ואן דר גראף אחותך

מדי פעם, ליתר דיוק פעם בחודש, נשלחת אלי מעטפה שמנמונת מאת חברת כרטיסי אשראי ששמה מתחרז עם “פיזה”*. לפירוט הרגיל של החיובים נלווה תמיד עלון פרסום עם כל מיני תמונות של אנשים קופצים באושר בין מדשאות, המציע ללקוח מבצעים אטרקטיביים להפליא. למשל: מנה של עוגיות חמאה במסעדת “קפה דלוח” תמורת 12,000 נקודות בלבד. כמובן שקבלת ההטבה מותנית בכך ששלושה אנשים לפחות יאכלו ארוחה מלאה בת 5 מנות. אגב, הוצאתי כבר עשרות אלפי שקלים בכרטיס האשראי, ומסתבר שעל כל אלף שקלים מקבלים חצי נקודה בערך. בקצב הזה, רק כשאהיה בת 502 אוכל ליהנות מהעוגיות הדלוחות.

ברם, סוג הפרסום שחורה לי ביותר הוא המבצעים של טיפולים וחבילות “פינוק” במכוני בריאות, ספא זה או אחר, צימרים ושאר חושות דקורטיביות שהבאים בשעריהן יכולים לקבל מסז’ים, אמבטיות בוץ, סאונות וכפכפים על חשבון הבית. אני מאוד אוהבת מסז’ים, וגם כפכפים (על הבוץ אפשר להתווכח); אלא מאי? לעיתים נדירות ביותר המבצעים הללו מיועדים עבורי. לשון הפרסום היא ברוב המקרים “חבילה זוגית מפנקת בספא מול הים”, “חבילה רומנטית לזוג - מסז’ים, טיפולי פנים וחדר לכל היום במלון מול הים”, או “מסז’ שוודי, הודי או הולנדי לבן הזוג בחצי מחיר בצימר מפואר מול הים” (המסז’ים תמיד מוצלחים יותר מול הים, כנראה שזה קשור איכשהו לאחוז המלח הגבוה). ומה אם אין לי בן זוג בחצי מחיר? או שלא הספקתי לקנות לי אחד תמורת 500,000 נקודות? לא מגיע לי מבצע? בחיאתק, אין דרך לעקוף את זה איכשהו? אם העניין הזה של המספר הזוגי כל כך חיוני, אולי אפשר להחליט שפלג הגוף העליון שלי ימוסז’ במחיר מלא, והתחתון בחצי מחיר? או שאקבל שני מסז’ים ברצף, ובשני אצייר לעצמי שפם ואהמהם בקול גרוני עמוק?

לא נותר לי אלא להסיק שמקומות הספא למיניהם סולדים מאנשים בודדים. אולי לא שווה להוציא כסף על זוג כפכפים בודד פר מסז’, מי יודע. ואולי זו המורשת של סיפור תיבת נוח המקראי, שניים שניים מכל מין?… כבר שקלתי לצוות אלי את חתולתי האהובה פפריקה ולהציג אותה בתור בת זוגי לענייני מסאז’ים. הבעיה: לפפריקה ארבע רגליים, ומכאן שנדרשים ארבעה כפכפים, מה שהופך אותי שוב לכפכף בודד. אולי הפתרון היחיד הוא ליצור לעצמי כפילה, או ללקות בפיצול אישיות. למה פסיכוזה חייבת תמיד להיות דבר שלילי? בואי, שרה’לה, הולכים לספא.

* אני מקפידה לא להשתמש בבלוג למטרות פרסום סמוי של חברות. זה נוגד את כללי האתיקה!… או משהו כזה.

לאחרונה עשיתי לי מנהג לעיין בכמה שיותר מאמרים המתפרסמים באתר Ynet, ללא הבחנה בין נושאים: החל בהתפתחויות האחרונות במדעי הקוונטים וכלה בצורך להחליף את צבע הידיות בסירי נירוסטה, הכל הולך. לא, לא בגלל המאמרים (שלפעמים באמת מרתקים). בגלל המגיבים. בכל פעם שיום העבודה מייגע במיוחד ונשרך לו בעצלתיים, ואני שואפת לאוורר את התאים האפורים בקצת שעשוע, המגיבים - כפרה עליהם - באים לעזרתי.

היום התפרסם באתר מאמר העוסק בנושא של הבאת ילדים קטנים לבתי כנסת; הכותבת, אפרת שפירא-רוזנברג, מפצירה בבאי בית הכנסת המבוגרים לגלות מעט סבלנות וסובלנות כלפי ילדים קטנים שעשויים להתרוצץ ולהרעיש מעט, כדרך ילדים, בזמן התפילה. גם להם מגיעה חוויית בית הכנסת, טוענת הכותבת. הפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת היתה לפני שנים, ב”שבת חתן” של גיסי (שהיה אז גיסי-לעתיד). באותו מעמד, כאישה יהודיה גאה, ניתנה לי הזכות הגדולה והמכובדת לבהות מאחורי פרגוד בגברים המתפללים ועולים לתורה, ולסיום גם להפגיז את החתן המיועד בכמויות מסחריות של סוכריות טופי. בזה בערך מיציתי את החוויה הדתית שלי.

אבל לענייננו: כתבה הגב’ שפירא-רוזנברג את מה שכתבה, ומייד נפתחו ארובות השמיים של הטוקבקיסטים. אומרים שחשוב לחלוק שמחה עם אנשים אחרים, אז הנה לכם מקבץ של תגובות משעשעות, באדיבות פוטושופ.

קודם כל, תגובת המשטמה המיידית:

למה השונאים למיניהם אף פעם לא יודעים לאיית או להשתמש בסימני פיסוק? אהבתי במיוחד את ה”גברת בעלת שתי שמות משפחה”. אבל, נמשיך הלאה - הנה תגובתו של פלוני יודע-דבר שדווקא מצטיין מבחינה תחבירית, אבל נוהג כפי הנראה לדבר עם המתים:

והנה הזעקה הבלתי-נמנעת של הטוקבקיסט שנקעה נפשו (בכל מאמר יש לפחות אחד כזה):

ולסיום, הדובדבן שבקצפת: התגובות שגרמו לי לצחוק רם וממושך הן הצמד הבא. תופים, בבקשה…

הצמד הזה גרם לי לצחוק ממושכות עוד לפני שהמנטורית שלי לענייני טכנולוגיה, ש.ד. קטנים, הסבירה לי מי זה אלן טיורינג. שימו לב גם שמגיבה מס’ 6 טרחה לסמן את גבובת המילים הזו בתור סעיף “1.”; נראה לי שהיא התכוונה שיהיו סעיפים נוספים, אבל כל המילים המתוחכמות נדבקו לה באמצע. אולי זה בגלל הטופי?…

1. אתמול בשעות אחר הצהריים, התקשרה אלי נציגת שירות של חברה סלולרית אנונימית ששמה מתחרז עם טלפון, מגאפון וגרמופון. אותה מוקדנית, שהציגה את עצמה בשם טניה, הציעה לי מבצע ממש מוצלח - הנחה במחיר שיחות ושדרוג למכשיר מהדור השלישי תמורת התחייבות לשלוש שנים ב- 3 שקלים לחודש. כבר מזמן רציתי להחליף את הפקעקטע מכשיר שלי במשהו חדש ופוליפוני. לכן, נעתרתי להצעה, וטניה רשמה את מספרי הטלפון שלי, הכתובת, מספר תעודת הזהות, מידת הנעליים וכדומה. סוכם כי נציג שירות של מגאפון/גרמופון יופיע בביתי בערב שאחרי לצורך החלפת מכשיר, חתימה על חוזה והרמת כוסית. את השיחה סיימה טניה בנימה ייצוגית ורשמית לאמור “יאללה ביי מותק”.  

2. בבוקר היום למחרת התקשרה שוב אותה טניה, וביקשה לרשום שוב את הפרטים האישיים - מספרי טלפון, ת.ז., היקף החזייה ותכולת המקרר - שאלתי למה צריך לתת שוב את הפרטים, והנציגה העירנית הסבירה כי הם “לא נקלטו במערכת”. טוב. מסרתי ושוב סיכמנו שהנציג יגיע וכו’, ו”תודה מותק ביי”.

3. שעה לאחר מכן התקשרה אלי שוב אותה טניה, ואמרה שבעצם המבצע הזה בכלל לא מגיע לי כי אני לא משלמת מספיק לחודש. שאלתי למה היא לא ידעה מראש מה פרטי החשבון שלי, לפני שהתקשרה אלי להציע מבצע שבדיעבד לא מגיע לי?… הנציגה אמרה שאני-עצמי הייתי צריכה להגיד לה שהחשבון שלי נמוך מדי ולא מגיעה לי הנחה. אני צריכה להגיד לך מה התנאים של המבצע שאת מציעה לי? שאלתי אותה, מנין לי לדעת את זה? “נו”, הטיחה בי טניה, “את חושבת שעם תשלום חודשי כזה מגיעה לך הנחה? היית צריכה לומר לי”. זה לא מוגזם, שאלתי, שאת מתקשרת אלי שלוש פעמים ומטרטרת אותי עם הפרטים, קובעת לי פגישה, מבזבזת את זמני ולסיום עוד מאשימה אותי בטעות שלך? “טוב”, התעצבנה טניה לנוכח חוצפתי, “מותק, את רוצה לשדרג את המכשיר או לא?” לא, אמרתי, אני רוצה לדבר עם האחראי/ת. “אין פה כזה”, טענה העצבנית, “כולנו באותה רמה”. שקר וכזב, אגב, אין דבר כזה, מוקד בלי אחראי משמרת. טוב, אמרתי לה, אתקשר ואתלונן במוקד שירות הלקוחות. “את יכולה להתלונן אם את רוצה”, סיננה טניה בזלזול תהומי, “אבל זה ממש טיפשי. אין לך שום סיבה”. דווקא יש לי, השבתי. בתגובה, טניה טרקה את הטלפון בפרצופי. כנראה נמאס לה ממני ומהשטויות שלי.

4. התקשרתי למוקד שירות הלקוחות, ושטחתי את תלונתי בפני מוקדן חביב. החביב נטל את פרטיי האישיים, וקרקש במקלדתו. כתום כמה שניות, אמר לי בחביבות ש”אין שום תיעוד של השיחות שלכן במערכת”. מה זאת אומרת, אמרתי לו, דיברנו שלוש פעמים והיא גם קבעה לי פגישה לערב. “לא כתוב לי שום דבר כזה”, התעקש החביב, “לקחת את שם המשפחה שלה?” זה היה קצת קשה, הסברתי לו, היות שהיא טרקה לי את הטלפון בפרצוף. אתה לא יכול לברר לגבי בחורה בשם טניה במוקד המכירות? “יש לנו הרבה מוקדי מכירות והרבה טניות”, הסביר לי החביב, “אם אין לי שם משפחה ואין לי תיעוד במערכת אני לא יכול לעשות כלום”. זה נשמע לך הגיוני, שאלתי אותו, שנציגים רשמיים של חברת קסילופון יוכלו להתעלל בלקוחות, ולחברה לא יהיה שום פיקוח עליהם, והם לא יצטרכו לתת את הדין על מעשיהם? “אבל אין לי שום פרטים, יש לי רק את המילה שלך”, גירד החביב בפדחתו, “את יכולה מקסימום לשלוח פקס למחלקת התלונות”.

5. כתבתי מכתב זועם אך רשמי כראוי למחלקת התלונות, ובו פירטתי את תלאותיי. טניה חמודה, אם את קוראת את זה - רק שתדעי: התלונה “הטיפשית” שלי על השגיאה שבעצם אני עשיתי ולא את, מה פתאום את, עם טריקת הטלפון המבישה שלך שמה בסוף - היא נשלחת למחלקת התלונות של חרטא-פון, לפורום החברות הסלולריות, למועצה לצרכנות ולכל מוקד תלונות אחר שאני אוכל לחשוב עליו כולל מועצת החלב, המועצה להשכלה גבוהה ואיגוד יצרני נייר הטואלט בישראל. נכון שבעיניך ואולי גם בעיני החברה שמשלמת את משכורתך אני דג רקק קטן וחסר חשיבות, עם הסכומים הפעוטים שאני משלמת לכם מדי חודש במשך שנים ארוכות; אבל לי נמאס מזה שנציגי “שירות” כמוך משתינים עלי ועל לקוחות כמוני בקשת, ואנחנו אמורים לקבל את זה ולשתוק. זה מאוד חכם מצידך להתייחס כך ללקוחות ולא לתעד, כדי שלא יבואו אליך בתלונות אחר כך. אבל אני מבטיחה לך, חומד, יש לפחות לקוחה קטנה אחת שלא מתכוונת לשתוק. יאללה ביי מותק.

כשהייתי צעירה ותמימה - כיתה ג’, כמדומני - שמעתי כמה ילדים בני-כיתתי מדברים על “ביצים”. נאמר משהו בסגנון “המכנסיים לוחצות לי על הביצים” או כדומה. אני זוכרת שחשבתי לי, “למה שמישהו ירצה להכניס ביצים למכנסיים? הרי הן עלולות להישבר”. אבוי לפדיחה.

על כל פנים, מאז למדתי דבר או שניים, בין היתר שאותה בליטה במכנסי גברים איננה ביצים וגם לא גרביים (ברוב המקרים), אלא פועל יוצא של האנטומיה הזכרית. מסתבר שיש בכל זאת כמה אנשים שמסרבים להכיר באמת הבסיסית הזו. אני חברה בפורום שפוי למדי של החלקה על הקרח, ויש פורום אחד נוסף שמנוהל על ידי קבוצה קטנה של נשים בגיל העמידה ומעלה, שלוקות ב - איך נקרא לזה - התחסדות אקוטית וצביעות ממארת. מעשה שהיה כך היה: אחת מחברות הפורום שלנו, שהיא גם חברה בפורום השני, הלכה למופע החלקה (לא תחרות, מופע, כלומר הרבה יותר צבעוני ומרשים), ושבה כשבאמתחתה תיאורים וסיפורים וגם צילומים נאים. היא פרסמה לינק לצילומיה בשני הפורומים, ואף הוסיפה בנדיבות צילום אחד ספציפי בפוסט שבו כתבה את חוויותיה.

חבריי לפורום (השפוי) הודו לה והחמיאו על התמונות היפות, בפרט התמונה היפה שהוסיפה לפוסט. חברות הפורום השני… הזדעזעו עד עמקי נשמתן החסודה. וכל זאת למה? מסתבר שג’וני, הלא הוא המחליק, לבש לצורך המופע תלבושת נאה ובהירה שהיא, איך לומר, צמודה למדי. והיות שהיא צמודה, אפשר לראות די בבירור שמדובר במחליק ממין זכר. עם זאת, התמונה רחוקה מלהיות פורנוגרפית או בוטה; פשוט יש בה רמז לפרונט גברי, זה הכל. לפחות, אנשי הפורום שלי לא התרגשו מזה. ברם, חברות הפורום השכן שלחו הודעה בהולה לצלמת המוכשרת*, והורו לה לעשות אחד משני דברים: להוריד את התמונה ומייד, או לקצץ אותה בדרך כלשהי שתמנע הצגת רמז כלשהו לאיבריו המוצנעים של האיש.

בקיצור, הלכה אותה העלובית והעבירה “וויש” על התמונה בעזרת פוטושופ. במקביל, שלחה אלי ואל עוד מקבץ חברים את הסיפור, והתנצלה עמוקות על השינוי; היא ידעה שאנשים ישימו לב, וביקשה להבהיר שאין לה כל כוונה לסרס את ג’וני המסכן או להפוך אותו לאישה, רק שלא השאירו לה ברירה בעניין. שפטו בעצמכם - הנה התמונה המקורית:

והרי התמונה לאחר הניתוח הווירטואלי לשינוי מין:

הדבר הזה מתקשר עבורי לפוסט שעסק בחוקי לבוש לנשים חרדיות - וגם המסקנה היא אותה מסקנה: החרמנות היא בעיני המתבונן, ובמקרה זה, בעיני המתבוננת. כיסוי חלקים שונים בגופו של האובייקט הנצפה מיועדת למנוע מהצופה מצב שבו היא או הוא ייאלצו להתמודד עם התשוקה המינית שלהם-עצמם, הווה אומר, התועבה פה לא נובעת מהתלבושת. מה שמצחיק, או עצוב, או שניהם, בכל הסיפור הזה הוא שבניסיון הנואש (ואולי המעושה) שלהן להגן על “כבודו” של ג’וני, הן פשוט יצרו מצב שבו כולם בוהים בפלג גופו התחתון ותוהים לאן בדיוק נעלם מה שאמור להיות שם. לו אני הייתי במקומו, הייתי מתרגזת קצת על הפקעת איבריי המוצנעים מטעמי צניעות מזויפת, ובעצם על כל התעסקות היתר במה שהוא ממש לא עניינן. כפי שאמר אחד מידידיי הטובים בפורום, כנראה שזו הדרך היחידה שלהן להיכנס למכנסיים שלו.

* למען הסדר הטוב, שם הצלמת הוא מוניקה פרידלנדר - בהחלט מגיע כבוד.

אז קודם כל, תודה רבה לכל האנשים שארגנו את הערב - למארחת הנהדרת כרמל - לחתול שלא כל כך היה חתול אבל די נראה כמו חתול - ולכל המשתתפים, על שאפשרתם לי לעבור בפעם הראשונה בחיי את החוויה של “עימות” עם שוטרים שבאו לפזר את הבלגאן. אני מרגישה שעברתי טקס חניכה, מחנונית חסרת תקנה לעבריינית העושה את צעדיה המהוססים הראשונים בעולם הפשע. יש למה לצפות.

במהלך הערב, שמעתי כמה אנשים מדברים בענייני אינטרנט, לרוב דברים שאני לא מבינה בהם כלום, אבל היה בכל זאת משעשע להפליא. התקיימה גם שיחה על בדיחות ומתיחות באינטרנט, מניפולציות של אתרים - בין היתר הוזכר השם של אתר ויקיפדיה. אנשים טובים ומוכשרים להפחיד… אני זקוקה לעזרתכם!

בהיותי מעריצה מושבעת של החלקה על הקרח* ושל מחליק ספציפי בשם ג’וני וויר (Johnny Weir) - אני חברה בפורום החלקה: לא מזמן עלה לדיון הנושא של דף הוויקיפדיה של ג’וני. מסתבר, שיש קרציה אחת שזהותה לא לגמרי ידועה, אבל היא לא סובלת את ג’וני באופן אישי וגורמת לזה שהדף שלו נראה די עלוב. לא שקרי, אבל עלוב. הפרטים שם היו יכולים להיות מנוסחים בצורה יותר מוצלחת - אבל מה שהרבה יותר גרוע הוא הקרב על התמונה שמופיעה בראש הדף. אותה קרציה הכניסה לשם תמונה לא הכי מוצלחת של ג’וני, למעשה אפילו מאוד לא מוצלחת. יש שפע של תמונות ממש מעולות שלו. אנשים ניסו שוב ושוב לשנות את התמונה שם, ובכל פעם גברת קרציה משנה אותה בחזרה. הבנתי שהיה איזה ויכוח די מטומטם על זכויות יוצרים; הפעם האחרונה שבה הצליחו לשנות שם את התמונה היתה עם צילום ממאגר משותף, כשאין בעיה של זכויות יוצרים. בדקתי הבוקר את האתר - שוב שמו את התמונה המכוערת. אני מנחשת שזהו מעשה ידיה של הקרציה.

בקיצור - הידע שלי בתחום הזה מאוד, מאוד מוגבל. אין לי מושג ירוק איך לשנות את הפרטים באתר, איך להכניס תמונה חדשה, והכי חשוב - איך לדאוג שאותה קרציה לא תוכל לחבל שוב בדף. אני מנסה לגייס לטובת העניין כמה אנשים מהפורום עצמו, אבל בינתיים אנחנו די לא מצליחים, חדלי אישים שכמותנו. תשאלו אותנו מה הניקוד המדויק של Triple Toe Loop אחרי הדקה השניה של תרגיל ארוך, נענה בפרוטרוט ואף נביא שפע סימוכין, מקורות ודוגמאות חיות. בענייני אינטרנט - הידע שלנו בד”כ מוגבל להקלדת פוסט בפורום ולחיצה על “Send”. אני עדיין מקווה שיקום מישהו בפורום וייכנס, כמו שאומרים בלועזית, באמ-אמא של המחבלים בדף הזה, אבל כמו שזה נראה כרגע, אין הרבה סיכוי שזה יקרה. אנא, עשו את זה למען המולדת, למען תהילתם של בלוגרי ישראל, או סתם בשביל הקטע… הצילו!!!

* כן, אני משוגעת. מעולם לא הכחשתי זאת.

“משמר המפרץ”, מאחוריכם! בעיתון מעריב של היום פורסמה כתבה בנושא בית דין צדק חדש שייקרא “משמר התורה”, ומטרתו תהיה לפקח על צניעותם של בגדי נשים. במודעה שבישרה על תחילת הפעילות של בד”צ זה בביטאון “יתד נאמן”, נאמר כי “בנות ישראל הכשרות והצנועות צמאות לשמוע איזה לבוש מותר על פי התורה”. הניסוח “צמאות לשמוע” הוא בעל אופי כמעט אירוטי כשלעצמו, אבל נעזוב את זה לעת עתה. העיתון אף מספק שירות לציבור בנות ישראל הצמאות, ומפרט מספר כללים של לבוש והופעה על-פי ההלכה. הסכיתו ושמעו, בנות ישראל הכשרות: 

שיער: 

חייבים (יותר נכון, חייבות) לאסוף בקוקו או צמות שיער המגיע עד הכתפיים.

שיער המכסה את הפנים אסור בפירוש.

חצאיות:

החצאית חייבת לכסות לפחות 10 ס”מ מתחת לקצה התחתון של ברך, גם בזמן ישיבה.

אסור שקווי המתאר של הברך ייראו דרך החצאית.

חולצות:

הכפתור העליון של החולצה חייב להיות מעל עצם החזה.

חובה לכסות את החוליה העליונה של חוט השדרה, כך שלא תתגלה בזמן כיפוף הצוואר.

וזהו רק קצה הקרחון הצנוע. מאז ומעולם טענתי, שאנשים שמוציאים כל כך הרבה זמן ואנרגיה על כפתורים, קווצות שיער וגרביים, כשהיו יכולים להוציא את זמנם ומרצם באוהלה של תורה, או בחיזוק האמונה, או אפילו בעשיית משהו פרקטי ויעיל בנוסח רחיצת כלים, קניות מצרכים או חלילה עבודה לצרכי פרנסה - אנשים כאלה הם בעיני כופרים גמורים. גובה הכפתור קודם לעבודת הקב”ה?… אורך השיער דוחה תפילה? כל העשייה לשם שמיים חייבת לעצור על חודו של שרוך בנעל?

ויותר מזה… אנא, אני צמאה לשמוע - הרימו את ידכם אם אי פעם חשתם גירוי מיני עז מקו מתאר של ברכיים דרך בגד. מישהו?… אוקיי, הלאה: האם החוליה העליונה של חוט השדרה מילאה אתכם אי פעם בעונג אירוטי עד כדי אורגזמה? אם התשובה היא כן, כנראה שאתם צריכים לחזור בתשובה. הלכה או לא הלכה - אם גבר לא מסוגל לשלוט ביצרו לנוכח מראה של חוליית צוואר חשופה, מפתה ומגרה עד אין קץ, מצבו קשה ביותר והוא זקוק לטיפול פסיכולוגי דחוף. ההוראות של כיסוי הברך, איסוף השיער, הלחמת הכפתור העליון לאוזן וכן הלאה, מעידות לטעמי לא על חוסן מוסרי, אלא על חולשה מוסרית שאין כדוגמתה. מי שסחוס הברך מגרה אותו במידה כזו שהוא לא מסוגל לסבול לחזות בו אפילו מבעד לחצאית, אין לו עמוד שדרה מוסרי בגרוש, ולו גם עם חוליית צוואר מכוסה כהלכה.

ובכן מה הדבר מלמדנו? או שהאיסורים הנ”ל מיועדים לא לשמור על צניעותן של בנות ישראל, אלא לאפשר שליטה בהן ביתר קלות על-ידי הגבלת צעדיהן, הטלת אימה וחרדה והקטנת  יכולת התנועה והפעולה שלהן באופן כללי; או שהם מיועדים להגביר את החשק המיני של גברים ונשים ברחוב החרדי, כי צניעות מופרזת שכזו בדרך כלל רק גורמת לרצון רב יותר לראות את הגוף המכוסה. תסמונת “הנזירה החרמנית”, אם תרצו. הדיכוי של דחפים מיניים רק גורם להגברת היצר, וכולנו כבר שמענו את הסיפורים על כמרים קתוליים המבצעים כל מיני מעשי קודש צנועים וטהורים בנערי מקהלה. כל הקדושה המכוסה והמכופתרת הזו היא סוג של פורנוגרפיה ברוורס, אבל יש לה בדיוק את אותה ההשפעה בסופו של דבר. לא פלא שבנות ישראל כל כך צמאות לשמוע עד כמה נחשקות חוליות הצוואר שלהן. ותפסיקו להסתכל לי על הברכיים, סוטים שכמותכם.

פעם שאלתי חברה לאיזה בעל חיים אני דומה בעיניה. תשובתה: “פרת ים”. לזכותה אציין שכמה שיחות לפני זה, ציינתי שאני מחבבת פרות ים, היות שהן נחמדות, עגלגלות, נעימות וניזונות להנאתן מאצות - ממש כמו פרות רגילות, רק מתחת למים. ובכל זאת, באופן מקרי לגמרי כמובן, היום היא כבר לא חברה שלי.

כל זה בא ללמדנו שאני לא ממש רזה. פרט לכמה חודשים מטורללים למדי בגיל 17, מעולם לא הייתי בגבולות הטבלאות ומדדי ה- BMI למיניהם. למרבה ההפתעה של טובי הרופאים והדיאטניות, דווקא בתקופות השמנות ביותר שלי הייתי הכי בריאה ושמחה בחלקי, ובתקופות הרזות ביותר הייתי שברירית ואומללה וסבלתי מכל מיני תחלואים. בחודשים האחרונים, גם הפעם הדפוס הקבוע לא הכזיב. התחלתי לסבול מבעיות עיכול שונות ומשונות, שהגיעו לידי אולקוס שנמצא בטיפול ובירור בימים אלה. אחת מתופעות הלוואי היתה ירידה מסוימת במשקל, בעיקר בגלל שישנם מצבים מסוימים שבהם תחושת הבחילה וכאב הבטן כל כך קשה, שאני פשוט לא מסוגלת לאכול. והנה מסתבר שגם לתופעת הלוואי הזו יש תופעת לוואי משל עצמה: חוסר רגישות תהומי מצד אנשים אחרים.

ולמה אני מתכוונת? לפני כמה שבועות, במפגש משפחתי, אחותי פנתה אלי בזו הלשון: “וואו, את נראית ממש טוב, כמה ירדת!”

קודם כל, התנצלות. ביומיים האחרונים לא עקבתי כמו שצריך אחרי כל הבלוגים, ואני בדרך כלל מאוד משתדלת לקרוא ולהגיב. אז, סליחה.

העניין הוא, שאני מטפלת בחבורה של חתולי חצר כאן בבניין: מאכילה אותם באופן קבוע, מטפלת במי שצריך. היות שמדובר בחתולי חצר, כשמישהו זקוק לטיפול, זה אומר שאני צריכה להזמין את הלוכדת - יש לוכדת חתולים מקצועית שאני עובדת איתה כבר זמן רב, היא פשוט נהדרת. כבר הצלחנו לתפוס ולהציל חיים של כמה וכמה משופמים.

הפעם היה מדובר בפחית, החתולה הראשונה שהתחלתי להאכיל כשרק עברתי לגור פה. לא שם מלא-השראה במיוחד, אבל היא היתה מחכה לי תמיד ליד הפחים, אז… חתולה יפה - פרווה לבנה ארוכה, עם כתמים של ג’ינג’י ושחור. היא הסבתא של כל החצר פה: המליטה גורים, בין היתר את פפריקה שלי, והגורים המליטו גורים; אבל כמובן שתוך כדי עשינו מבצעים של סירוסים ועיקורים, ועכשיו אין כבר עוד גורים חדשים, פרט לאלה שמצטרפים לפעמים מחצרות אחרות. ראיתי שהיא מרגישה לא טוב, כבר כמה ימים שהיא נראית ירודה; שמעתי שהיא קצת מחרחרת בנשימה, ואמרתי לעצמי, אולי זו הצטננות קלה שתחלוף, נחכה ונראה. ואז לפני שני לילות כשירדתי לתת לחבורה את ארוחת הערב, ראיתי אותה, במצב ממש קשה. היא נראתה מרוטה, אומללה, לא אכלה, רק שתתה הרבה מים. התקשרתי מיד ללוכדת.

בבוקר שאחרי, הלוכדת ואני נפגשנו בחצר, ובמשך שעתיים רדפנו אחרי החתולה לא רק בחצר שלנו, אלא גם בכל החצרות שמסביב. מדהים אותי בכל פעם מחדש עד כמה יצור חלש, חולה ואומלל מצליח לברוח ולהתחמק בצורה כזו. בסוף נאלצנו לוותר, כי החתולה העלימה את עצמה באיזה שיח או מתחת לבניין או השד יודע איפה. נדברנו שאנסה שוב לאתר אותה בערב, ואם לא, מחר בבוקר. בערב היא לא הופיעה, ובקושי הצלחתי לישון. הלב פשוט נשבר לי.

הבוקר היא היתה בחצר, כל כך חלושה ואומללה, שהלוכדת פשוט הרימה אותה בידיים והכניסה אותה לכלוב. מדובר בחתולה שבמצב רגיל - אי אפשר בכלל להתקרב אליה, לא כל שכן לגעת בה. הלוכדת הטיסה אותה מיד לווטרינר, ואני קיוויתי שעוד אפשר להציל.

אז מסתבר שאי אפשר. יש לה דלקת כל כך קשה בדרכי הנשימה שהיא מדממת שם, ואי ספיקת כליות אקוטית. כל המערכות קורסות. הווטרינר - איש יקר שכבר הציל בשבילי כמה משופמים - הסביר שגם אם נכניס אותה למשטר של אינפוזיות ותרופות, יש סיכוי גדול מאוד שהיא לא תחזיק מעמד, וברגע שהיא תתחיל להרגיש קצת יותר טוב, ונפסיק את הטיפולים - רוב הסיכויים שהיא תדרדר שוב במהירות לאותו מצב. “ההחלטה שלך”, הוא אמר לי, “אין לי בעיה לעשות כל מאמץ ולנסות, אבל אלו העובדות”. שאלתי אותו מה שאני תמיד שואלת וטרינרים במצב כזה: מה הוא היה עושה לו ההחלטה היתה בידיו. “מרדים אותה”, הוא ענה מיד. “היא כל כך סובלת עכשיו, אין טעם להאריך עוד ועוד את הסבל שלה”. אז זה מה שהחלטנו לעשות. 

אז מעבר לבכי מר, התגובה הרגילה שלי במצבים כאלה, אני יושבת פה ותוהה אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה. אולי בכל זאת היה איזה שביב קלוש של סיכוי?… אולי ההחלטה שלי להרדים את המסכנה הקטנה היתה מיועדת, בין היתר, כדי לסיים את הסבל שלי, ולא רק את שלה? אולי הדמעות האלה, הן לא רק דמעות של צער ואבל, אלא גם דמעות של הקלה, כי אני לא אצטרך לשבת ולהתייסר מרוב דאגה?… עוזר לי לדעת שאפילו הווטרינר, האיש שבידיו כל הידע והאמצעים, חשב שבאמת הגיע הזמן לשחרר אותה. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש קצת דקירות במצפון המוגדל שלי.

אתמול, אחרי שלא הצלחנו לתפוס אותה, ישבתי ובכיתי במסנג’ר לרנטה, ידידתי ההולנדית. “הלוואי שהייתי יכולה להיות קצת פחות רגישה”, כתבתי לה, “כל פעם מחדש אני נשברת מהדברים האלה”. - “אבל את לא יכולה”, היא השיבה, “את מי שאת”. יש מצבים מסוימים שבהם אני חשה שלפחות חלק ממני, החלק הסובל ומתייסר מרוב אמפתיה ודאגה, זקוק להמתת חסד. חסד כזה, עוד לא היה לי.

עדיין בענייני המשופמים והפרוותיים. כמישהי שפעילה כבר שנים למען בעלי חיים, עד כמה שסדר היום והתקציב מאפשרים לי, שמחתי מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד, וגם הרבה, לקרוא את הידיעה על מבצע ארצי לעידוד עיקור וסירוס, יוזמה של משרד החקלאות והשר שלום שמחון (סוף סוף יש מישהו בממשלה הזאת שחושב על יותר מהכיסא שלו). אמנם המבצע הנוכחי מתייחס רק לכלבים (או בעיקר לכלבים), ורצוי להוסיף לזה את החתולים ויפה שעה אחת קודם; אבל זו התחלה יפה.

בה בעת, כשאני קוראת את התגובות לכתבה, חורה לי עד עמקי נשמתי שיש עוד כמות נכבדה של אנשים מוכי-חרדת סירוס פרוידיאנית, שנזעקים לאמור “זו התעללות! הטלת מום! מונעים מבעלי החיים את זכותם הטבעית להעמיד צאצאים!!” יש לי חדשות בשבילכם, יקיריי:

1. הכלב המסורס לא יושב אומלל כל היום, מקונן על מר גורלו ואומר לעצמו “אבוי, כמה ייחלתי לבן קטן, עם העיניים והאוזניים שלי והזנב של אמא, וכעת לא אוכל להיות אבא! בוווהוווו”. הוא מאושר ושמח בחלקו, לא צריך להיכנס לקרבות עד מוות עם זכרים מיוחמים אחרים ולא חסר לו שום דבר.
2. אותו כנ”ל לגבי הכלבה. היא לא יושבת ומקוננת על גוריה שלעולם לא יבואו לעולם. יש מאות אלפי כלבים לא רצויים במדינה הזאת, ומדי שנה מומתים עד 100,000 מהם, מי בזריקת הרדמה ומי ברעב ובצמא ברחוב. אני לא מכירה אמא שהיתה רוצה שילדיה ימותו מוות איום שכזה. אז לא לבלבל את המוח על “זכויות טבעיות” של הכלבה, בבקשה.
3. אסור לסרס ולעקר לפי התורה, אומרים חלק. גם אם הייתי מאמינה בשטויות האלה (ואני לא, כופרת גמורה שכמותי), לא היה לי מה לדאוג היות שגדולי הרבנים כבר הוציאו פסקי הלכה לפיהם מותר לעקר ולסרס מפאת צער בעלי חיים. אפילו הם כבר הגיעו למסקנה שחובת מניעת הסבל עולה על החנטריש של “אסור לפגוע ביכולת ליצור חיים”. זה לא ליצור חיים, זה ליצור עוד ועוד מוות מיותר.
4. הטענה האחרונה היא שמשעשעת אותי ביותר. “נו גם אצלנו יש פיצוץ אוכלוסין”, אומרים כמה חוכמולוגים, “אז מה, תתחילו לסרס ולעקר בני אדם?” ראשית, יש כבר די הרבה אנשים שעושים את זה מיוזמתם האישית. קשירת חצוצרות, ניתוק צינור הזרע. יש די והותר בני אדם על כדור הארץ המסכן הזה, הגזע האנושי לא עומד להיכחד בזמן הקרוב, ואם כבר ייכחד, זו תהיה תוצאה של שואה גרעינית ולא דלדול אוכלוסין. ואם מישהו מעדיף לא לתרום עוד צאצאים לעולם שטובע בילדים לא רצויים, יש לו ולה זכות מלאה לעשות זאת. הסינים כבר הבינו שאין שום טעם להביא עוד ועוד ילדים למדינה שלא מסוגלת לספק עבורם את מה שדרוש לחיים טובים, אז אצלם האיסור הוא מערכתי. אני לא בעד למנוע מאנשים להביא ילדים מתוקף צו ממשלתי, אני כן בעד להסביר להם את חוסר ההיגיון המשווע שבהתעקשות על “הזכות הטבעית” להביא ילדים בלה בלה. כל הזמן מדברים על זכויות - מה עם החובות שלנו? כלפי עצמנו, כלפי הילדים? תנו מבט אחד על מה שקורה באפריקה. כמה יגון ומצוקה ומוות היו נמנעים שם, לו רק היו אנשים לומדים להשתמש בקונדומים, גלולות, ואפילו, רחמנא ליצלן, היו בוחרים למנוע מראש את האפשרות של הריונות לא רצויים באמצעים כירורגייים? הרבנים, הכמרים, האימאמים, כולם גורמים לאנשים רגשי אשם איומים על מניעת הריון, אפילו אצל חיות מחמד, והתפיסה המעוותת הזאת של “קדושת החיים” השתרשה גם בתודעה החילונית. איזה טעם יש באיסור הדתי הארכאי והרקוב על שימוש באמצעי מניעה? החיים של יצור שעוד לא נולד קדושים יותר מאלה של יצור שכבר נולד, וחי חיי סבל ומצוקה? אלוהים באמת רוצה שעוד ילדים יסבלו וימותו? זה לא האלוהים שלי.

בקיצור, אם לבני אדם היה רצוי לא להנפיק צאצאים לחיים של סבל ומוות מוקדם, על אחת כמה וכמה החברים היקרים על ארבע. לפני שיאשימו אותי במיזנתרופיה, אקדים ואומר שבעניין הזה אני בהחלט מיזנתרופית. לפעמים בני האדם הם האורגניזמים האגואיסטיים, האכזריים, הנהנתנים והאידיוטים ביותר עלי אדמות. הגיע הזמן שנבין שלא הכל מגיע לנו, שלא הכל זה “זכויות”, ושיש לנו אחריות על עצמנו ועל סביבתנו. אמא-טבע לא נתנה לנו רק אשכים ושחלות, היא גם נתנה לנו שכל. הגיע הזמן שנתחיל להשתמש בו.

כל מי שהיה אי פעם בעלים של - סליחה, כל מי שאי פעם היה בבעלותו של חתול (ברור לחלוטין שאנחנו שייכים להם ולא להיפך), יודע ש- 80% מחייו יהיו מוקדשים לניסיונות עיקשים להיפטר מהשערות שנמצאות בכל מקום, באדיבות הפרווה השופעת של מיצי. גם אם הפרווה לא כל כך שופעת, תמיד יש שערות: על הבגדים, על הריהוט, על הרצפה, על המיטה, ופעם גם מצאתי שחתולתי האהובה פפריקה החליטה להתפלש דווקא בערימת מאמרים בנושא פילוסופיה פוסט-סטרוקטורליסטית. לא מאשימה אותה, האמת, קריסטבה זה פויה.

והנה חש לעזרתנו האתר המופלא Cuteoverload.com, ומציע אפשרות קלה ופשוטה לשלוט בבעיית שיעור-היתר! לא צריך יותר שעות של הברשה קפדנית, לא צריך את הגלגלת הדביקה הזאת שמצליחה להוריד הכל מהמכנסיים פרט לשערות של החתול: במקום לחכות שהשערות יגיעו לרהיטים ואז לשאוב את הרהיטים… אפשר פשוט לשאוב את החתול ישירות, ובא לציון גואל! הנה הדגמה קלה:

החתולה האישית שלי תעדיף ללעוס לי את קנה הנשימה לפני שתרשה לי להתקרב אליה עם שואב אבק, אבל הבחור השמנמן שבסרטון נראה מבסוט למדי. השלב הבא, כמובן, יהיה ללמד את החתול לשאוב את עצמו. ואז, באותה הזדמנות, שיעביר איזה וויש בכל הבית. ואז להשתמש בכרטיס אשראי ולהזמין לעצמו שק אוכל חדש מהחנות לחיות מחמד. בעצם, כשאני חושבת על זה, יש סיכוי לא רע שהוא יעדיף להזמין דווקא ממקדונלדס… טוב, מגיע לו, הוא חוסך משכורת של עוזרת בית!