ואן דר גראף אחותך

אני נגד עונש מוות. באמת. אם אסור להרוג מבחינה מוסרית ועקרונית, הדבר רלוונטי למדינה ולרשות הציבורית כפי שהוא רלוונטי לאדם הפרטי. ברם - יש מקרים שמתקרבים, לעניות דעתי הקטנה, להצדיק ענישה בסדר גודל כזה. למשל, במקרה של רוצחים ואנסים סדרתיים, שודדים שמתעללים בקשישים, ואנשים שמשמיעים מוסיקה רועשת בסלולרי שלהם באוטובוס.

אחת כזו היתה לי היום בנסיעתי היומית לעבודה. בעודי מאזינה לטורי איימוס מזמרת בחינניות בצמד אוזניותיי הפרטיות שאינן מפריעות לאף אחד, עלתה לשטינקמוביל בצעד כבד ריבה אחת - בב’ רפה, כלומר אישה צעירה, לא קונפיטורה - לבושה בסמרטוטים הדוקים וקצרים למדי, עם הרבה נוצצים ותכשיטים מזויפים לקישוט, והתיישבה בספסל מאחוריי. תוך שניות ספורות, זכיתי לשידור חגיגי ורועש של שיר מזרחי כזה או אחר שבקע לתפארת ממכשיר הדור השלישי של הקונפיטורה המקושטת.

עכשיו, לבוש זה עניין של טעם. אמנם, גם לו הייתי באי בודד והבחירה שלי היתה ללבוש את הבגדים של הקונפיטורה או להתהלך עירומה בשמש הקופחת, הייתי מעדיפה לאמץ אורח חיים נודיסטי. אבל זה טעמה של הבחורה ועל טעם ועל ריח, מבחינה תיאורטית, לא מתווכחים. ברם… למה אני צריכה לסבול את הזוועה של הרדיו הפיראטי הזה על הבוקר? ביקשתי ממנה לשדר לי את מיטב להיטי שלומי סרנגה או מי שזה לא היה במכשיר שלה? אחרי דקתיים לא יכולתי עוד לעמוד בסלסוליו של הזמר המיוסר, יהא אשר יהא, והסתובבתי אל הקונפיטורה כשעל פני הבעה נעימה ככל שהתירו לי עצביי המרוטים:

“סליחה, את יכולה בבקשה להנמיך את זה?” ביקשתי.

“תעברי לשבת במקום אחר”, ענתה לי הקונפיטורה הרועשת ללא שהיות, “למה מה, את תגידי לי מה להחליש ומתי להחליש?”

לרגע ארוך אחד בהיתי בה חסרת אונים, כשאני זוממת לשסות בה את ערפד המחמד שלי כדי שייעשה בה שפטים וימצוץ את דמה ואת טעמה המוסיקלי הקלוקל. אחרי שהתעשתתי קלות והזכרתי לעצמי שלמרבה הצער אין לי ערפד מחמד, אמרתי לה בפשטות: “תהיי לי בריאה”. - “גם את, מותק, גם את”, ענתה הקונפיטורה, והגבירה (כמובן) את הסלסולים הפוליפוניים במכשירה, למען אוכל למצות עד תום את החוויה המוסיקלית שנפלה לחיקי.

למה בעצם לא אמרתי משהו יותר חמור? כמה סיבות. ראשית, מדובר באישה שגודלה כגודל היפופוטם צעיר או פרה באה-בימים (ושוב - גם אני איני ננסית במיוחד, כך שאין כאן ירידה על שמנים אלא ציון עובדה בלבד), כך שהאפקט עם הבגדים הצמודים והקישוטים היה מפחיד ממש. שנית, התגובה המילולית שלה היתה כל כך אגרסיבית ובהמית, שהבנתי שאין טעם להמשיך את קו הדיון הזה. שלישית, היא נתנה לי יופי של סיבה לכתוב פוסט, אז אולי זו הזדמנות להודות לה? אין ספק שעם צורת הלבוש וההתנהלות הכללית שלה, והצורך החולני להודיע על נוכחותה הרועשת לכל סביבתה, אותה ריבה נואשת לתשומת לב. אז הנה! צומי! צומי צומי צומי! חיבוקי! מי בהמה קטנה של אמא?

אה - לסיום, אני מבקשת להתנצל בפני ההיפופוטמים והפרות שאולי נעלבו מאזכורם בהקשר של הבהמה הארצישראלית. אין לי ספק ששום בהמה אמיתית שמכבדת את עצמה לא היתה מתלבשת בצורה כזו.

נניח שלקחתי ערימה של עוגיות חמאה דניות משובחות, הכנסתי את כולן לשקית ניילון וריסקתי אותן לפירורים בפטיש שניצלים, מערוך או כלי עזר דומה. אחר כך, נניח שאני צועדת לי ברחוב מצוידת בשקית פירורי העוגיות שלי, נעצרת בתחנת השטינקמוביל, ובעוד כולם ממתינים לרכב החבוט והמטרטר שיגיע, אני פותחת לי בנחת את השקית, נוטלת חופן אחר חופן של פירורים, משליכה אותם גבוה באוויר, ובפה פעור מנסה לתפוס כמה שיותר לפני שינחתו על המדרכה.

נשמע הזוי? לא בהכרח. כבר זמן מה שאני מנסה למצוא אנלוגיה/מטאפורה/מילה בלועזית שמשמעה “דרך להסביר בלשון ציורית משהו שאני לא יכולה להסביר אחרת כי אני אווילית מדי” לסיטואציה של עישון במקומות ציבוריים*. קראתי חזור וקרוא את תחינותיהם של אנשים מסוימים שאת שמם *כחווווווגדיטאובכחכחהההממממ* לא אזכיר, לגבי רדיפת המעשנים המסכנים על לא עוול בחפיסתם, והאמת? נגע לליבי. כן, זה מסרטן, זה מסוכן לבריאות, זה גורם למחלות לב/ריאה וזה סתם מסריח משהו פגז - אבל אם מישהו רוצה, בכוונה תחילה, להרעיל את עצמו, איזו זכות יש לנו להגיד לו “לא”? מה יש, אני לא זוללת מאכלים שמסכנים את בריאותי? עוגיות חמאה דניות משובחות, למשל? בקופסת הפח הכחולה העגולה הזאת עם הציורים, שתמיד מתפתים לשמור אותה “כדי לאחסן דברים” ובסוף זה סתם צובר אבק בפינה וזורקים את זה לזבל אחרי 5 שנים כי הבית מפוצץ מחפצים חסרי תועלת שבזמנו נראה ממש מגניב לשמור אותם?

אבל אני סוטה מהנושא. כן, בהחלט, אני זוללת לא פעם דברים מזיקים. ברם - ופה ההבדל הגדול, אנשים-שאת-שמם-לא-אזכיר-אבל-טוענים-שעישון-פאסיבי-הוא-בעצם-לא-כך-כך-מסוכן-גדי-טאוב: אני לא מזלילה אנשים אחרים. אפילו לא קצת. אפילו לא פירור אחד, שנזקיו הפוטנציאליים זערוריים ביותר. יכול להיות שהסיכוי שאני אחלה בסרטן או חולירע אחרת בגלל שהאישה הקטנה שעומדת איתי בתחנת השטינקמוביל מעשנת בשרשרת, שווה לסיכוי שהוועדה האולימפית תחליט שמהיום כל המחליקים על הקרח צריכים להחליק על מיץ פטל קפוא ולא על מים קפואים**; אבל גם אם הוא סיכוי זעיר שבזעירים, אני לא רוצה אותו, אם אפשר להימנע ממנו. ועוד, מעבר לסיכון הממשי, יש אי-נוחות ואי-נעימות: אם בחרתי לא לעשן, משתמע מכך שבחרתי גם שלבגדים ולשיער שלי לא יהיה ריח של עשן. על אותו משקל, אני מניחה שאם בחרתם שלא לאכול עוגיות חמאה דניות משובחות, לא הייתם רוצים להסתכן בכך שבמקרה יפלו לפיכם כמה פירורי עוגיות שמישהו אחר זרק - שלא לדבר על פירורי העוגיות שתצטרכו לנער אחר כך במשך כל היום מהבגדים ומהשיער. וזה עוד לפני שדיברנו על להקות היונים ההיצ’קוקיות שיסתערו עליכם בהמוניהן בשביל לנקר את הפירורים.

טוב, החלק הזה של האנלוגיה לא ממש מתאים, כי יונים לא מעשנות, אלא פאסיבית בלבד, וזה, כאמור-גדי-טאוב, לא נחשב. אבל אני לא רוצה פירורי עוגיות של מישהו אחר בנעליים שלי יותר משאני רוצה עשן של מישהו אחר בריאות שלי, לא משנה כמה הוא מזיק או לא מזיק. ובזה בעצם מתחיל ונגמר העניין. במלוא הכנות, אין לי שום כוונות לנזוף באנשים, להוכיח אותם או “לחנך אותם” שייגמלו מהמנהג הנפסד הזה, יותר משהייתי רוצה שהם ינסו לגמול אותי ממנהגים נפסדים שלי. כל כוונתי היא למנוע פגיעה בעצמי. עזבו את תחנת השטינקמוביל, אפשר להתרחק כמה צעדים ולהימנע מפגיעה, נכון? נניח. אבל מה לגבי מקומות סגורים? מסעדה, קניון? לאן תברחו מאימת הפירורים המעופפים? ברצינות - דמיינו לכם שאנשים עוקבים אחריכם בקניון לכל מקום ומשליכים עליכם פירורים ללא הרף. לא הייתם מתחרפנים ומבקשים מהם להפסיק, אפילו די בעצבים?

בדיוק מהסיבה הזו, חבל לי שהדיון בנושא העישון בציבור נמשך למקומות מיותרים ומטופשים, כדוגמת הכתבה הזו שפורסמה היום ב- Ynet: מחקר (Of sorts) מגלה שילדים להורים מעשנים מגיעים להישגים נמוכים יותר בבית הספר. לדברי הכתבה,

“מחקר אמריקני מצא כי ילדים להורים מעשנים נמצאים בסיכון גבוה להיכשל בבחינות בביה”ס. הסיבה עדיין לא ברורה, אבל החוקרים נחרצים: חשיפה לעישון פוגעת בהישגים אקדמאיים”.

האם אני באמת צריכה לומר “נו באמת”? האם גם הוריקן “קתרינה”, החור באוזון והידלדלות האוכלוסיה של הטיגריסים הבנגליים היא באשמת המעשנים? להערכתי הבלתי-מלומדת התשובה היא לא, אלא אם הטיגריסים מחסלים בקצב פאקטים של “מרלבורו”, ועישון פאסיבי, כפי שאמרנו, לא נחשב. אני לא מעשנת כך שאין לי אינטרס אישי בעניין, אבל המחקר הזה מקומם אותי במלוא מובן המילה, כי הוא מסיט את הדיון מהעניין העקרוני. לא צריך להמציא כל מיני מחקרים מפוקפקים כדי “לשכנע” אנשים שעישון זה פויה, לא צריך למצוא סיבות מתחת לבלטות מדוע העישון מזיק. הוא מזיק. אנחנו יודעים את זה. המעשנים יודעים את זה. הם בוחרים לעשן בכל זאת. זכותם. וכלא-מעשנת, אני מגנה על זכותם זו, בו בזמן שאני טוענת שזכותי לא להיות מעשנת, ולו גם פאסיבית.

בקיצור, אם בכל זאת בחרתם לעשן לידי במקום סגור בניגוד לרצוני (ובניגוד לחוק), הכינו-נא את עצמכם למטר של פירורי עוגיות חמאה דניות משובחות שיושלכו לכיוונכם בקרוב. אם אתם מעשנים סיגר***, יש סיכוי שהם יגיעו אפילו בתוך הקופסה.

* לציבור הקוראים המעשנים, אני אוהבת אתכם בכל ליבי ואתם יודעים שאין לי שום כוונה להציג פה הטפה חוצבת להבות כנגד הרגלי העישון שלכם. אני רק מנצלת במה צנועה זו כדי לדון בנושא ולהציג פרסומת סמויה לעוגיות חמאה דניות.

**תמיד שאלתי את עצמי אם זה אפשרי. שאלה לפיזיקאים בינינו: אפשר להחליק על מיץ פטל קפוא? אולי לימונענע?פסיפלורה?

*** אני לא מצליחה לחשוב על הרבה דברים שמסריחים יותר מסיגרים. ברצינות - למה שמישהו ירצה לעשן משהו עם ריח של גללי פילים חולי-צהבת? מה הכיף בזה?…

מה שלושים ואחת, מי שלושים ואחת? אני? מסתבר שכן. היום לפני שלושים ואחת שנה, נולדתי, שמנמנה ומצווחת, למשפחת ואן-דר-גראף, ומיד כולם הבינו עם מי יש להם עסק. אחי הכריז שהוא בעצם בכלל רצה עוד אח, אחותי התעצבנה שהלך לה המונופול כבת יחידה, וההורים שלי אמרו יפה שלום לשנת הלילה שלהם. אני מצידי הייתי עסוקה בלהתפיח את הלחיים שלי לרמת סופגניה פולנית מבית טוב ולנעוץ מבטים תוהים סביב בעיניים עגולות. לעיתים אף מצמצתי.

השנים חלפו ביעף, והנה אני עדיין ממצמצת במידה סבירה של הצלחה, ולפי כל כללי הטקס, התעורר הצורך לציין את העובדה המשמחת הזו. והיות שבסופגניות פולניות עסקינן, החלטתי להפניק את עמיתיי לעבודה במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף ולהביא מעט סופגניות משובחות כדי לחגוג את המאורע. חבריי לציף הגישו שי נאה ביותר, איחלו איחולים לבביים, ומילאו פיהם כדורי בצק מסוכרים במגוון מילויים עתירי-קלוריות. הייתי אסירת תודה על המתנות והאיחולים, ואסירת תודה עוד יותר על זה שאף אחד לא ניסה לעורר את כולם לשירת “היומיומולדת” רועמת ומביכה קשות. בקיצור, היה נהדר.

 אבל בכל זאת…

אני לא מרגישה חגיגית במיוחד. פעם, לפני שנים, הייתי מקיצה בבוקר יום ההולדת עם תחושה של התרגשות מסוימת, ציפיה אם תרצו. היום… היום מצאתי את עצמי נועצת מבט תוהה (בעיניים עגולות כמובן) בראי שבמקלחת, ומעל פדחתי נופפו אלי בשובבות צמד שערות לבנות. אני? שערות לבנות? הרי מבחינה מנטלית אני תקועה עוד בגיל 17. ולבני 17 אין שערות לבנות. תאמינו לי, אני יודעת - אני בת 17 כבר 14 שנים תמימות, יש לי ניסיון בזה. ואיך בעצם אני יודעת שאני בת עשרה בנפשי, גם אם לא ברמ”ח אברי המזדקנים לאיטם? הראיות לפניכם:

1. אני מבקרת באתר Cuteoverload.com לפחות 3 פעמים ביום, והיצורים הפרוותיים לסוגיהם המופיעים שם מוציאים ממני בקלות מפתיעה קולות Awwww בדציבלים ניכרים. לעיתים אף מלווים במחיאות כפיים אוויליות וקפצוצים על הכיסא.

2. יש לי חשבון עו”ש ואובדרפט להתפאר כמו כל ה”גדולים”, אבל הגיברת מהבנק עם הצמידים המרשרשים מפחידה אותי נורא. במיוחד כשהיא מתחילה להסביר לי כל מיני דברים על “ריבית פריים” ו”קרן תגמולים” או “תקבולים” או חרגולים או דרדסים, השד יודע.

3. פרצופה של חתולתי המרוח בגבינה לבנה ממלא אותי אושר. גם אם הרצפה המרוחה בגבינה קצת פחות.

4. יש לי זוג תחתונים עם ציור של פו הדב. ועוד זוג עם ציור של סנופי. ועוד אחד עם גרפילד. סבורתני שלאחייניתי בת החצי שנה איך כל כך הרבה בגדים עם ציורים של חיות.

5. אני צופה בסדרות אוויליות ונטולות-עלילה עם ערפדים סקסיים שמאבדים את חולצותיהם ללא הרף. ואז צופה בשידורים החוזרים של אותם פרקים, למרות שאני כבר יודעת מראש מה הסוף (ובעיקר בגלל שאני כבר יודעת מראש באיזה רגע תיקרע החולצה ואפשר ללכת לפני זה להביא במבה).

6. אני מרבה לאכול במבה.

7. ואז אני משכנעת את עצמי שבמבה זה בעצם מאוד בריא. עם הרבה ויטמינים או מה.

8. באייפוד שלי שוכנים זה לצד זה הרקוויאם של מוצרט, הביסטי בויז ושירי “החבובות”.

9. התלבטתי במשך יומיים אם לכתוב משהו על זה שזה ממש לא בסדר מצד ג’יי קיי רולינג לעשות אאוטינג לדמבלדור, כי לא יפה להוציא אנשים מהארון בניגוד לרצונם, גם אם הם קוסמים זקנים ומתים; ואז נזכרתי שדמבלדור אולי הומו, אבל הוא דמות פיקטיבית ולא אדם אמיתי. בערך כמו בוי ג’ורג’.

10. אני מרבה לכתוב רשימות דביליות.

אז אם למרות הראיות המרשיעות שלעיל, בא לכם לחגוג איתי את יום ההולדת ה- 17 ה- 14 במספר שלי, אתם מוזמנים לפזז עם די-ג’יי תוכי! רמקולים בבקשה!

כן, אלה הדברים שמצחיקים אותי. מאוד, אפילו. במחשבה שניה?… אם הייתי יכולה לאחל לעצמי רק דבר אחד ליום ההולדת, הייתי מאחלת לי שדברים כאלה תמיד יצחיקו אותי, גם כשאחגוג את יום ההולדת ה- 17 ה- 103 שלי. * ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לתחוב לעצמו סופגניה פולנית באוזן. על חשבוני.

*למאותגרים אריתמטית - כמוני - זה יוצא 120. כלומר אני חושבת שזה מה שזה יוצא, אני כאמור מאותגרת אריתמטית.

נו, ראיתם את התחקיר אמש ב”כלבודרעק”? הכל אודות “טיב טעם” והחתולים הזוללים להנאתם בשר במחסנים? כלי התקשורת רעשו וגעשו עוד הרבה לפני שידור התוכנית, והבוקר היה נדמה לרגע שמדובר בהצלחה מסחררת למשופמים: “החתולים של כלבוטק ניצחו אתמול את בית”ר ירושלים“, בישרו בעליזות מדדי הרייטינג; “קומנדו מיצי“, גיחכה אריאנה מלמד בתגובתה לשידור התחקיר הנועז, והוסיפה:

“המעקב אחרי משטח אחד של בשר נגוע בלסתות חתולים ובג’יפה שמין הסתם יוצאת משם, לא היה שלם. המעקב הזה לא התייחס כלל לאחריות של השירותים הוטרינריים לנעשה בחצר המפעל של “טיב טעם”. רק כבדרך אגב נחשפה גם רשלנות הבדיקה של הרשויות למשאית הבשר. לא נערך עימות עם הוטרינרים האחראים לפשלה הזאת, לא נלקחה דגימה של עוף מן המשטח הזה עצמו לבדיקת מעבדה כדי לאמת את הקשר הסיבתי בין נוכחות החתולים לבין הממצאים החמורים כשלעצמם שנחשפו בתוכנית בבדיקות של מוצרי עוף אחרים. כל זה צריך היה לקרות, ואולי גם קרה במהלך העבודה המאומצת וההגונה שנעשתה ב”כלבוטק”, אבל איננו יודעים שזה קרה.

במקום דרמה, במקום צילומי אילוסטרציה מבוימים של תחקירנינו הנועזים בעורף האויב, כולל כובעי גרב שחורים – מין קומנדו-מיצי שכזה – הייתי שמחה לקבל קצת מידע על נוהלי אחסון העופות של מתחרי “טיב טעם”, רק לצורך איזון התמונה והשכלת הצרכן. אבל רפי גינת, האיש שעד היום נישא על תהילת הקוליפורמים בחומוס, יודע היטב שלצרכן אין סבלנות לכל התמונה, ושלהקת חתולים אחת מצטלמת טוב יותר מכל אחראי על בריאות הציבור, פוטוגני ככל שיהיה. הוא יודע גם שתחקיר טוב הוא רק תחילת העבודה: לצורכי רייטינג, נחוצים גיבור ונבל. אתמול הוא הצטייר כגיבור. נוכחותם של נבלים נוספים לא הוזכרה.”

אני מנחשת שבזמן כתיבת השורות לעיל, אריאנה מלמד לא העלתה על דעתה שהצגת החתולים כ”פושעים” בכל סיפור הרשלנות של “טיב טעם” תילקח ברצינות על-ידי אי-מישהו שקצת שכל בקודקודו. ברם, כנראה שהיה בכל זאת מי שסבר שצריך להעניש את החתולים במלוא החומרה על חוצפתם. אני חברה בקומונה וירטואלית למען בעלי חיים, ובין היתר שותפות בה כמה מדמויות המפתח בארגונים למען בעלי חיים בישראל. בשרשור קצר ועצוב בנושא התוכנית אמש, הועבר דיווח מאתי אלטמן וענת רפואה (מ”תנו לחיות לחיות” ) לפיו החתולים ש”כיכבו” בכתבה בטלוויזיה כבר נלכדו וחוסלו. את החדשות קיבלה אלטמן, לפי מה שהבנתי, מהווטרינר העירוני.

והרי סיפור קצר: אחייני בן השנתיים וחצי הוא יצור חמוד ונמרץ ביותר. לפני כמה שבועות, תוך כדי התרוצצות עליזה בסלון בבית סבא וסבתא, נתקל המסכנון בשולחן ונפל. התיישב לו העלובי ארצה ופרץ בבכי מר. “אל תבכה, חמודי”, אמרה לו סבתא, “השולחן הרביץ לך? תרביץ לו בחזרה!” הפצפון התעודד, קם על רגליו, חבט בשולחן ביד שמנמנה וצווח “פויה שולחן! פויה!” ומיד יבשו הדמעות והכל בא על מקומו בשלום.

להערכתי? ייקח משהו כמו חצי יום עד שהמקום יתמלא שוב בחתולים או גרוע מזה - בעכברושים (עם כל חיבתי למכרסמים, אין להכחיש שעכברושים יכולים לשאת מחלות מסוכנות ביותר לבני אדם, בניגוד לחתולים). כל עוד המזון חשוף ואין הקפדה מתאימה על כללי העבודה במקום, יהיו מי שיגיעו אליו ויסעדו להנאתם. בעלי חיים עושים את מה שהם אמורים לעשות, כלומר למצוא מזון ולאכול אותו. בדיוק כפי שהשולחן עשה את מה שהיה אמור לעשות ועמד באמצע החדר כדי שאחייני הקט, שעוד לא למד להיזהר, ייתקל בו. האם ל”טיב טעם” יש מנטליות של ילד בן שנתיים וחצי בכל הקשור לטיפול בתקלות חמורות בייצור? כמובן. תמשיכו להרביץ לשולחן, “טיב טעם”. פויה חתולים! פויה!

כנראה שבאמת לא חסרות להם שם נבלות.

כל הסיפור החל, כמו כל הדברים ההזויים באמת, בגלל ערוץ AXN. כבר זמן מה שהערוץ משדר פרומואים לסידרה חדשה בשם “קשרים אפלים”, שמבטיחה למלא את החלל הערפדי שנוצר בעקבות מותם המצער של “באפי” ו”אנג’ל”, פי השאול ייקום דמם. נו באמת, נחרתי בבוז למראה הפרומואים, הם לעולם לא יצליחו לשחזר את תפארת סאנידייל עם הסידרה המגוחכת הזאת. אין סיכוי שאצפה בה. אולי רק בפרק אחד, בשביל שיהיה לי בסיס לומר שבאמת לא שווה לצפות בה. וגם בגלל שיש לי משהו לערפדים. קורה. נו, מה יותר טוב, להסניף גז מזגנים? יש אנשים שאוהבים ערפדים, ויש אנשים ששותים מיץ פסיפלורה. כל אחד והשגעונות שלו.

על כל פנים, כך קרה שמצאתי את עצמי ערב אחד מתכרבלת עם במבה ופפריקה (החתולה, לא התבלין) מול ערוץ AXN הנאמן, וצופה ב”קשרים אפלים”. השם המקורי של הסדרה הוא “Blood Ties“, ופה ציפתה לי הפתעה נעימה: התרגום של שם הסידרה הוא לא רע בכלל. הם היו יכולים באותה קלות להרוס הכל ולקרוא לה “נשיכה קטלנית” או “הערפד שתקע אותי”. אבל “קשרים אפלים” זה בהחלט סביר. העלילה, לעומת זאת, צפויה עד בחילה: זהו סיפורה של חוקרת פרטית כישרונית ונמרצת שהיא גם כוסית-על וגם מומחית לאמנויות לחימה (כמובן), שמשתפת פעולה עם ערפד יפה-תואר ושרמנטי, שהוא אכזרי ומרושע אך גם טוב לב ואצילי, כלומר קורע אנשים לגזרים ושותה את דמם אבל רק אם ממש מגיע להם. בכל זאת, ערפדים צריכים לחיות ממשהו.

בפרק השני (אני יודעת שהבטחתי שאצפה רק בפרק אחד, אבל יש הבטחות ויש ערפדים יפי-תואר בבגדים קרועים ושיער סתור אך פוטוגני) כבר הבנתי איך העסק עובד, פחות או יותר. כל העניין בסדרות הללו, בדומה ל”באפי” ז”ל, הוא המתח שבין הדמויות, הבדיחות הפנימיות והשנינויות שמבוססות על אזכורים תרבותיים שונים. העלילה שולית לגמרי. פרק טיפוסי יתנהל בערך כך: השד המצרי חתשוספ (או שם אחר שנשמע אקזוטי) מנסה להרוג ילדה קטנה וחפה מפשע, והחוקרת הפרטית נקראת לדגל כדי להביס את השד ולהציל את הילדה. אלא מאי? בעזרתו של הערפד וכישופיו האפלים אך הסקסיים, היא מגלה שהילדה הקטנה והחפה מפשע-לכאורה היא למעשה השד הקלטי מק’לכאלכאלגן שעטה על עצמו תחפושת בשביל להרוג את השד המצרי חתשוספ, שמתגלה שהוא-הוא האיש החף מפשע. גיבורינו נלחמים בשד לפי מיטב מסורת הקונג-פו ומבריחים אותו, תוך שחולצתו של הערפד נקרעת מעל גופו (זה תמיד קורה בסצינות לחימה. תמיד. אני חושבת שערפדים לא מסוגלים להילחם עם חולצות או משהו), ומנסים למצוא דרך להשמיד את השד סופית. הם כמעט ומתייאשים, אך בשלב זה, מישהו מדמויות המשנה אומר משהו כמו “מצאתי בספר העתיק-לאללה הזה את הדרך להרוג אותו! צריך למרוח לו אבקת סוכר על השפם!” וברגע האחרון, הערפד - במאמץ עליון כמובן, ותוך איבוד החולצה השביעית במספר לפרק זה - יצליח למרוח את האבקה על שפמו של השד. השד יחזור לגיהינום תוך צווחות נקמה נמרצות, וגיבורינו ייפטרו ממנו אחת ולתמיד, כלומר עד לפרק סיום העונה, כי צריך אותו בשביל הסוף המותח.

זה פשוט מגוחך, אמרתי לעצמי בעודי מחלצת את אפה של החתולה משקית הבמבה, תוך צפייה בפרק הרביעי ששודר בשבוע שעבר. כבר שלושה פרקים שלמים שהם עם אותו שטיק עלילתי, ושום דבר לא זז. המתח המיני בין החוקרת הפרטית לערפדון כבר שובר כל שיא אפשרי ועדיין לא היתה סצינת מיטה ביניהם. איזו מן סידרה זו, לעזאזל??? זה אקשן זה?? כלומר, זה ממש נחמד שהערפד מוצא כל הזמן דרכים יצירתיות להיפטר מפריטי לבוש שונים בשלל תאונות ביזאריות וחסרות כל הצדקה מבחינת התסריט, ושהם מצילים זה את חייה של זו ולהיפך על ימין ועל שמאל, אבל מה שווה כל הטררם הזה בלי סיום ראוי? אפילו פעם אחת הוא לא נשך את הצוואר שלה. איזה מן ערפד זה? חרפה. הערב משודר הפרק החמישי, ובי נשבעתי שאם לא יהיה סוף סוף קצת אקשן בין הדמויות, אני מפסיקה לצפות בסידרה הזו. כלומר רק כשהעונה תסתיים. או כשהערפד ימצא דרך למנוע את קריעת החולצות שלו בסצינות הלחימה, מה שיבוא קודם.

כולנו מכירים את זה. בכל אירוע משפחתי, מגיע השלב שבו אחת מקרובות המשפחה הזקנות מתקרבת, אוחזת בזרוענו בלפיתת ברזל - כפי שרק סבתות יודעות לאחוז, כלומר עד שמחזור הדם נעצר לגמרי - ואומרת “ואנדר’לה, חתן כבר יש לך?…”

אחת כזו, אחותה של סבתי, כבר לא תציק לי עוד, כי נפטרה ביום ראשון. זה עתה שבתי מהלווייתה. מדובר באישה שנולדה בפולין ב- 1913; שרדה שתי מלחמות עולם, את כל מלחמות ישראל (עד עתה), כל האינפלציות, כל השערוריות וכל החידושים וההמצאות של מאה שלמה כמעט, בערך מהמצאת הרדיו ועד להמצאת התירוצים של חברת דרעק-וויז’ן לגבי למה החיבור המהיר שלי לאינטרנט הוא בעצם די איטי. כבר משנות ילדותי המוקדמות אני זוכרת בעיקר שהיתה חדת-לשון, חריפת שכל, ודי מכשפתית*, במובן החיובי והשלילי של המילה גם יחד. לפעמים פחדתי ממנה ממש. היתה מעירה, מקנטרת ומעבירה ביקורת על כל דבר ועניין. היא גם נהגה לשחק בקלפים, והיתה מרמה את עצמה במשחקי סוליטייר. ליום הולדתי קיבלתי ממנה פעם בונבוניירה ישנה שישבה אצלה בארון, להערכתי, מימי הצלבנים; כשפתחתי את הקופסה, הציצו בי מבפנים כמה קוביות שוקולד מפוררות ועבשות שהתרגזו על שהפרעתי את מנוחתן. לא ידעתי אם לזרוק את זה לפח או לקרוא לארכיאולוג שמתמחה בתיארוכי פחמן של ממצאים עתיקים. עם סבתא שלי, אחותה, היתה רבה באופן קבוע: נושאי הריב היו בדרך כלל דברים פעוטים שקרו להן בגילאי שש ושמונה, בהתאמה, כגון מי גנבה למי את הגרביים, בבית הוריהן שבפשמישלנה. זו לא שגיאת כתיב, זה שם של מקום בפולין. יש הרבה מקומות בפולין שהשם שלהם נשמע כאילו נופלות לך כל השיניים מהפה בבת אחת: ישצ’ושצ’קליסנשקה וכדומה.

מצד שני… הלוואי על כולנו. בגיל 94, על ערש דווי, המוח שלה היה יותר צלול משלי בימים מסוימים. לא היה דבר שרצתה להשיג בחייה ולא השיגה. היתה נוהגת לנסוע מדי שנה למעיינות מרפא באירופה, עד גיל 90 (!), אז כבר לא יכלה לעמוד בטלטולי המסע. המושג “לא נעים לי”, במובן של “אני מתביישת”, פשוט לא היה מוכר אצלה, וכל העכבות - חברתיות ואישיות - שעוצרות אותי על כל צעד ושעל, מעולם לא הטרידו אותה. הפעם האחרונה שנלכדתי בלפיתת הברזל שלה היתה ביום ההולדת ה- 90 של סבתי, כלומר לפני שנתיים בערך. כך זכור לי הדבר: סגרה את אחיזתה על זרועי, נעצה בי מבט מלמעלה-למטה, ואמרה לי: “ואנדר’לה, תשמעי לי. את חכמה מאוד, אבל להיות אינטליגנטית, זה לא יעזור לך למצוא חתן. את חייבת לרדת במשקל, להיות קצת יותר יפה, אחרת לא יהיה לך אף אחד”. באותו מעמד, חשקתי שיניים, הנהנתי וברחתי בהזדמנות הראשונה. בכל זאת, אישה זקנה, לא אעמוד ואתווכח איתה. ברור לי לחלוטין שכוונותיה היו טובות, ובכל זאת, לא כיף גדול לשמוע את הגירסה הפולנית והאוהבת של “מי יתחתן איתך, יא מכוערת”.

אז כעת סבתא שלי אומרת שלא יהיה מי שיבלבל לה את המוח ויציק לה בסופי שבוע, ונראה לי שכולנו נתגעגע להערות העוקצניות שלה, כי דווקא לדברים האלה מתגעגעים ביותר כשאנשים הולכים מאתנו. אבל בצורה אגואיסטית להפליא אני יושבת כאן ותוהה אם אולי, מהעולם הבא או מכל מקום שממתין, אם בכלל, למי שעובר מהעולם הזה - היא תוכל לשלוח לי קצת מהגישה הקשוחה שלה, כדי שבמדינה המנייאקית הזו על האנשים המנייאקים שיש בה, אני אוכל להגיד ביתר קלות “שיקפצו לי” אם וכאשר צריך. כלומר, אין לי כוונה להציק לאנשים על כל צעד ושעל, אבל כשמתחילים לנזוף בי במספרות ולהעליב את השיער שלי או לצעוק עלי בסופרמרקטים בענייני עגבניות, שיהיה לי הכוח לומר להם “ישצ’ושצ’קליסנשקה!” שזה בפולנית, “שקו לי בתחת”.

יחד עם זאת, לעת עתה נראה לי שאני אמשיך להיות חכמה ומכוערת. או סתם מכוערת. ולבד. סליחה, אחות של סבתא. נוחי בשלום על משכבך.

* חשוב לי מאוד לציין שבעיני “מכשפה” הוא לא ביטוי גנאי. מדובר בדימוי של אישה חזקה, עצמאית, שאנשים אחרים מפחדים מהכוחות שלה. עבורי, אין בכינוי הזה משום פחיתות כבוד, ואני משתמשת בביטוי “מכשפה” בהקשר של אחות סבתי במלוא ההערכה כלפיה וכלפי האישיות החזקה שהיתה לה.