ואן דר גראף אחותך

כמעט חצות במחלקה הכירורגית של בי”ח במרכז הארץ. על המיטה שוכבת לה ואן-דר-אחות, אחרי ניתוח שהאחיות במחלקה קוראות לו “מסטקטומי” (Mastectomy), ככל הנראה כדי שלא יצטרכו להגות את המילים המצערות “כריתת שד”. הוואן-דר-אחות ביקשה שאשאר איתה בלילה שלאחר הניתוח, כדי שלא תהיה לבד. היא קיבלה משככי כאבים ונמצאת במצב נים-לא-נים, אני מקווה שבקרוב תירדם ותישן קצת. אך לפני כמה דקות ניהלנו שיחה עליזה על האחיין והאחיינית, שציירו בשביל אמא ציורים יפים שיהיו איתה בבית החולים. הציורים תלויים על הקיר, יחד עם תמונות של הילדים.

חצות. אחת האחיות (הרחמניות באמת) עוברת ושואלת אם הפציינטית עשתה כבר פיפי. אנו משיבות בשלילה. “לא טוב”, כך הרחמניה, “היא צריכה לעשות פיפי”. במרוצת השעה שלאחר מכן, עוד שלוש פעמים מבקרות בפינתנו הקטנה אחיות ששואלות בדבר הפיפי. “לכל הרוחות, אחותי”, כך אני באנחה כבדה, “תעשי כבר, שיעזבו אותנו בשקט”. “אבל אין לי”, מצטדקת האחות, “מה לעשות?…” בסופו של דבר בוצעה משימת הפיפי המיוחלת, גם אם בפורמט מצומצם. האחיות מתרצות, ואילו אני הולכת לרוקן את הסיר. בדרך אני מציינת לעצמי שדי דבילי לקרוא למיכל הפלסטיק הזה “סיר”, הוא דומה יותר לכף אשפה. העיקר שנוח לשבת עליו במיטה.

חצות וחצי. SMS מהוואן-דר-גיס, ששואל מה קורה. אני מדווחת שהפציינטית עשתה פיפי, נותקה מהאינפוזיה וכעת ישנה. “חדשות מצוינות”, מגיב הוואן-דר-גיס, ומאחל לילה טוב. הוא עצמו נשאר בבית החולים עד שעה מאוחרת, וחזר הביתה לטפל בקטנים. אני חושבת על זה שהוא ודאי רוקן הלילה סיר מסוג שונה, של האחיינית הפעוטה, רק שהסיר שלה הרבה יותר סימפטי, ורוד עם ציורים חביבים של בעלי חיים.

01:30. אני חולצת נעליים ומנסה למצוא תנוחה נוחה על הספק כורסא-ספק מכשיר עינויים שהצלחנו למצוא באחד החדרים. אני שואלת מאחותי את הספר שהביאה כדי לקרוא, “אראגון” שמו. העלילה מספרת על דרקונים ויצורי פלא שונים וכל מיני עלילות גבורה, מעין הארי פוטר פוגש את שר הטבעות עם קצת נרניה בצד. הצוואר הולך ונתפס לאיטו, אבל אני שמחה להיות שם. זה עדיף מלטפס על הקירות בבית מרוב דאגה. מדי פעם אני מרימה ראש ומתבוננת בפציינטית נמה בשלווה יחסית. מתחת לזרועה בצד הדואב שעבר את הניתוח שוכב דובון פרוותי שהבאתי בדיוק למטרה זו, כלומר כדי שישמש ככרית. לפעמים יש לי רעיונות מוצלחים.

03:00. אני מתעוררת בבהלה, הספר מונח על אפי והרגליים מעוקמות בזווית משונה. מסתבר שנרדמתי. מבט מהיר לפציינטית: הבטן עולה ויורדת במתינות, היא עדיין נושמת. אנחת רווחה. אני קמה מהכורסא הזדונית ומשתדלת לא להקים יותר מדי רעש, תוך כדי שאני מציצה בצינורות הניקוז המשתלשלים בצד המיטה. שום דבר לא התנתק או יצא ממקומו. אני חוזרת באיטיות לכורסת העינויים ולספר שזנחתי.

04:30. שוב יקיצה מבוהלת: רגע, מה עם הרגליים של אחותי?? חייבים לחבוש אותן מיד, הרי הן נפצעו מהקשקשים של הדרקון או מה. רגע, בעצם הגיבור בספר הוא זה שנפצע בגלל הדרקון, לא אחותי. אני זקוקה למעט מים כדי להתרענן. קמה ומוזגת לתוך כוסית פלסטיק זעירה של בית החולים ושותה. הפציינטית מתעוררת, מהמהמת משהו לא ברור. אני מתכופפת כדי לשמוע יותר טוב: “תמזגי לי גם”, מבקשת החולה המנומנמת, “יבש לי נורא בפה”. אני מוזגת חיש, מגביהה את הכרית, האחות לוגמת. כמה נשימות עמוקות, והיא שוב נרדמת. אני חוזרת לכורסא ומנסה לנמנם קצת.

05:00. איזה לנמנם ואיזה נעליים. בקרוב תזרח השמש, נראה שמיציתי את אפשרויות השינה ללילה הזה. נראה שגם אחותי. אני מזיזה כריות ושמיכות סביב כדי שיהיה לה קצת יותר נוח, מיטות של בית חולים מפורסמות ביכולתן להסב אי-נוחות גם בתנאים הטובים ביותר. אחות רחמניה מגיעה למדוד חום ולחץ דם, הכל תקין.

06:30. הפציינטית רעבה, היא בצום כבר יום וחצי. אני שועטת לעמדת האחיות לשאול אם מותר להביא לה ארוחה קלה. “המטבח עוד סגור”, כך האחות הראשית, “אבל את יכולה להיכנס ולקחת לה משהו”. אני מרימה מהמטבח כמה פרוסות לחם ומביאה את השלל לפציינטית. “גם משהו”, כך אחותי בנעימה פילוסופית, ומכרסמת את הלחם לאיטה. כמובן שהחדר מלא וגדוש בדברי מזון שהביאו קרובות משפחה מודאגות, אז הארוחה נמשכת עם קרקרים מלוחים. לא יותר מדי, כי עדיין יש קצת בחילה. כלומר לאחותי. לי יש קצת סחרחורת בגלל הצוואר התפוס.

07:15. אחותי מציצה בגבורה בצלקת מהניתוח. דמעות זולגות: “זה כאילו שיש שם חור”, היא אומרת לי, “מן שקע כזה”. אני לא מצליחה להגות שום דבר בתגובה, רק מבט מנחם. גם לבכות זה חשוב לפעמים.

08:00. ואן-דר-אמא מגיעה כדי להחליף אותי במשמרת. אני נמצאת בבית החולים כבר 22 שעות, מההמתנה לניתוח ביום שלפני. נשיקה לשלום לפציינטית, ואני יוצאת מבית החולים ועולה על מונית הביתה.

08:30. בבית, במיטה. מתה מעייפות, ובכל זאת לא מצליחה לישון. בוהה בקיר. הגוף שלי מרגיש לי כאוב וחלול.

כאילו שיש שם חור.

ובכן, אתמול אחר הצהריים קרה הדבר. אישה זרה לחלוטין אך בעלת חיוך נעים נטלה את שדיי בזה אחר זה, תחבה אותם למגש פלסטיק, צבטה אותם צבוט היטב בעזרת עוד לוח פלסטיק והנציחה את כל העניין בצילום למזכרת עולמים. למי שחדש בבלוג או פספס את הפוסטים האחרונים, לא הצטרפתי לכת שעוסקת בזן הזוי במיוחד של פורנוגרפיה, פשוט הלכתי לבדיקת ממוגרפיה. גם זו גרפיה, אבל מסוג אחר. המילה “ממוגרפיה” מורכבת, למעשה, משתי מילים ביוונית: “ממו”, שפירושו “שד”, ו”גרפיה”, שפירושו “למחוץ היטב ואז לצלם עם קרני רנטגן”. כל העסק לקח רבע שעה בלבד, והותיר אותי מעוכה קלות, אך ללא נזק של ממש.

כתום הבדיקה, שבתי לביתי אשר בפתח שמיקווה ואני תפוסת הרהורים, מרביתם קודרים למדי. “חדלי מהבלים אלה”, נזפתי בעצמי, “התשובה תגיע בעוד שבוע וחצי ורוב הסיכויים שלא ימצאו שום דבר. הסיחי את דעתך במשהו דבילי, ומיד!” ובכן, נטלתי לידי עותק ישן של המקומון של פתח שמיקווה, וניסיתי להתעמק בתוכנו* של זה, כדי לשכוח מדברים כגון גידולים, טיפולים, בתי חולים וכל מה שמסתיים ב”לים”.

מפה לשם מסתבר, שהמקומון הנאמן של עירי כולל מדור  ובו פירוט ותיאור של מוצרים חדשים על המדפים, לנוחות הצרכנים. עיינתי בנפש חפצה - תמיד נחמד לגלות מוצרים חדשים ומיותרים לחלוטין, בפרט כל מיני המצאות בתחום המזון כגון “במבה מצופה שוקולד”, “שוקולד מצופה במבה” ו”ממרח אננס רדיואקטיבי אורגני” וכדומה. והנה נפלו עיני על מוצר חדש ומרתק בתחום האיפור דווקא, שפתונים חדשים של חברת הקוסמטיקה המהוללת “לנקום”. המוצר לווה בתיאור באלה המילים:

“קולקציית ‘שפתיים נשוכות’ של לנקום במגוון מרקמים, נוצרה לאחר מחקר שערכה החברה. נוצרה בהשראת נשיכת השפתיים הנשית, הדגש הוא על צבעים קלים, למראה שפתיים ערומות”.

מצמצתי ממושכות, וניסיתי לפענח את הטקסט ההזוי-משהו. “שפתיים נשוכות”? “נוצרה לאחר מחקר”? מחקר באיזה נושא, “נשים שנושכות את השפתיים שלהן עד זוב דם ואנחנו חושבים שזה ממש מגניב אז נעשה מזה ליפסטיק”? עוד טוען הטקסט שהקולקצייה “נוצרה בהשראת נשיכת השפתיים הנשית”. ייתכן שהוצנחתי לכאן זה עתה מכוכב לכת אחר, אבל לא זכור לי שנתקלתי ברחובות בשפע נשים שעוסקות ללא הרף בנשיכת שפתיהן. האם זה איזשהו מנהג נשי אקסלוסיבי שלא גילו לי עליו? ומה הקשר בין זה לבין שפתון, לכל הרוחות? נשים גם מחטטות באף מדי פעם, שמא יש ליצור פודרה מיוחדת בהשראת החיטוט באף הנשי? 

אולי בעצם, תהיתי ביני לבין עצמי, זה העניין של האלימות הקלה של אקט הנשיכה, שנתפסת כסקסית. המממ. אז למה לעצור בנשיכה? אפשר ליצור גם סידרה משלימה של צלליות לעיניים בהשראת הפנס בעין הנשי, סידרה של סומק בהשראת סטירת הלחי הנשית, וסידרה של מסקרה נמרחת במיוחד בהשראת בכי התמרורים הנשי. אבל רגע, הטקסט טוען ש”הדגש הוא על צבעים קלים, למראה שפתיים ערומות”. הרגוני הרוג, שני דברים אני לא מבינה פה: ראשית, איך שפתיים יכולות להיות “ערומות”, לכל הרוחות? ושנית, אם הן ערומות, אז מה הליפסטיק הזה עושה, בעצם? מה הטעם למרוח שפתון שגורם לשפתיים להיראות כאילו אין עליהן כל שפתון?

אין לי שום ברירה אלא להגיע למסקנה שאני אישה עלובה למדי. לא זו בלבד שאני לא נושכת את שפתיי בדרך קבע, אני גם לא טורחת למרוח אותן בשפתון שיגרום להן להיראות כאילו שפתון זה הדבר האחרון שהייתי רוצה למרוח עליהן. אולי לפחות אני יכולה לקנות “חזיית ממוגרפיה בצבעים קלים, בהשראת מעיכת השדיים הנשית”? רק זה עוד עשוי להציל את שארית כבודי האבוד.

*כן, למקומון של פתח שמיקווה יש תוכן. מסוג כלשהו.