אבל שנינו הרגשנו, איך לומר בעדינות, שדפקו אותנו לגמרי עם העוקץ הברזילאי הזה.

לסיכום, כמה מילים לתשומת ליבו של הבוקששתר: מכובדי, מסעדה נאה הגית, והאוכל בה טעים להפליא. אבל קמצנות היא מידה מגונה, ולחייב אנשים בנפרד בסכום של 12-16 שקלים על כמה אצבעות צ’יפס או תוספת דומה, בנוסף על מחיר ההמבורגר, זה קצת מוגזם. וכדי להוסיף חטא על פשע, לגבות מחיר של 35 שקלים על קינוח זערורי למדי - שאגב, גודלה האימתני של הצלחת שעליה הוא מוגש רק הופך אותו לזערורי עוד יותר והופך את הסועד למתוסכל עוד יותר - ממש מעכיר את החוויה הנעימה של המזון המשובח. אף אחד לא אוהב לקום משולחן המסעדה כשהוא מרגיש כמו פראייר. אנא, תן עוד איזה כמה מילימטרים לפרוסת העוגה, כדי שלא תלך לאיבוד בתוך הצלחת ותבכה מרה.

לחלופין, אולי “ללין” צריכים להתחיל לייצר סבון שאפשר גם לאכול, כדי שיהיה לנו גיבוי בפעם הבאה. איזה טעם יש ללבנדר-פצ’ולי?

*נו, הוא ויתר לי על הביס האחרון. אישחביב או לא?

הבה ונקדיש כמה דקות כדי לדון בבולשיט המוחלט הזה, בחנטריש הצרוף הזה, באיוולת הטהורה הזו שמכונה “פגיעה ברגשות דת”. אינני מכירה היטב את לשון החוק בעניין, אבל אם אכן זהו הניסוח הקבוע בחוק, הרי שאני סבורה שאין דבר כזה “פגיעה ברגשות דת”, מן הטעם הפשוט שלדת אין רגשות. לדתיים, לעומת זאת, יש רגשות, ולפי הדברים שחלקם אומרים לעיתים נדמה כי רק להם שמורה הפריווילגיה הזו. כלומר, של הכלת רגשות שעלולים להיפגע. 

למעלה מכך, מסתבר שהפגיעה ברגשות של אנשים דתיים (ואני מסייגת – מסוימים, לא כולם מלהגים בעניין זה ללא הרף, אבל יש לא מעט שעושים זאת, למרבה הצער) חמורה פי כמה וכמה מפגיעה ברגשות של אנשים אחרים. כאלה שאינם דתיים, למשל. למעשה, עבור אנשים דתיים (מסוימים) שכל כך שקועים בציוויי דתם, פגיעה בחילונים לא נרשמת כלל כפגיעה, כי היא שקופה עבורם לחלוטין. הם לא מסוגלים להבחין בה, לא כל שכן לנסות להימנע ממנה. זוהי ככל הנראה העמדה שהובילה את הכותבת טלי פרקש מ- Ynet לכתוב השבוע את הדברים הבאים תחת הכותרת “לחילונים מותר, לחרדים אסור“:

“בזכות הבחירות המוניציפליות לראשות עיריית ירושלים, החרדים הפכו לידועים בציבוריות הישראלית כמגזר שתלטן. רבות דובר על היעדר יכולתם של אלה, לפנות מקום לטובת קבוצות מיעוט החיות לצידם. חוסר סובלנותם לצרכיו של “האחר”, אי כיבוד רגשותיו של הזולת הרוצה לחיות את חייו החילונים ללא הפרעה. כל אלו אכן בקשות לגיטימיות, דמוקרטיות, סיפרו לנו, אך קצת גדולות על “הפרימיטיבים השחורים”. גם אני כמעט והשתכנעתי. לאור הנ”ל, תוכלו ודאי לשער קוראים יקרים, את גודל התדהמה שאחזה בי למראה מאבקם ה”דוידי” של תושבי קיריית “הרי”מ לוין” החרדית-תל אביבית, בגוליית “חסר הטעם”. על מה המהומה אתם שואלים? חברת “טיב טעם” בחרה לפתוח בצמוד לשכונה (באזור נווה שרת) “סופר” גדול. ולא שיש למישהו שם משהו נגד “סופרים”, אלא רק נגד מוצר ספציפי שכבר קנה לרשת את המוניטין שלה. בשר לבן, חזיר, שינקן, נו איך שאתם קוראים לזה […] מרתיח לראות איך בכל פעם מחדש פגיעה ברגשות “האחר”, ביחסי חרדים-חילונים פועלת בצורה חד כיוונית בלבד”.

אכן מרתיח, מרת פרקש. נעזוב לרגע את הצביעות וההיתממות הארסית ואת העובדה – סליחה, את ה”עובדה” שה”כותבת” משתמשת ב”מרכאות” כמעט כל “שלוש מילים” - ונתייחס לתוכן. רשת “טיב טעם” היא אכן רשת שמשווקת, בין אלפי מוצרי מזון אחרים, גם בשר לא כשר; או כלשונה המקסימה של הכותבת, “שינקן, נו, איך שאתם קוראים לזה”. אנחנו בדרך כלל קוראים לזה “טעים”, מרת פרקש. אבל לענייננו: מה שמפריע לכותבת, לפי כל הסימנים, הוא העובדה שהחילונים המשוקצים הללו העזו להקים חנות שמוכרת בשר חזיר סמוך לשכונה שהיא דתית-חרדית באופייה. אינני מכירה את האזור די הצורך כדי לחוות דעה, אבל לפי מה שנאמר בתגובות לכתבה על-ידי תושבי המקום, לא מדובר בחנות שממוקמת ממש בלב השכונה החרדית והיא די מרוחקת ממנה, כלומר החרדים לא נאלצים אפילו בהכרח לעבור על ידה, לא כל שכן להיכנס אליה. ברם, עצם המחשבה על בשר חזירי שנמצא אי-שם בקרבתם הכללית – דהיינו, על אדמת כדור הארץ – מפריעה לתושבים החרדים ומהווה חוסר התחשבות ברגשותיהם עד כדי פניה לבג”צ. שקלו לרגע את הפיסקה הבאה מתוך דבריה של הכותבת, במטותא:  

“תושבי השכונה הקטנה, מובלעת חרדית בלב תל אביב החילונית, מתקשים משום מה לזכות באותה הבנה, סובלנות והתחשבות ברגשותיו של “האחר” מאנשי העיר המתקדמים והנאורים. הם מיעוט קטן. כולה שלוש מאות בתי אב, ועוד כמה מסורתיים מנווה שרת הסמוכה, שמשהו מנסה להצר את צעדיהם ולפגוע במרקם החיים בשכונתם. הם אנשים חרדים שפתחו להם “חנות חזירית” מול הבית. לא יכעסו? לא יתרעמו?”

מרת פרקש הנכבדה, הבה ואספר לך סיפור קטן. אני נוסעת למקום עבודתי אשר ברמת גן דרך כביש ז’בוטינסקי המהולל, שחוצה מספר ערים, החל מפתח שמיקווה מכורתי, דרך פרדס כץ, בני ברק ורמת גן וכלה בתל אביב. מדי יום ביומו אני עוברת את הנתיב הלז פעמיים, בדרך למשרד המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, ובחזרה. ולנגד עיני חולפים מדי יום ביומו, פעמיים ביום, בזה אחר זה, שלטי חוצות עם פרסומות לרוב. אלא מאי? משום מה, בקטע הכביש של פרדס כץ-בני ברק, רבים מאותם שלטי פרסומת מושחרים, חתוכים או סובלים ממעשה ונדליזם כלשהו. קחי לדוגמה את הפרסומת שהחלה להופיע לא מזמן, לסידרת בשמים של חברת GAP. בשלט הפרסומת, מצדו האחד של השלט מופיע צילום של גבר, ומצידו השני - אישה. לא אישה ערומה. לא ציצים. לא תחת. ראש וכתפיים, זה הכל. ובכל זאת, בקטע הכביש של פרדס כץ-בני ברק, צדו הימני של שלט הפרסומת חתוך. מושחת. הטילו בו מום, כדי לעקור מתוכו את תמונת האישה. ואני צופה בשלטים הללו יום יום, פעמיים ביום, ותמהה אל ליבי עד מאוד.

ניקח דוגמה נוספת. סרט שיצא לא מזמן לאקרנים, “אביב 41″ שמו, בכיכובו של ג’וזף פיינס, בין היתר, פורסם על גבי שלטי החוצות כמקובל. הסרט עוסק בזוג יהודים בפולין בתקופת מלחמת העולם השנייה. התמונה שעל שלטי הפרסומת הציגה את פיינס והשחקנית שלצידו. לא ערומים. פשוט איש ואישה, בתצלום יחד. התרצי לנחש, מרת פרקש, מה קרה לדמותה של האישה בפרסומות לסרט בקטע הכביש שבין גבול פתח שמיקווה לגבול רמת-גן? נכון מאוד. החור השחור של הנשיות בלע אותה. מן הסתם, חוקי הפיסיקה אינם מאפשרים קיום צלם-אנוש של נשים בפרהסיה באותו קטע כביש. והדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, בפרסומות לכל דבר ולכל עניין, החל ממכונות כביסה, דרך אופנה וביגוד וכלה בסרטים שעוסקים בשואה. כדברייך - התוכלי לשער, מרת פרקש, את גודל התדהמה שאוחזת בי בכל פעם מחדש, כשהן שוב ושוב צועדות בסך לפני פרצופי? נשים בלי ראש ובלי גוף, בלי כבוד עצמי ובלי צלם אנוש, אל מול עיניי המשתאות? את מדברת איתי על פגיעה חד-כיוונית ברגשות, מרת פרקש? יום יום ושעה שעה פוגעים שם ברגשותיי, מטילים מום בגופי, משדרים לי שעלי להתבייש בהיותי נקבה. ואני אפילו לא “מיעוט” ולא “מובלעת”. אני שייכת למגזר שמהווה למעלה מ- 50% מהאוכלוסייה (51%, כמדומני). כדבריך – אני אישה שמורידים לה את הראש ואת הגוף מול העיניים מדי יום ביומו. אני אישה שאונסים את דמותה וחותכים בבשרה ללא הרף. לא אכעס? לא אתרעם?

ומי מגן עלי, גברת פרקש? עם מה אלך לבג”ץ? איזה חוק חוקקו בשבילי? אילו פתרונות יש לי ולך במצבים כאלו? אם את לא רוצה לקנות בשר חזיר, אל תיכנסי לטיב טעם. סתם רעיון. הם לא מציגים תמונות-ענק של חזירים בפתח החנות, כך שניתן לעבור ליד הפתח בלי להיאחז חיל ורעדה. אבל מה אני אעשה? אפסיק ללכת ברחובות? אפסיק לנסוע בז’בוטינסקי? אקבל בהכנעה את הדין שאומר שכאישה חילונית ש”מתחשבת ברגשות הדתיים”, אסור לי לפצות פה ולצפצף כנגד הפגיעה הקשה והחמורה הזו? שאני חייבת לקבל את העובדה שאני, כל כולי, כל גופי ודמותי וכל אשר לי, הם טומאה ותועבה?  

דוגמה אחת אחרונה יש לי בשבילך, מרת פרקש, והיא עצובה ביותר. לא מזמן פצחה יו”ר מפלגת “קדימה” ציפי לבני בקמפיין לקראת הבחירות הממשמשות ובאות. האם ראית את שלטי החוצות הללו? הם מציגים את הסלוגן הנבחר ואת פרצופה של לבני – תמונת ראש בלבד. כאשר ראיתי לראשונה את הפרסומת הנ”ל לא יכולתי שלא לתהות כיצד יגיבו אותם ונדליסטים פורעי-חוק לעניין (מדובר, בכל זאת, בעבירה על החוק, מרת פרקש. השחתת רכוש, קוראים לזה. ולו גם בשם הדת). האם יעזו לחתוך את פרצופה של לבני מהשלטים? ובכן, התברר לי שאין צורך בכך. לפי מה שהצלחתי לראות, ישנם שני סוגים של שלטים לאורך ציר ז’בוטינסקי: עם תמונה ובלי תמונה. באזור בני ברק, לפחות בקטע של ז’בו שבו אני נוסעת, יש רק סלוגן, בלי תמונת הראש. מסתבר שלמען הדתיים, מסוגלת ומוכנה מי שמבקשת להיות ראש ממשלה במדינה הזו לאבד את ראשה.

אז אני את הראש שלי עוד לא איבדתי לגמרי, יש לקוות,  ובכוונתי להצביע למישהו או מישהי שמעדיפים לשמור את ראשם ברשותם. ובפעם הבאה שמישהו ידבר איתי על “פגיעה חד-כיוונית ברגשות דת”, אני אצחק בקול גדול. או שאבכה.

נו, ראיתם את העצרת? אולי אפילו הייתם שם? יש לי אי אילו טענות ואי הסכמות עם מארגני העצרת בכל מה שקשור לנאומים מסוימים (מה עשה שם ג’ימי הופה, מישהו יכול להסביר לי? הלא אובמה לא רץ לראשות ממשלת ישראל, עד כמה שזכור לי), וסלידה מוחלטת בכל מה שקשור לבחירה בזמרים (נניח) מסוימים, שכל קשר בינם ובין השירים שחירבו בכישרון גדול הוא פורמלי בלבד,* אבל בכל שנה אני צופה באירוע ומתנחמת באותו קהל הרבבות שעדיין, ולמרות כל הסחי והרפש היומיומי שאנו מדשדשים בו, מאמין בשלום.

או לפחות כך הייתי רוצה להאמין. אבל אז אני עושה את השטות המוחלטת של פתיחת אתר Ynet, קריאת הדיווח על העצרת, ורפרוף קל על הטוקבקים. ומייד בוערת בי חמתי להשחית, וכל התקווה הקלושה שהתעוררה בי למראה השלטים מלאי התקווה של נוער הנרות מתפוגגת כלא היתה. על שלושה סוגי תגובות אני הולכת ומאבדת את תקוותי במדינה הזו:

סוג אחד הוא הצווחנים. כמו עופות דורסים, כמו עורבים רעשניים, נאספים מיד כל השונאים והשוטמים והמנאצים למיניהם: “זו עצרת פוליטית! הכל פוליטי! ניצול ציני פוליטי! פוליטי, פוליטי!! קרעעעע!!” בשורה לי אליכם, ידידיי הצווחנים היקרים: יצחק רבין לא נרצח על שום עיניו התכולות; ולא בגין קולו העמוק והרועם; ולא כי אהב לעשן סיגריות; ואפילו לא כי נהג לשחק טניס. הוא נרצח כאיש פוליטי, עם דרך פוליטית, על-ידי אדם שדורבן, עודד וטופח בידי גורמים פוליטיים. רבין האמין בשלום וקידם את השלום בכל מאודו, ועל כך קיפח את חייו. במדינה שבה האמירה “רוצים שלום” היא אמירה פוליטית, עצרת לזכרו אינה יכולה שלא להיות פוליטית. דיבור על מורשתו של האיש אינו יכול להיות לא פוליטי. כולנו פה פוליטיים, כל הזמן. אז תתגברו על זה, ותפסיקו לצווח.

סוג שני הוא הציניים המעקמים את אפם. “פחחח”, אומר אחד, “היו שם רק כמה אלפי אנשים, אפשר לחשוב”. - “אפילו לא כמה אלפים”, מוסיף שני, “כמה מאות, אולי”. - “מה פתאום מאות”, מגחך שלישי, “שני אנשים ובלון היו שם, זה הכל”. - “כל שנה יש פחות אנשים, עוד כמה שנים לא יהיו בכלל”, חוכך הרביעי את כפיו בהנאה שמתוך שמחה לאיד. מתמטיקה, כפי שאמרתי לא פעם ולא פעמיים, היא לא הצד החזק שלי: אבל אלא אם אנשי הטלוויזיה הציבו עשרות אלפי ניצבים בכיכר וסביבותיה, הרי שהיו שם עשרות אלפי אנשים. ועוד מאות אלפים רבים צופים בבתיהם. מדוע ממהרים כל כך להספיד את העצרת? “נו בסדר”, כך מגיבים אחרים, “נגיד שהיו עשרות אלפים, אבל רוב מי שהגיעו לשם לא יודעים בכלל מה זה רבין ומהי מורשתו. כל מיני צעירים שסתם באים בשביל הופעה חינם, בשביל ההפנינג”. קודם כל, ההופעות (נניח) שהיו שם היו כל כך גרועות, שאפילו אם היו משלמים לי לא הייתי מסכימה לשמוע אותן, אלמלא היה מדובר בעצרת לזכר רבין (ועם עובדיה חממה הסליחה, הוא היחיד שהצליח לא לזייף. כל היתר שכחו מה זה תווים, ככל הנראה, או שהשאירו את חוש השמיעה שלהם בבית). שנית - אם בני הנוער התמימים הללו, שהגיעו לעצרת, נשאו שלטים שכתוב עליהם “לא למלחמה, כן לשלום”, הרי שהם הבינו יפה מאוד מהי מורשת רבין. גם אם לא שמעו את כל נאומיו של האיש, ולא הכירו כל פרט ופרט בעשרות שנות פועלו (כאילו שהמגיבים מעקמי-האף כן מבינים בזה דבר וחצי דבר), יש להם את מלוא הזכות לכבד את דרכו ואת זכרו.

הסוג השלישי והנאלח מכולם בעיני, הוא הקיצונים המתונים-עאלק. הם מתחילים תמיד את דבריהם באמירה: “כיבדתי את רבין, אבל…” ומה שבא אחרי “האבל” מצמרר ממש: אבל, רבין הוא בוגד שהביא למותם של אלפים עם ה”שלום” הזה שלו; אבל, פושעי אוסלו לדין, כל השמאלנים המנייאקים האלה; אבל, כתבה אפילו מישהי שאני מאוד מקווה לא להיתקע איתה לעולם על אי בודד, או אפילו על אוטובוס בודד, “השלום הוא לא הדרך היחידה, כמו שהרמאים האלה מהשמאל מנסים למכור לנו”. הצביעות שבאמירות כאלו מהממת אותי. אם השלום הוא לא הדרך, והמלחמה היא הדרך, על מה בדיוק מתבייכנים אתם, טוקבקיסטים יקרים וחסרי לוגיקה שכמותכם, על כל “הרוגי אוסלו”? מתים זה חלק ממלחמה. הייתם צריכים לשמוח, לא? שאנשים מתים? מתפוצצים? נשחטים? סובלים? שהורגים ונהרגים? דרככם, דרך המלחמה, ניצחה! תשמחו! אני במקומכם הייתי שמחה על עצרת הזיכרון לרבין, כי היא מנציחה לא רק את מותו של האיש, אלא גם את נצחון דרככם רוויית השנאה, המדון והמוות. כי “שלום”, כך מסתבר, זו מילה פוליטית. אפילו מילה גסה. לא רוצים שלום, לא מעמידים פנים, אפילו, שרוצים שלום. רוצים שימותו. ויפה שעה אחת קודם. ורבין? נו, זה מישהו שנרצח. אבל מה הקשר בין זה לבין “שלום”?

השורה התחתונה, ככל הנראה, היא שנמאס לי. נמאס לי מכל אלה שמאשימים את השמאל ב”פילוג העם” וב”הסתה נגד הימין”, כשהפילוג, השנאה וההסתה זורמים משום מה תמיד רק מכיוון ימין לכיוון שמאל. נמאס לי מאנשים שקוראים לי “פושעת” כי אני מאמינה ששלום הוא אופציה טובה יותר ממלחמה. נמאס לי מכל הצווחנים האלה, שלא נותנים לי להתאבל בשקט על אובדן האיש היקר הזה, וצועקים לי “פוליטי! פוליטי! פוליטי!” באוזניים כל הזמן, כמו תוכי סנילי. נמאס לי מכם. הרסתם לי את המדינה. כן, אתם. ואני לא מתביישת לומר את זה, לא בשם ה”ממלכתיות” ולא בשם “אחדות העם”. אין פה שום אחדות. יש רק שנאה, והרבה. אז למה להעמיד פנים? פשוט נמאס לי.

והכי נמאס לי מזמרים (נניח) שעומדים בפרצוף עצוב לאללה והורסים את “הליכה לקיסריה” או את “שיר הרעות”, ונחשבים (נניח) לפיסגת הכישרון הישראלי. אפילו מירי אלוני, שהיא כבר בת מאה שלושים וחמש שנה, כמדומני, עם קול שסבל שנים של אלכוהול/סיגריות/השד יודע מה עוד, הצליחה לגרגר את “שיר לשלום” בהצלחה יותר גדולה מדנקר, טייב, גוש (אוי ויי) וחבר מרעיהם. חבר’ה, תנו לשמש לעלות, ותנו למישהו אחר לשיר. בבקשה. גם ככה מספיק קשה לי עם העצרת הזאת.

* אפרת גוש - למה? למה??