ואן דר גראף אחותך

התנצלותי הכנה. בחיי שרציתי לעדכן את הבלוג כבר מזמן, אבל לא הסתדר, העניין. פשוט, המוח שלי ריק ונבוב מרעיונות כבר ימים ארוכים, הלחץ בעבודה הולך ומחריף, האולקוס שוב מציק והכלב אכל לי את המחברת, ולכן לא היו פוסטים חדשים. טוב, בעצם זה שקר וכזב. אין לי כלב, יש לי רק חתולה. וגם היא לא אוכלת מחברות. אבל הנקודה היא שפשוט התעייפתי להפליא והרגשתי שאני הולכת ונטחנת בלחץ העבודה וכל יתר הצרות, והתוצאה היתה כמה ימים קשים ביותר.

והנה הערב, בעוד השטינקמוביל מטרטר לו בכיוון פתח שמיקווה, שקעתי בהרהורים קיומיים כבדים. חלפנו כבכל יום ליד בית החולים בילינסון (המוכר גם בשם “הי, זה המקום ההוא שכמעט התעלפתי בו בזמן בדיקת CT”), ובעודי בוהה בבנייני המחלקות השונות, קול קטן אך מושחז היטב באחורי ראשי אמר בעוקצנות: “את רואה? שם, בבית החולים, עובדים אנשים שעושים דברים חשובים באמת. כמו למשל, לחבוש פצעים, לטפל במקרי חירום, להציל חיים, להפחיד פציינטים עם מחטים וצינורות בגדלים שונים. זו עבודה אמיתית! ואת, מה את עושה? כלום בריבוע. מתי הצלת לאחרונה חיים של מישהו, מתי עשית משהו באמת חשוב, פקאצה טכנוצילית* שכמותך??”

נכלמתי. הקול העוקצני צודק בהחלט, הכל אמת לאמיתה. את המקצוע שלי אפשר לתאר במקרה הטוב כ”עובדת זוטרה במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף”, וגם זה נשמע מעניין יותר ממה שאני עושה. למעשה, אני לא מייצרת את המכשירים שעושים ציף. אני אפילו לא מייצרת את הציף עצמו. אפשר לומר, באופן מטאפורי, שאני זו שמדביקה את הציף למכשיר אם מישהו אומר לי שהמכשיר צריך ציף. זהו. אז מה, הציף שלי משנה משהו בעולם הגדול? אני תורמת בציף הצנוע שלי משהו מהותי לכלכלה הגלובלית? לביטחון המדינה? לאיכות החיים של תושבי פתח שמיקווה רבתי? לא ממש.

אבל, מה לעשות, חייבים להתפרנס ממשהו. נכון שאני לא מצילה חיים על בסיס יומיומי, ואף אחד לא ייתן לי מדליה או תעודת כבוד על ביצוע מטלותיי השגרתיות, ועדיין - אולי בכל זאת יש כמה אנשים בעולם שאוהבים מכשירים קטנים שעושים ציף? או שהציף משמח את ליבם, או סתם מוסיף משהו קטן לשגרת חייהם? חוץ מזה, מה עדיף - לעבוד במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, או במחלקה למכונות גדולות שעושות בום, וגורמות להרבה הרס וחורבן? אני אישית מעדיפה את הציף. קטן, אווילי וחסר חשיבות, אבל זה הציף שלי, ואין לי סיבה להתבייש בו. הלא כן?…

אם אתם סבורים שהפוסט הזה היה הזוי מדי, אשמח להציע לכם ציף על חשבון הבית בתור פיצוי. או לפחות להלוות לכם את הכלב שלי, כדי שיאכל לכם כמה מחברות.

* כל הזכויות שמורות לרותי/מורין על הביטוי הנאה הנ”ל, שאומץ בחום על-ידי כותבת שורות אלה

אני אדם ליברלי מטבעי, ואני מאמינה שצריך, וחשוב, לתת לאנשים הזדמנות לעשות את הדבר הנכון וההגון, כי אולי בכל זאת יש בכל אחד מאיתנו גרעין של טוב בסיסי, שתמיד יש סיכוי שיבוא לידי ביטוי. כולנו מסוגלים לעשות טעויות, אפילו טעויות קשות עם השלכות חמורות ביותר; לכן אני מאמינה שחשוב לדעת לסלוח, ולהבין, ולגלות חמלה. אפילו כשזה קשה.

אבל יש דברים שאין עליהם סליחה ואין עליהם מחילה, ולא יכולה להיות. מעריב של היום כותב כי איזָה שדה, בתו בת ה- 80 של האלוף יצחק שדה ז”ל, הותקפה בביתה על-ידי שלושה פורצים שנכנסו לביתה, כפתו אותה עם סרט דביק ונמלטו עם שלל של 300 שקלים, מכשיר סלולרי ומחשב. הידיעה הופיעה בחלק הראשי של העיתון - לא בגלל המעשה המזוויע עצמו, אלא בגלל שהוא קרה לבת של אחת מדמויות המפתח בתולדות המדינה. ברם, בהחלט לא צריך להיות אישיות מפורסמת או צאצא של אישיות כזו בשביל להיקלע לאותה סיטואציה. כל מה שצריך הוא להיות זקן וחסר ישע. העיתון פירט מקרים אחרים: זוג ניצולי שואה בני 80 שהותקפו בביתם, כאשר הגבר ספג מכות רצח והושלך לאמבטיה חסר הכרה; אישה בת 68 שהותקפה בביתה על-ידי שלושה גברים שהיכו אותה באכזריות ושפכו עליה אקונומיקה, ורק בנס ניצלו חייה; אישה בת 79 שהוכתה, ידיה נכפתו ופיה נסתם בסמרטוט, כדי שצמד שודדים יוכלו לברוח מביתה עם שלל של 500 ש”ח. ועוד ועוד מקרים, לא חסרים.

אז אני לא מאמינה בעונש מוות, ואני כן מאמינה שצריך לתת הזדמנות שניה, ולאפשר לפושעים להביע חרטה, לכפר, לתקן את דרכיהם. אבל לא במקרים האלה. למקרים האלה אין תקנה ואין “שיקום”, אין סליחה ואין חנינה, כי אלה איבדו כל צלם אנוש. זוגות או שלישיות של בריונים, מפוצצים במכות זקנים חסרי ישע, מתעללים בהם וגונבים את כספם. גיבורים גדולים, להתעלל בחלשים, בקשישים. להראות כמה אתם “גברים”, כמה יצאתם גדולים עם הכמה מאות שקלים העלובים שהצלחתם לגנוב. פסולת אנוש מהסוג הגרוע ביותר. בשבילכם אין לי מחילה, ולא סליחה, ולא הבנה. בשבילכם יש לי רק רצון שתירקבו לאט ובייסורים רבים מאחורי סורג ובריח. שלא תזכו שוב לנשום אוויר חופשי, שלא תוכלו למחות מזיכרונכם לעולם את פניהם החבולים ושותתי-הדם של הזקנות והזקנים שבהם התעללתם. אני מאחלת לכם גיהינום עלי אדמות. כי זה בדיוק מה שמגיע לכם.

מן פוסט עצוב שכזה.

ידיעה קטנה אך מחממת לב הופיעה במעריב של היום: צמד הורים טריים וגאים קראו לבנם על שם קבוצת הכדורגל האהובה עליהם, וכך שמו של העולל הוא “חסאן הפועל תל אביב”. נאמר בידיעה שאמנם לפי נוהלי רישום השמות במנהל האוכלוסין אסור לרשום אדם על שמה של קבוצת ספורט - אלא שהפקידה בבית החולים, שרשמה את שמו של הפעוט בתעודת הלידה, לא היתה מודעת לזה, לדבריה (או שפשוט היתה בגילופין, זה הניחוש שלי). עוד נאמר בכתבה:

“‘אביו של חסאן לא ידע שהדבר לא מקובל, וחשב שיש הרבה ילדים בישראל שנקראים על שם קבוצת הכדורגל האהודה על משפחתם’, סיפר בסוף השבוע אחד מקרובי המשפחה.”

אמנם ישנם היום שמות מוזרים הזויים מקוריים למכביר בקרב ילדי הגן ובית הספר, אבל בדרך כלל הם מתמצים בדוגמאות כמו “יהל”, “תהל”, “ריף”, “ציף”, “מיץ”, גיז”, “קוץ” וכדומה. טרם נתקלתי ב”מכבי גולדברג”, “הפועל כהן” או “בית”ר רוזנשטיין”. בה בעת, קצת מרגיזה אותי התקנה במשרד הפנים לפיה אסור לאדם לקרוא לעצמו בשם של קבוצת כדורגל. מה יש? למה לא יכול כל אחד להיקרא כאוות נפשו, למה המדינה חייבת לתחוב את אפה בכל דבר? איפה הדמוקרטיה, איפה? מדוע ארגון “בצלם” לא מתערב? מדובר ברמיסה גסה של זכויות אדם בסיסיות, הלא כן? הנה, לדוגמה - הכתבה הוסיפה עוד ש“יש לציין כי בעבר נתקלו במשרד הפנים באדם שרצה לשנות את שמו ל’אבו יו יו קוש קוש קרה’.” בקשתו של האיש נדחתה, ולא ברור לי למה. מה רע בשם הזה? יש לו צלצול נאה להפליא. אגב, גם לי עשו בעיות בזמנו, כשביקשתי לשנות את שמי ל”ואן-דר-גראף אחותי”. סירבו לבקשתי, ונאלצתי להישאר עם “אחותך”. חולירות, בחיי.

בעצם, עולה בדעתי דרך נהדרת לעקוף את התקנה הנ”ל. אם השם של קבוצת הכדורגל הוא הגורם שמפריע למנהל האוכלוסין או למשרד הפנים, אפשר פשוט למצוא ניסוח שמכיל את שם הקבוצה או מתייחס אליו, אבל הוא לא ממש שם הקבוצה עצמה. לדוגמה: “יאללה בית”ר מיכאלאשווילי”, “אדום עולה עולה מלחמה רג’ואן”, “כולם יודעים שחיפה ירוקה בנלולו”. נכון שזה נשמע מצוין, הורים יקרים? העיקר שלילד יהיה שם מקורי. אפשר גם להוסיף קצת “אבו יו יו” ו”קוש קוש קרה” באמצע, אף אחד לא ישים לב.

יום הולדת שמח לבלוג של אח”י דקר! לרגל המאורע, הצטרפתי גם אני לפרוייקט הכתיבה הקבוצתית לכבוד הבלוגולדת. נושא הכתיבה הקבוצתית הוא “עשר” - והנה תרומתי הצנועה: 10 שאלות שמשלבות בין אמיתות קיומיות קשות לאימבציליות מצויה, במיטב מסורת בלוג זה. אני אישית לא הצלחתי למצוא תשובות לשאלות הללו ואני סבורה שמדובר בחידות סתומות שאין עליהן מענה, בנוסח החידה הסינית העתיקה: “אם עץ נופל ביער ואין מי שישמע אותו, האם מזוז יאשר עבורו את עסקת הטיעון?” או משהו כזה. הרי הן לפניכם:

1. למה אמא תמיד מתקשרת בדיוק כשאני בשירותים?

2. למה ממשיכים לכתוב על סכו”ם את המילים Stainless Steel למרות שהם תמיד מחלידים בשלב מסוים? 

3. למה אדם קרטר מ”ספוקס” לובש בדיוק את אותו סוודר שחור כבר שלוש עונות?

4. למה חתולתי האהובה פפריקה מסוגלת להירדם תוך שניות בכל מקום בבית, ורק במיטה היא מתעקשת להסתובב, ליילל ולדרוך לי על הראש?

5. אם בץ מפרפר נחמד זה “צב” בהיפוך אותיות, “שבי” הוא קיצור של שבלול, ו”אוזה” זה אווזה, אז מה לכל הרוחות זה “נולי”? ומה הקשר לאפרוח?

6. אם כפינה, כפית הקסמים, עושה לגברת פלפלת כל כך הרבה צרות, למה היא פשוט לא זורקת אותה לפח וזהו?

7. למה אפשר לתת קנס כספי לאדם שמשליך זבל מחלון מכוניתו, אבל חברות שמזרימות פסולת כימית רעילה לתוך מקורות מים באופן קבוע זוכות לתמיכה ממשלתית?

8. איך לעזאזל הצלחנו להסתדר לפני שהיה גוגל?

9. איך מורחים את חמאת הבוטנים על הבמבות בלי שהן יימעכו?

10. מה יותר גרוע - המשבר העולמי שיווצר בעקבת המחסור בנפט, או המשבר העולמי שיווצר בעקבות המחסור בספרים חדשים בסדרת “הארי פוטר”?

אם בכל זאת יש לכם תשובות, אנא יידעו אותי באמצעות התגובות. כלומר, לכל השאלות פרט לשאלה לגבי הבמבה - משום מה יש לי תחושה שאולי עדיף לא לדעת. והאם כבר ציינתי מזל טוב לאח”י דקר??

פרסומת ב- Ynet: “תחרות מלכת היופי של ישראל 2008 יוצאת לדרך!” אכן, כבר שנה שלמה שאנו מחכים ומצפים ועוצרים את נשימתנו ומייחלים לרגע הזה, והנה הוא כאן. מיטב בנות ישראל נושאות עיניים עורגות לתואר הנכסף, ורוצות בכל נימי נפשן להיות ההיא, ברת המזל, שצועדת על נעלי עקב אנטי-אורתופדיות בשמלה מעוצבת להפליא משברי זכוכיות וקרעי אלומיניום עם קצת פאייטים, עם כתר של חוטי-תיל לראשה, וכולם מוחאים לה כפיים בטירוף ושוזפים עיניים בתמונתה המתנוססת בשער האחורי של העיתון ושוכחים מי זו אחרי יומיים וחצי. לא שווה את המאמץ, הדמעות, היזע, הקרסול הנקוע ודלקת העיניים החריפה עקב עודף מסקרה? כמובן ששווה.

בבוקר מוזר ואפוקליפטי זה (ראיתם את מזג האוויר בחוץ? ביזארי), בעוד ביורק שואגת באוזניותיי בחינניות סקנדינבית, עלה לשטינקמובילי איש חובש כיפה וחמוש בהמבורגר חצי אכול. המבורגר. בפרהסיה. עם החמוצים מבצבצים החוצה והכל. אני שואלת אתכם. כמובן שתוך שניות נשטף כל האוטובוס בניחוח הקציצה המטוגנת, המיונז, ותוספת הבצל. קהל הנוסעים נחלק לשתי קבוצות: אלו ששנאו את זולל ההמבורגר כי הריח עשה להם בחילה, ואלו ששנאו את זולל ההמבורגר כי הריח גרם להם לרצות לקפוץ מהחלון ולשעוט לעבר ההמבורגריה הקרובה ביותר.

הדבר גרם לי לחשוב על הבעיה הסבוכה של תזונה בשטינקמוביל. מה לעשות, נסיעות מתארכות לעיתים, ובני אדם עדיין פועלים על דלק פחמימתי וחלבוני ולא על אנרגיה סולארית וצריכים לחדש את המשאבים מדי פעם. אז מה האופציות, בעצם?

1. כריך. הנזק שגורמים מרבית הכריכים ליתר יושבי האוטובוס הוא מזערי, ומתמצה בדרך כלל ברעשי הרשרוש של השקיות שנשמעים עד שהבעלים של הכריך מצליח לחלץ אותו מתוך 2-3 השקיות שהוא בדרך כלל עטוף בהן. לעיתים יש וריאציות כגון נייר אלומיניום או נייר סנדוויץ’ (מעין נייר פרגמנט עם ציפוי שעווה שמשמיע רחש נעים לאוזן, כמעט פסטורלי). אם הסנדוויץ’ מכיל איזשהו ממרח סביר, או גבינה צהובה וכדומה, פקטור הניחוח לא מהווה בעיה חריגה. היוצאים מן הכלל הם כריכים שמכילים טונה, ביצה קשה, או שילוב של טונה וביצה קשה (קטלני - לברוח מיד מהאוטובוס).

2. פרי. פה המצב מסתבך. אם מדובר בתפוח, רוב הנזק הוא שמיעתי (אני מנסה להיזכר בפרי שמשמיע יותר רעש בזמן הלעיסה. אולי אגוז קוקוס), והריח בהחלט נסבל. הבעיה מתחילה עם פירות רב-שכבתיים, דהיינו, שיש לקלף את קליפתם בטרם הזלילה. בננה היא דוגמה מצוינת: גם קליפה ראויה לשמה, וגם ניחוח בעל עוצמה מרשימה. פירות הדר מזעזעים לא פחות, והדוגמה האיומה ביותר, בלי שום ספק, היא קלמנטינה. הקלמנטינה אולי נראית כמו פרי קטן-ממדים ובלתי מזיק, אבל כשהמדובר בשטינקמוביל, היא מספקת לבעליה אפשרות להשיג שלושה אפקטים של מטרד סביבתי בו זמנית:

• א. לקלף קליפות קטנטנות שנאספות בדרך כלל בשקית ניילון קטנטנה, ולעיתים קרובות חלק מהן מגיע למושבים/רצפה;
• ב. להפיץ ריח עז של קלמנטינה בכל האוטובוס, עד כדי בחילה של ממש;
• ג. לירוק את הגרעינים לתוך כף היד ומשם לשקית הקטנטנה, שזה מגעיכס.

תת-סעיף של הפירות, אגב, בפרט בהקשר של קליפות, הוא הפיצוחים: יש אנשים שמסוגלים לשבת באוטובוס נוסע, לפצח גרעינים שחורים במהירות ויעילות של תוכי מיומן ולהשליך את הקליפות לתוך - נכון מאוד - שקית קטנטנה, הפעם מנייר. יש הסבורים שמדובר בסוג של מדיטציית זן: האדם הבודד ושקית גרעיניו, בהרמוניה עם היקום. יש הסבורים שזה פשוט מנהג מקומי חביב. אני סבורה שזה פויה.

3. מזון מהיר (ג’אנק פוד). האפשרות הנוראה מכולן. בין אם מדובר בהמבורגר, צ’יפס, שווארמה, פלאפל, פיצה - הריח נישא למרחקים ומעורר בנוסעים הרעבים רצון עז לסקול את הזולל במסטיקים משומשים ובקליפות הקלמנטינה והגרעינים מהסעיף הקודם.

תת-סעיף של המזון המהיר: חטיפים פופולריים בשקיות. במבה, ביסלי, כיפלי, תפוצ’יפס וכל סוג אחר של חטיף עתיר קלוריות וניחוח ומשולל כל ערך תזונתי. מה גם שחטיפים מיועדים מעצם הווייתם לשיתוף (עם כי- בו - דים! זוכרים?), אז מדוע בדיוק אסור לשאר הנוסעים לתחוב יד לתוך השקית ולהתכבד? תביאו ביס, קמצנים!

השיא, מבחינתי, היה אותה נסיעה הזויה לפני שנתיים בערך: עליתי לאוטובוס מלא עד אפס מקום - בלי גוזמה - ונער גבוה וצנום מ”בני-עקיבא” שעמד בחלק המסתובב של האוטובוס הארוך שלף שקית מתרמילו: מתוך השקית שלף ביצה קשה בקליפתה, דפק אותה קלות במעקה (!!) של החלק המסתובב, גלגל עד לריסוק הקליפה לשביעות רצונו, קילף ואכל. טוב שלא הדליק גזיה עם פינג’אן באמצע האוטובוס ושלק את הביצה בשידור חי. האמת, זה רעיון לא רע: אולי צריך לשים בכל מושב של האוטובוס מחבת אישית קטנה, מעט שמן לטיגון ופלטה חשמלית, וכך כל נוסע יוכל לבשל לעצמו ארוחה חמה תוך כדי נסיעה. או לפחות לחבוט בראש של ההוא עם הגרעינים השחורים.

היתוך קר למפגרים הוא בלוג שכל מטרתו היא ללמד אתכם את כל מה שאי פעם רציתם לדעת מפי אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים. היות ששפחתכם הנאמנה מחזיקה בתואר שלישי במדעי הכסילות והאימבציליה (יש מילה כזו?), הוזמנתי אחר כבוד אל המפקדה העליונה של מכון פתח תקווה להיתוך קר, ותרמתי את חלקי למאמץ. אני מקשרת בכוונה לפוסט הראשון שכתבתי שם בעצמי, גם כי אני חושבת שזה ישעשע חלק מהמגיבים כאן בבלוג, וגם כי אני מקדמת את הפוסטים שלי על חשבון האחרים בצורה חסרת כל בושה ומצפון. *צחקוק מרושע*

 הפוסט נוגע לחוויה המאלפת שעברתי בשבוע שעבר עם בדיקת ה- CT והחומר הרדיואקטיבי בבית החולים המשובח והמתקדם בילינסון - עוד דוגמה מופתית לכך שפתח-שמיקווה היא מעצמת-על טכנולוגית! עם זאת, אני בטוחה שתהנו גם מיתר הפוסטים באתר, הם משעשעים להפליא. אם לא תיהנו, כספכם יוחזר. כלומר לא על ידי, אבל הוא יוחזר. מתישהו. באמת!

כותרת ב- Ynet: “חשד: בן 15 אנס את אחיותיו - תאומות בנות 14: נער בן 15 וחצי חשוד כי במהלך חצי השנה האחרונה אנס וביצע מעשים מגונים בשתי אחיותיו התאומות בנות ה-14.” בהמשך הכתבה מסופר כי הנער ניצל הזדמנויות שבהן ההורים לא היו בבית כדי לבצע מעשים מגונים בשתי האחיות, כל אחת בנפרד, ובמשך הזמן הפכו המעשים המגונים למעשי אונס. בכל התקופה הזו הנערות שמרו על שתיקה, עד שאנשי רשויות הרווחה הבחינו בשינויים בהתנהגותן שהביאו אותם לחקור בנושא. עד כאן, אפשר רק להיות בהלם מזה שאנחנו כבר בכלל לא בהלם כאשר אנו קוראים כותרות כאלה על בסיס יומיומי. אונס של קטינות וקטינים? אונס של קטינות וקטינים על-ידי קטינות וקטינים? שכיח כמו התנודות בשער הדולר. אולי אפילו יותר, הדולר מתייצב מדי פעם.

עוד כמה משפטים מהידיעה הנ”ל: “הנער החשוד, המוגדר במשטרה כנורמטיבי וללא עבר פלילי, הובא לחדר החקירות במשטרת מודיעין. כאשר הוטחו בפניו החשדות הוא נשבר והודה במיוחס לו. “אני מתחרט על מה שעשיתי, לא יכולתי לשלוט בזה”, אמר לחוקרים”. 

הממ. הנער, כך נאמר לנו, מוגדר במשטרה כ”נורמטיבי”. מינוח מעניין. למה הכוונה בדיוק ב”נורמטיבי”? “לא היינו מאמינים עליו שהוא מסוגל לאנוס את אחיותיו” נורמטיבי? “התפלק לו” נורמטיבי? “הוא חרמן בן 15 שלא מסוגל להתגבר על היצר” נורמטיבי? או שמא “אם הנשיא אונס אז גם לי מותר” נורמטיבי? “מה הביג דיל” נורמטיבי? “אנחנו רואים דברים כאלה כל יום” נורמטיבי?

אני תוהה אם האנשים החרוצים במשטרת ישראל הגדירו את הנער כנורמטיבי בלי קשר למה שעשה, או למרות מה שעשה. נו בסדר, הוא אנס. אבל חוץ מזה הוא ממש נורמטיבי. נכון? כנראה שזה בדיוק נכון, ושחוקרי המשטרה, אבוי לחרפה, צדקו לגמרי באבחנתם. בשביל להיות אנס בישראל היום (ולא רק בישראל), לא צריך להיות משוגע, לא נורמלי, פושע מועד או “לא נורמטיבי”. צריך פשוט להאמין, אי שם בתוך התודעה, שזה בסדר. שמותר. שיש דבר כזה “לא יכולתי להתגבר על זה”, “לא יכולתי לשלוט בזה”. הילד לא אנס את אחיותיו כי הוא חריג לעומת הנורמה. הוא עשה את זה כי אי שם בתוכו, הוא האמין שזו הנורמה. לחלופין, אולי הוא בכלל לא היה צריך לתת לעצמו דין וחשבון לגבי מותר ואסור, כי גבולות הנורמה שלו היו מטושטשים, עד בלתי קיימים.

אני לא משפטנית, ואתן למומחים בעניין להתדיין בעניין עיסקת הטיעון של משה קצב עד שיעלה עשן. אומר רק את זאת: מבחינתי, במדינה שבה ברגע אחד מתברר שהאיש שכביכול מייצג את כולנו הוא אנס אכזרי, וברגע שני מכניסים פסל בדמותו למשכן הנשיאות, כולנו אונסים את הנערות האומללות הללו. בכתבה נאמר שלא ברור מדוע הנערות שמרו על שתיקה בכל התקופה הזו, מדוע לא אמרו דבר. לי זה דווקא ברור לגמרי. כי זה נורמטיבי.

כותרת ב- Ynet של היום: “60% מהנשים: רוצות להיות אקטיביות בחופה”. לקראת כנס של ארגון “קולך”, נערך סקר בקרב ציבור של נשים חילוניות ודתיות, שהעלה מסקנות מרעישות לגבי רצונן של הנשים - אפילו הדתיות - לגלות יוזמה רבה יותר במה שמכונה “טקסי החיים”, בראש ובראשונה טקס הקידושין. כך ממשיכה הכתבה ומספרת:

“ההפתעה של הסקר נעוצה דווקא בליבה של החברה הדתית-שמרנית. כאשר נשאלו נשים מה היו רוצות לעשות תחת החופה, פחות משליש (30.7%) בחרו באופציה המקובלת - “לא לעשות כלום”. לעומתן, כשליש מהנשים רצו “לשבור את הכוס” (36.3%), ושליש נוסף רצו להשמיע את קולן בחופה ו”לומר משהו אישי” (32.9%). נתונים גבוהים אלה אינם ייחודיים לחברה החילונית והמסורתית, אלא שאף בקרב הנשים הדתיות ביקשו 53% להיות אקטיביות בטקס החופה שלהן”.

נעזוב לרגע את התשובה של כשליש מהנשים, “לא לעשות כלום”, ונחזור לזה מאוחר יותר. ברגע זה חשוב לי הרבה יותר לסקור את הפעולות שאינן כלום. בואו נבדוק במה מתבטא האנטי-כלום של נשים בטקס החופה, לפי הסקר הנ”ל:

• שבירת הכוס
• אמירת משהו “אישי”.

שבירת כוס היא אקט סמלי ומסורתי שלפי מיטב הבנתי הוא זכר לחורבן ירושלים (ומלווה בטקסט “אם אשכחך ירושלים, תישכח ימיני” וכן הלאה), אבל הוא לא חלק חיוני מהקידושין. אמירת משהו אישי - אם הבנתי נכון, הכוונה להקראת שיר, אמירת כמה מילים לאורחים או לחתן וכדומה. היות שאני פמיניסטית רדיקלית, אני מקדמת בברכה את רצונן של נשים להיות שותפות פעילות יותר בפולחן הדתי - ולכן, הנה עוד כמה הצעות משלי למה שנשים יכולות לעשות מתחת לחופה:

• לרקוד ריקוד סטפס קצר.
• לשיר את השיר שזכה בגמר האחרון של “כוכב נולד”.
• לשבור לא רק את הכוס אלא עוד כמה צלחות וקערות, והמהדרין שוברים סרוויס שלם, כמנהג בית-שמאי.

יקירותיי השואפות אלי שבירת כוס: כל עוד מוכרים אתכן בחוזה כתוב תמורת תרי זוזים, והעסקה נחתמת בין אבי הכלה לבין החתן בלבד ללא נוכחות הכלה; כל עוד החתן הוא שמבצע את פעולת ההתקשרות הרשמית ביניכם על-ידי אמירת “הרי את מקודשת לי” וענידת טבעת לאצבעך; כל עוד אף אחד לא שואל אותך שום דבר מתחת לחופה ואת לא נדרשת להסכים, באופן רשמי, לכל מה שמתרחש שם; כל עוד “מרשים” לך לומר כמה מילים, לשיר כמה שירים או “להיות יותר פעילה”, כשההחלטה על מבנה הטקס, תוכנו ומשמעותו נקבעה על-ידי גברים וההחלטה היחידה שאת יכולה לקבל לגביו היא כמות החרוזים על שמלתך או הקוטר המדויק של החיוך שתשלחי לעבר האורחים - כל עוד תנאים אלה ממשיכים להתקיים, את לא שותפה לניהול טקס הקידושין. את קניין חתנך, שטר-מכר שעובר מאביך לבעלך. שטר המכר יכול לשיר, לרקוד ולספר צ’יזבטים, והוא עדיין - מבחינת ההלכה - שטר מכר.

אני חייבת כאן חצי-התנצלות לכמה נשים יקרות ביותר שהשתתפתי בחגיגת החתונה שלהן, ושנקטו בדיוק באותה צורה של פעילות מתחת לחופה (הקראת דברים אישיים, במקרה זה). ראשית, ברור שעבור זוגות חילוניים, כל הטקס הוא פעולה פורמלית בלבד ואין להם שום כוונות לקיים תרי”ג מצוות בעקבות החופה, אלא רק לקבל את הקרקס ההלכתי הזה לערב אחד בחייהם כדי שהרבנות החולשת על חיי הזוגיות במדינה המטורללת הזו תעזוב אותם בשקט. שנית, זה לא שלא חשוב להפגין נוכחות מתחת לחופה ולהתעקש, בכל זאת, לא לעמוד שם סתם כמו עציץ, לשתוק, להקשיב לחתן ולשתות את היין כשהרבי אומר. אני מאוד מעריכה את הניסיון להגביר את מידת הניראות של נשים בטקסי החופה. אבל הנה הבעיה שלי. אם נקבל את הנחת היסוד שהפעולות האלה הן “השתתפות אקטיבית” של כלה בחופתה, אנחנו עלולות לשכוח שתי השלכות בעייתיות מאוד של הנחת היסוד הזו: א. ההשתתפות האקטיבית היא זכות בלבד וככזו לעולם לא תהווה חלק מהותי מהטקס, היות שהוא יכול להתנהל בלי שום בעיות גם כשהכלה פאסיבית לחלוטין, ו- ב. אם אישה בכל זאת תרצה להיות פעילה בצורה שוויונית יותר, לדוגמה, לומר לבעלה “הרי אתה מקודש לי”, הטענה כלפיה תהיה “הרי נתנו לך להשתתף בצורה פעילה בחופה, מה את רוצה?”

 במילים אחרות, עד כמה שזה אירוני, אני מבינה לחלוטין את הנשים הדתיות שתשובתן לשאלה הזו היתה “לא לעשות כלום”. כמי שכל עולמן נקבע עבורן על-פי ההלכה והוראות הרב, הן יודעות היטב שכל מה שהן יעשו מתחת לחופה, מבחינה הלכתית, ממילא שווה לכלום. אז למה להן לטרוח? ולגבי הנשים החילוניות… הרוב מעדיפות לעבור את הטקס, בצורה פאסיבית או פאסיבית-למחצה כזו או אחרת, בשביל להימנע מצרות עם הרבנות וכי ממילא זה לא משנה את אופי היחסים בינן לבין בני זוגן. ואני? אני מעדיפה לשבור כוס באופן עצמאי במטבח בביתי שלי, מאשר לקבל היתר מיוחד מהרב, לפנים משורת הדין, כדי לעשות את זה מתחת לחופה. אולי זה אווילי, אבל אני מעדיפה ללכת על שברי הזכוכית שלי, ולא של אף אחד אחר.

אתמול הייתי בבית החולים בילינסון לצורך צילום CT בטן. אחרי שכבר מגיעים לשם, ההכנות לבדיקה כוללות: א. שתיית ליטרים של נוזל דוחה בצורה לא רגילה שמכיל איזה חומר ניגודי ו- ב. הזרקה של יוד רדיואקטיבי. לא ברור למה, אבל איפשהו באמצע כל חומרי הניגוד, חטפתי סחרחורת איומה, לא יכולתי לנשום והחלפתי את גוון העור הצהבהב-סימפסוני הרגיל שלי לגוון של צמר גפן סטרילי. במצב של חצי התעלפות, נגררתי לחדר הבדיקות, שם הושכבתי ולחץ דמי נמדד בזריזות. הרופא החביב עם החלוק אמר ש”אולי נבהלת מהמחט” (בשביל האינפוזיה של היוד הרדיואקטיבי). שמע חביבי, אמרתי לחלוק, כבר עברתי מספיק בדיקות דם ועירויים בחיים שלי, אני לא נבהלת ממחטים, מקסימום הן נבהלות ממני. סוכם שכפי הנראה הגבתי איכשהו לפיכסה שנתנו לנו לשתות בחוץ - מה שלא ממש מפתיע כי היה לזה טעם של מי שופכין מזוקקים. בקיצור, עברתי את הצילום והמשכתי להרגיש זוועה אל תוך הלילה.

היום אני מרגישה קצת יותר טוב, אבל זקוקה לקצת שעשועים כדי להסיח את דעתי. ובכן: זוכרים את המושג גשטאלט? יכולת התפיסה החושית שלנו, המבוססת על הנטייה לסדר פריטים כשלם בעל משמעות, בפרט כשהמדובר בעצמים ויזואליים? וכך נוצר מצב שבו עצם ויזואלי אחד יכול להיתפס בכמה צורות שונות? לדוגמה - מה אתם רואים כאן - גביע/פמוט נאה?…

 …או שני פרצופים בפרופיל?

מה שמרתק אותי ברעיון של גשטאלט הוא היכולת לראות (או לתפוס) את אותו הדבר בדיוק בצורות שונות. לדוגמה, אני יכולה לומר שהכמעט-התעלפות שלי בבילינסון היתה חוויה מזעזעת, כי הרגשתי ממש זוועה; ולחלופין - בצורה שונה לגמרי - אני יכולה לומר שהכמעט-התעלפות שלי בבילינסון היתה חוויה מזעזעת, כי נורא נבהלתי. הבדל של עולם ומלואו. פלאי הפסיכולוגיה!

ולמה בעצם אני מערבת גשטאלט עם בי”ח בילינסון והחומר הרדיואקטיבי? בעיקר כי אני אווילית להפליא (ואולי גם תחת השפעה של חומרים גרעיניים, אין לדעת). אבל כל הסיפור התחיל מתמונה קטנה, באדיבות אתר Cuteoverload הנאמן. להנאתכם - הרי מבחן קטן. מה אתם רואים בתמונה הבאה?

א. חתול שנראה כמו היטלר*.

ב. חתול שנראה כמו צ’רלי צ’פלין.

ג. חתול.

ד. עמיר פרץ.

 את התשובות יש לשלוח למערכת ואן-דר-גראף, הזוכה המאושר יקבל יוד רדיואקטיבי לבדיקות CT עתידיות.**

 * יש אתר מקסים וסרקסטי שמציג תמונות רבות של חתולים דמויי-היטלר, ובקיצור - קיטלרים. לעיונכם:  http://www.catsthatlooklikehitler.com

**מחשבה - אולי חלק מהחוויה הזו צריך להיכנס איכשהו לאתר ההיתוך הקר למפגרים?… בכל זאת הפכתי לכור גרעיני מהלך לכמה שעות טובות.