ואן דר גראף אחותך

והרי אימייל נזעם שנשלח זה עתה להנהלת שירות המנויים של “ידיעות אחרונות”, עיתון ידוע ומכובד לכל הדעות. הפרטים המזהים הוסוו כמקובל. היו אתם השופטים:

“להנהלת שירות המנויים שלום רב,

כבר שלושה ימים שאני מקבלת שיחות חוזרות ונשנות בטלפון הסלולרי, מאת נציגי שירות של עיתונכם. אדגיש כי המכשיר שייך לחברה שבה אני מועסקת, והוא נמצא בידי אדם אחר (ששמו איש-שפעם-עבד-איתי) לפני שהועבר לרשותי. הנציגים השונים שהתקשרו אלי ביקשו תחילה את איש-שפעם-עבד-איתי, וכשנענו שזה כבר אינו המספר של אותו איש, ניסו לעניין אותי בהצעה למנוי על עיתונכם. שוב ושוב סירבתי בנימוס, תוך בקשה שיתוקנו הנתונים לגבי הבעלים של המכשיר וכן שיצוין במפורש בסיכום הפניה שאיני מעוניינת.  

לפני כמחצית השעה קיבלתי טלפון נוסף מנציג מכירות בשם אלירן, שביקש שוב את משפחת איש-שפעם-עבד-איתי, נענה שזה כבר אינו המספר של איש-שפעם, וניסה שוב לעניין אותי במנוי. הסברתי, שוב, שאיני מעוניינת, וביקשתי במפגיע למחוק אותי מרשימת הטלפונים במוקד. לא ייתכן שבכל שעות היממה אקבל את אותה השיחה בדיוק ממוקד שככל הנראה אינו מסוגל לתעד שיחות כראוי. להפתעתי הרבה, אלירן הבהיר לי שאין באפשרותו לבצע שום שינויים ולתעד בשום צורה את תוצאות השיחה בינינו, ויעץ לי לדבר עם שירות הלקוחות ולבקש מהם שיופסקו הפניות אלי, כי אין מזור אחר למצוקתי. אלירן אף טען שהעברת תלונה למנהל המשמרת, כבקשתי, לא תעזור לי. 

כעצתו, התקשרתי למספר כוכבית-3773, ומקץ המתנה של כרבע שעה ללא מענה,* הבנתי כי אין לי יכולת לבזבז זמן עבודה יקר נוסף על הנושא. האמנם קיבלו נציגיכם את ההוראה להתקשר שוב ושוב ושוב (ושוב) לאנשים תמימים ולהציק להם, בתואנה ש”אי אפשר לתעד את תשובתם השלילית”, כחלק ממאמץ קידום המכירות של העיתון? כולי תקווה שלא. 

אנא מכם, הפסיקו את ההטרדות בטלפון. לא קוראים לי איש-שפעם-עבד-איתי, איני מעוניינת במנוי כפי שהבהרתי לשמונת הנציגים ששוחחתי איתם, ועיתון מכובד ומרשים כ”ידיעות אחרונות”, ודאי ירצה שנציגיו יהיו מסוגלים לעבוד ביעילות רבה יותר ולא יטרידו אנשים ללא כל הצדקה. הדבר אינו מוסיף לשמו הטוב של העיתון ובוודאי שאינו מוסיף רצון טוב ונכונות מצד מנויים פוטנציאליים. לכל הפחות, אנא דאגו שמי שנתן תשובה שלילית לפנייתכם יוסר מרשימת השיחות במוקד המכירות – קל וחומר מי שנתן תשובה שלילית כזו שמונה פעמים בתוך יומיים וחצי. 

לטיפולכם המהיר אודה,

ואן-דר-גראף-אחותך.”

השאלה שנשאלת היא: האם בפעם הבאה שיתקשרו אלי מהמוקד הנ”ל, עלי להתחיל לשיר “חנן ועליזה יצאו לשדה, חנן הרועה ועליזה השה, מה מה מה מה מה מה”** עד שהנציגים יישברו ויחדלו? חוו דעתכם.

* כשהשיר “מדינה אחת, פעמיים ים” מתנגן באוזניי בעוצמה שהיתה גורמת לפיל חירש לקפוץ מצוק מרוב ייאוש.

** עשר נקודות למי שמזהה את הרפרנס.

בפתח שמיקווה, עיר החטאים, ישנו קניון גדול. ובקניון ישנו סניף של רשת חנויות, הבה נכנה אותה בשם “המשביז לצרכן”. ובמשביז לצרכן מוצרים לרוב, החל מפמוטים דקורטיביים מפיברגלאס צבעוני וכלה בפיג’מות פלנל עם ציורים של “הלו קיטי”. ודווקא פיג’מה אחת כזו היא שהביאה אותי לסניף המשביז המקומי ביום שישי עמוס זה.

העניין הוא בכך, שאחת מידידותיי הביאה לי ליום הולדתי פיג’מה חתולית שכזו, שהעידה על עצמה באמצעות פתקתה שהיא “אקסטרא-לארג’”. אלא מאי? יש אקסטרא ויש אקסטרא, ומי שתייג את פריט הלבוש הזה ב- XL להתפאר לוקה בחוסר יכולת להערכת מידות ומשקלים. סקירה קלה בחנות עצמה העלתה שנטלי פורטמן, למשל, היתה “מדיום” או אפילו “לארג’” במידות המשעשעות של הפיג’מות האלה. והרי את פורטמן כולה ניתן לתחוב לתוך קופסת גפרורים במאמץ קל בלבד*.

בקיצור, הגעתי לסניף המשביז ובידי הפיג’מה הסוררת, וביקשתי להחליפה. ניגשתי בצעד קל אל הקופה, ופניתי לקופאית החייכנית: “שלום, אני צריכה להחליף פיג’מה שקיבלתי במתנה”, כך אני. חיוכה של הקופאית נמחק באחת ומבטה הפך למזוגג-משהו: “זה לא פה”, מלמלה לעברי, “תגשי לקופה למטה בשביל הזיכוי”. ירדתי לקומה התחתונה כפי שהצטוויתי, וניגשתי שוב אל הקופה: “שלום, אני צריכה לקבל זיכוי על פיג’מה…” - “זה לא פה”, ניפנפה אותי הקופאית, “תגשי למחלקת לבני נשים ושם יתנו לך זיכוי”. ניגשתי למחלקת לבני נשים, ופילסתי לי דרך בין התחרות והמלמלות עד שהגעתי לדוכן המכירה: “שלום”, התנשפתי קלות לעבר המוכרת, “אמרו לי לגשת לכאן בשביל לקבל זיכוי”. המוכרת בחנה קלות את הפיג’מה, והכריזה: “אני לא יכולה לעשות את זה, את צריכה את מנהלת המחלקה. לכי לבחורה ההיא ששם”. ניגשתי להיא ששם, במחשבה שאם גם היא לא תוכל להושיע, לא יהיה מנוס מלערב את בית הדין הבינלאומי בהאג או משהו. למרבה ההפתעה, ההיא ששם דווקא הצליחה לעזור, ולאחר שמילאה מלוא החופן טפסים שונים ומשונים, נתנה בידי את הזיכוי. “עם זה את הולכת לקופה”, כך ההיא ששם, “ואת חייבת לגשת עוד היום, כי זה לא ממש הזיכוי, זו רק הפניה לקבלת זיכוי”.

בררתי לי צמד פריטים נאים מהמחלקה, ועם ההפניה לקבלת הזיכוי בידי, ניגשתי שוב אל הקופאית שנפנפה אותי לפני כן. הגשתי לה את הפריטים ואת הזיכוי. התפתח הדו-שיח הבא:

קופאית: “יש לך כרטיס מועדון?”

אני: “לא.”

קופאית: “את רוצה כרטיס מועדון?”

אני: “לא, תודה.”

קופאית: “אבל זה נותן לך הנחות, כדאי לך.”

אני: “אני יודעת, מעדיפה שלא, תודה.”

קופאית: “טוב, איך שאת רוצה. את צריכה להוסיף לי עוד 14 שקלים. אם היה לך כרטיס מועדון לא היית צריכה להוסיף. לא חבל?”

אני: (מעבירה בשתיקה את הסכום ומקללת את כל כרטיסי המועדון באשר הם)

קופאית: “טוב, אז את לא רוצה כרטיס מועדון אמרנו, נכון?”

אני: “נכון.”

קופאית: (ממלאת שלל טפסים להמרת האופציה לזיכוי לזיכוי של ממש) “תחתמי לי פה ופה, עם מספר תעודת זהות.”

אני: (חותמת)

קופאית: (מתקתקת פרטים נוספים במחשב) “מה השם המלא?”

אני:” ואן-דר-גראף אחותך.”

קופאית: “כתובת?”

אני: “רחוב השטינקמוביל 5, פתח שמיקווה.”

קופאית: “תאריך לידה? ארץ לידה? ארץ מוצא של ההורים? מספר נעליים? רמת המוגלובין בבדיקת דם אחרונה?”

אני: “24 לאוקטובר, ישראל, ואנדר-לנד, 42 וחצי, 13.2. צריך את כל זה בשביל הזיכוי?”

קופאית: (בשמחה לאיד) “כן. אגב, את אולי בכל זאת רוצה כרטיס מועדון?”

אני: (חושקת שיניים) “לא.”

קופאית: “טוב.” (מושיטה לי את הפריטים בהבעה נעלבת)

אני: “תודה.”

קופאית: (מסתכלת למקום כלשהו באופק, הבעתה מתריסה. ניכר שאיכזבתיה קשות)

אני: “אה… יום טוב.” (והולכת לדרכה בבושת פנים)

מוסר השכל: בפעם הבאה שמישהי תרצה לקנות לי פיג’מה, אציע לה להמיר את זה לסבון נוזלי וקרם גוף. לחלופין, אני תמיד יכולה לשלוח את הפיג’מה לנטלי פורטמן.

* לא שאני מציעה, חלילה, לתחוב את נטלי פורטמן לתוך קופסת גפרורים. אם כבר, אז לקופסת סיגריות כדי שתוכל להתמתח להנאתה.

עוד יום מייגע במיוחד במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. בשעת אחר צהריים מוקדמת אני מוצאת את עצמי נאבקת לנשום בין סיום פרוייקט מעצבן, לחוץ ובלתי אפשרי א’ לבין תחילת פרוייקט מעצבן, לחוץ ובלתי אפשרי ב’. הואן-דר-בוס, שאי אפשר להאשים אותו בשום דבר פרט לרצון לעמוד בלוחות הזמנים ההזויים להפליא של הלקוח (שחי ככל הנראה במימד זמן אחר, שבו בכל שעה אפשר לעשות עבודה של חמש שעות), לוחץ לקבל בחזרה אי-אילו קבצים שהיו אמורים להסתיים אתמול, רצוי אפילו שלשום. אני לוגמת את הקפה הדלוח שהתקרר כבר לפני שעתיים, בתקווה שינסוך בי תוספת מרץ, ופונה למקלדתי הנאמנה (והארגונומית!) כדי לסיים סוף סוף את הקובץ הטורדני. לפתע, מצלצל לו הסלולרי. אני משיבה בהיסח הדעת, עיני נטועות בגיליון אלקטרוני סבוך בן כמיליון שורות:

“הלו?”

“שלום, מדברת נציגת-מכירות-עם-קול-עייף-ומשועמם-שמתה-שהמשמרת-תיגמר-כבר מ”חם”, חברת הכבלים שלך.”

“כן?” כך אני בחוסר סבלנות, אפי נטוע בחוזקה בטבלה הסוררת שלפני.

“רציתי להציע לך הצעה מיוחדת”, כך הנציגה המשועממת, “את יכולה לקבל את שירות ‘חם וידאו דה-לוקס’ בחצי מחיר לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, ואחר כך זה במחיר מלא, ושירות ‘חם וידאו דה-לוקס’ מציע לך את התוכניות הטובות ביותר, הסרטים החדשים ביותר, וכל הדברים שאין בערוצים הרגילים של ‘חם’, כל זה בחצי מחיר לתקופה של שלושה חודשים, לניסיון של ‘חם וידאו דה-לוקס’, עם כל התוכניות והסרטים הטובים ביותר, במבצע מיוחד, תוכניות טובות, סרטים חדשים, אין בערוצים, שלושה חודשים, חצי מחיר, דה-לוקס”.

סביר להניח שמילותיה המדויקות היו שונות במקצת, אך תשומת ליבי נחלקה, כאמור, בין מבצע הדה-לוקס לבין הפרוייקט הבכלל לא דה-לוקס והואן-דר-בוס הנושף בעורפי. “אני לא מעוניינת”, הפטרתי לכיוון המשועממת הטלפונית, “תודה”.

“אבל למה? את מקבלת את כל הסרטים החדשים וכל התוכניות בחצי מחיר עם דה-לוקס במבצע מיוחד של ‘חם’ בלה בלה יאדה יאדה סרטים חצי מחיר קשקושים נוספים שלא שמעתי כי הייתי עסוקה עם הקובץ הבלתי אפשרי, כדאי לך!”

“לא תודה”, כך אני במשנה תוקף, “לא מעוניינת”.

“את יכולה להסביר לי למה? כי זה מבצע ממש שווה עם החצי מחיר דה-לוקס”.

“למה?” חמתי בערה בי להשחית, “אני אסביר לך בדיוק למה”. ניתקתי את אפי האומלל מהקובץ האומלל לא פחות, ופניתי לשפוך על ראשה של המשועממת אש וגופרית: “מדי חודש בחודשו אני משלמת סכום לא מבוטל בכלל לחברת ‘חם’, ובתמורה חברת ‘חם’ נותנת לי שירות גרוע יותר ויותר. אתם משדרים את אותן סדרות ישנות שוב ושוב ושוב, עד שאני כבר יודעת לדקלם קטעים שלמים מהן בעל פה, ושומרים את העונות החדשות ל’וידאו דה-לוקס’ שלכם; שילמתי במיוחד על חבילה של כל ערוצי הסרטים, ולא רק שגנבתם ממני ערוץ אחד, שהיה ממש מוצלח, בשביל לשדר בו פרסומות לשירות ‘וידאו דה-לוקס’, אלא שבכל שבעת הערוצים האחרים אתם משדרים ללא הרף סרטים מעצבנים באיכות מחורבנת שאפילו האנשים שיצרו אותם לא רוצים לראות אותם יותר. כמה פעמים אפשר לראות איזה סרט יפני מעפן דל-תקציב משנות השבעים שהוא באיכות כל כך גרועה, שהסאונד שלו לא תואם לתנועות הדיבור של השחקנים, למרות שהוא בכלל לא מדובב והם מדברים יפנית? ועד שכבר יש סרט יחסית חדש, למה לשדר אותו שבוע ברצף? כמה פעמים בשבוע אחד אפשר לראות את ‘ספיידרמן’? יום ראשון - ספיידרמן; יום שני - ספיידרמן; יום שלישי - ספיידרמן, יום רביעי- ספיידרמן, פלא שלא התחלתי כבר לטפס על קירות בעצמי. ומאוד נחמד שאתם שוב משדרים את כל הפרקים של ‘בנות גילמור’ מההתחלה, בפעם הרביעית או החמישית, אבל תסבירי לי, למה לא מגיע לי לראות את העונה החדשה של ‘Kyle XY’, למשל? למה אני צריכה לשלם עוד כסף, מעבר לכסף שאני כבר משלמת? למה אני צריכה לקבל עונש על זה שאני לקוחה ותיקה ונאמנה ולא עזבתי אתכם לאנחות ועברתי לחברת הכבלים ‘כן’ כמו שכולם עושים עכשיו? אז אתם עוד רוצים לעשות לי טובה ולתת לי הנחה על סכום שאני לא הייתי אמורה לשלם מלכתחילה, אם רק היתה בכם טיפת הגינות והייתם רוצים לתת תמורה אמיתית ושירות כמו שצריך?”

רגע של שתיקה. אני תוהה אם המשועממת מחייגת לפרמדיקים שיבואו לאסוף את הלקוחה ההיסטרית.

“טוב”, נשמע קולה, משועמם כמקודם, “אז יש לי הצעה אחרת בשבילך. תמורת סכום מיוחד של לא-זוכרת-כמה שקלים, תוכלי לקבל את ערוץ הבריאות, ערוץ הבידור או ערוץ החירטוט כתוספת לחבילה שלך.”

אני נאנחת כבדות. המסר לא ממש עבר, ככל הנראה.

“לא תודה. לא מעוניינת.”

“אבל למה? זה מבצע ממש שווה. את יכולה להסביר לי למה?”

“לא, אני לא יכולה להסביר. שלום.”

ניתקתי ושבתי לקובץ הדחוף. אני לא אתפלא בכלל אם מחר הלקוח ישלח מייל בהול לואן-דר-בוס, וישאל אותו למה לכל הרוחות הגיליון האלקטרוני ששלחנו לו מכיל עמודה בשם “ספיידרמן”. אני אגיד לו בתגובה שיתחבר לשירות הכבלים של ’חם’, אז הוא כבר יבין הכל.

מספרים על קאטו הזקן, מגדולי המדינאים ברומא העתיקה, שהיה מסיים כל אחד מנאומיו בסנט במילים: “וחוץ מזה, אני סבור שצריך להחריב את קרתגו”. הרקע לאמירה הזו הוא סכסוך רב-שנים בין רומא לקרתגו, והחלטתה של רומא לנסות ולכרות ברית שלום עם יריבתה לאחר המלחמה הממושכת ביניהן. קאטו, מוכה גורל שכמותו, מונה לשמש כמתווך במאמצי הפשרה ולאחר שהסכם השלום לא ממש עלה יפה, לטעמו, החליט שמוטב שרומא תהרוס את קרתגו עד היסוד ולא תנסה להידבר איתה. את האג’נדה שלו, כאמור, קידם בשיטה זו, כשהוא טוחן לעמיתיו לסנט את השכל בעניין שוב ושוב, ולא משנה מה היה הנושא שעמד על הפרק. בין אם הסנט דן בייבוא עבדים ושפחות מגרמניה, בעליית מחירי גלימות הארגמן או בסבסוד אורגיות לחיילים רומאים ותיקים, קאטו היה מסיים את נאומו כשהוא זוקף אצבע מלומדת ומוסיף: “וחוץ מזה, אני סבור שצריך להחריב את קרתגו”. אמנם זה לא הצליח לו, לקאטו קשישא, אבל בכוונתי לאמץ את השיטה, כי היא נראית לי מוצלחת למדי - ולמה לא ללמוד מחוכמתו של רומאי זקן ומטורלל? אחרי הכל, רומא היתה אימפריה או לא היתה?

היתה. ולא רק היא היתה אימפריה, כך מסתבר. יש גם רשתות שיווק מסוימות שהן בגדר אימפריה. עשיתי לי מנהג בבלוג הזה לנסות ולהסוות מדי פעם את שמותיהן של חברות מסחריות, לבל אואשם בפרסומת סמויה, אבל במקרה דנן בכוונתי לדון באימפריה המרושעת בשמה האמיתי. קוראים לה “שופרסל”. מכירים אותה? ודאי שמכירים. היא זו שגובה מכם מחירים גבוהים הרבה יותר מבכל רשת אחרת ואפילו נקנסה עבור זה בעבר, בסכום מגוחך יחסית שלא הפריע לה להמשיך ולעשוק את הקונים. אלא מאי? סניף הסופר הקרוב ביותר למקום מגורי הוא דווקא של אימפריית סופרסל, ולכן בלעתי את כבודי, ויתרתי על השקלים הנוספים וערכתי שם קניות לעיתים מזומנות ועם הרבה מזומנים.

מפעם לפעם, תהיתי איך זה שהחישוב המאוד רופף שעשיתי בראשי של סכום מחירי המוצרים היה שונה מזה שבקופה, ותמיד לטובת האימפריה, כמובן. היות שהיכולת האריתמטית שלי מוגבלת ביותר, ויתרתי ולא ניסיתי להעמיק חקור בעניין. עד שהרמאות הפכה לבוטה. מאוד. ערב אחד, כתום יום עבודה קשה ומייגע, חפצה נפשי בבקבוק שוקו. סרתי אל סניף האימפריה ולקחתי בקבוק שמנמן ונאה שעל פקקו התנוססה לראווה תווית המחיר, לאמור 4.90. עם הגיעי לקופה, הקופאית העבירה את השמנמן בקורא הלייזר או מה שזה לא יהיה, ועל הצג התנוסס המחיר: 5.20. אתמהה. הקופאית, שנראתה מורגלת לחלוטין בסיטואציות כגון אלה, ביטלה מיד את המכירה והעניקה לי את הבקבוק בסכום שצוין על הפקק. אמרתי בליבי, קורה, לפעמים מחליפים מחירים ולא מספיקים לעדכן תוויות. העיקר שיש שוקו, ולו גם כזה שסובל ממשבר זהות מחירית.

עוד באותו שבוע, ערכתי את קניות יום השישי שלי בסניף האימפריה. בין היתר, ביקשתי לרכוש בקבוק נאה (ושמנמן, כמובן) של סבון נוזלי, שצוין עליו הסכום הבלתי ניתן לערעור 18.99 ש”ח. אפילו ש”ח היה כתוב, לבל יהיה למישהו פתחון פה לומר שהם התכוונו, נניח, ל- 18.99 לירה שטרלינג או 18.99 דרכמות. המוצרים בעגלתי, כולל הסבון השמנמן, הועברו בסך בזהו עם הלייזר, וקיבלתי את החשבונית. קצת גבוה, אמר קול קטן באחורי ראשי. את לא יודעת לחשב בגרוש, ענה לו קול שני בטון נוזף. תסתכלי על החשבונית, התעקש הקול הראשון, משהו פה לא תקין, לעזאזל. ואכן. מחירו של הסבון השמנמן, אליבא דחשבונית: 25.29 ש”ח. הבדל של 6.30 שקלים, טבין ותקילין.

פניתי מיד אל הקופאית והצגתי בפניה את הבעיה. נעצה הקופאית מבט תוהה בבקבוק, הסתכלה בחזרה עלי ואמרה “רגע, אז את רוצה אותו במחיר הזה?” מצמצתי בהלם קל: “מה זאת אומרת? אני רוצה אותו במחיר שכתוב עליו!” - “טוב, נו”, נאנחה הקופאית, “אני אתן לך זיכוי”. חתמתי על ביטול פעולה, חידוש פעולה, טופס החזרה, טופס קניה, כתב ויתור, שיפוי, פיצוי, חילוט והשד יודע מה עוד; שוב ושוב נאלצתי לתת את חתימתי ואת מספר הת”ז שלי בזמן שהתור מתעכב והקופאית ממלמלת הברות חסרות פשר. “אי אפשר פשוט לקבל את הכסף בחזרה?”, שאלתי שאלת תם. “לא, רק זיכוי”, טענה הקופאית הטבועה-למחצה בתוך ים הטפסים החתומים. אי לכך, בסופו של התהליך, ניגשתי לעמדה של מנהל הסניף, הצגתי בפניו את העניין ואמרתי שעם כל הכבוד, אני מבקשת לקבל את הסכום בכסף מזומן, ולא בזיכוי. זיכוי של 6.30 שקלים זה קצת מגוחך. וחוץ מזה, היה רצוי שייגש למדף שבו מציעים למכירה את סבון המריבה ויתקן את הטעות, כי לקוחות רבים נוספים יכולים ליפול בפח הזה ולא להשגיח בהבדל המחיר. “כן, נו, יש לנו אלפי מוצרים פה”, פיהק המנהל בשעמום, “אי אפשר לעקוב אחרי הכל כל הזמן”. ובנפנוף יד שלח אותי בחזרה לקופאית הממלמלת כדי שתתן לי זיכוי. הקופאית נעצה בי עיניים נוזפות ואמרה בטרוניה “אוף, שוב פעם לעשות אלף פעולות?…” מצאתי את עצמי שוב מתנצלת בפני הגברת שעיכבתי בתור ומסבירה את פשר העניין, תוך שאני מציגה בפניה את הבקבוק ואת החשבונית לראייה. הגברת הנחמדה חייכה אלי ואמרה “כן, זה קרה לי המון פעמים. תאמיני לי, אני קונה פה רק בגלל שזה קרוב לבית”. חתמתי על עוד כתריסר טפסים, קיבלתי את ששת השקלים ושלושים האגורות שלי, ושמתי פעמיי הביתה, רותחת כולי, ועם עיכוב של 20 דקות.

והנה חלפו להם שבועיים, ושוב אני שמה פעמיי אל סניף האימפריה כדי לרכוש מעט מוצרים לשבת. וממש כפי שהרעם בא אחרי הברק והברק בא אחרי האולמרט, בהתאם לכל חוקי הטבע, שוב נעשקתי. אבל הפעם שמתי לב לזה רק כשכבר הגעתי הביתה. הרי לכם דוגמה לצרכנות בישראל 2007:

מצד ימין ניתן לראות חבילת פסטה אורגנית, במחיר 10.49, שנקנתה לפני שבוע ברשת “מגה” (שהלוואי וסניפה היה קצת יותר קרוב לביתי). מצד שמאל, ניתן לראות את אותה חבילה, שנקנתה היום באימפריית “שופרסל”. המחיר המוצהר: 11.15. במרכז נמצאת החשבונית. בשורה המסומנת, המחיר שגבו ממני בפועל עבור הפסטה: 12.29. הפרש של שקל ו- 14 אגורות.

למה לא חזרתי מיד לסניף ותבעתי את כספי, אתם שואלים? אולי כי אין לי כוח להתווכח עם אנשים שגניבה היא דרך חיים בשבילם. אולי כי אין לי כוח לחתום שוב על תריסר טפסים ולעכב בתור אנשים חפים מפשע עד שאקבל את כספי בחזרה. אולי כי יש לי דברים יותר חשובים לעשות ביום שישי מאשר לבזבז רבע שעה לפחות בסניף של רשת שעובדת בשיטת “מצליח” - והפעם, מתוך מאות פעמים אחרות שבהן רכשתי בה מוצרים, דווקא לא הצליחו לגנוב ממני עוד כמה מעות, ככה בשקט, בלי ששמתי לב.

מסקנות?
א. אל תקנו ברשת שופרסל. ההפרש לטובתם אולי מסתכם בכמה שקלים בודדים, אבל אלו השקלים שלכם, לא שלהם. וחבל לבזבז כל כך הרבה זמן ואנרגיה בניסיון לקבל בחזרה את כספכם שנלקח במרמה.
ב. בכל אימפריית שיווק שהיא, בדקו היטב את החשבונית לעומת המחירים שצוינו על המוצרים עצמם. בהחלט ייתכן שתופתעו.
ג. לימדו כיצד לגדל בעצמכם ירקות ופירות וכיצד לחבוץ חמאה ולגבן גבינה, כי נראה שזו הדרך היחידה לקבל מוצרי מכולת במדינה הזו מבלי שיעשקו אתכם על כל צעד ושעל.

וחוץ מזה, שופרסל הם גנבים.