ואן דר גראף אחותך

בשנות ילדותי העשוקה בפתח שמיקווה*, היתה תקופה של כמה שנים טובות שבהן, היות שאמא ואבא היו שניהם עסוקים בעבודה, סבתי היתה מטפלת בנו, הילדים, ומקבלת את פנינו כשחזרנו מבית הספר עם ארוחה חמה. כלומר היא היתה מחכה עם הארוחה החמה, מבית הספר לא נשלחנו הביתה עם ארוחה חמה. מקסימום עם שיעורי בית וכמה מכות יבשות מבריון הכיתה התורן - או במקרה שלי, ממלכת הכיתה התורנית, פרחה מצויה שכמותה, שיבוא יום ועוד אסגור איתה חשבון, בי נשבעתי, אבל הנה שוב אני סוטה מן הנושא. (ח. ש., חכי חכי. יום נקם ושילם עוד יגיע. מי ידע שאני נקמנית כל כך? אני. הא.)

על כל פנים, סבתי היקרה לי מכל יקר, שהיא פולנית במקצועה, היתה מכינה לנו מעדנים ממיטב מתכוני בית-אמא, שהיתה גם כן פולניה, כאמור. עד היום יש לי רתיעה קלה עד כבדה ממרק קרופניק. האמת היא שאני מגזימה - בדרך כלל האוכל היה טעים להפליא, אבל מדי פעם נמאס לנו, לילדים, מהשניצל הקבוע, והיינו מרימים קול טרוניה לאמור ”סבתא, אני לא אוהבת שניצל”. מיד הורמו גבותיה של ואן-דר-סבתא אל-על: ”מה זאת אומרת? שניצל לא צריך לאהוב, שניצל צריך לאכול”, היתה אומרת וזוקפת אצבע נוזפנית; “לאהוב צריך רק את אבא ואת אמא ואת בן גוריון”. ובכן, העלינו על נס את דמותו בעלת הפריזורה המרשימה של ראש ממשלתינו הראשון, ובלענו בשתיקה את השיעור המאלף ואת השניצל גם יחד.

על אף שבמשך השנים מצאתי שלא פיתחתי חיבה יוצאת דופן לבן גוריון, או לקרופניק, את אבא ואת אמא אהבתי תמיד, אפילו יותר מ”ממרח השחר”; ותמיד היה לנו, הילדים, כבוד כלפי בני הדור הקודם. מילה של סבתא, או של אמא, או של אבא, פשוט היתה המילה האחרונה. כשאחד מאיתנו היה רואה איזה מושא תשוקה מעניין בבית של אחד החברים מהכיתה - צעצוע מגניב או בגד עתיר-מותגים - היינו חוזרים הביתה וממררים להורים בנוסח “אבל ההורים של ערגלית (שם בדוי) קנו לה את זה!” - “אז תלכי להיות הילדה של ההורים של ערגלית (שם בדוי)”, היו הוריי עונים בשלווה, ובזה הסתיים הוויכוח, והייתי ממשיכה לקנא בערגלית, צפיחית ודובשנית ובבגדיהן השווים.

ולמה נזכרתי בעצם בילדותי ובשניצל עם הבן-גוריון? בגלל שילדים היום מפחידים אותי. אני לא מדברת על אלה שמבוגרים מספיק לנסוע באוטובוס, להשמיע מוסיקה רועשת מהסלולרי ולחתוך אנשים בסכין ככה בשביל הכיף; אלה בעיני פשוט מפלצות שאי אפשר לתקשר איתן, ואני גם לא מנסה, כי חיי יקרים לי. אבל ילדים, במצב הטרום-מפלצתי שלהם - נאמר, כאשר להורים שלהם ולמערכת החינוך עוד אמורה להיות איזושהי השפעה על עיצוב אישיותם - אלה מפחידים אותי ממש. למה? כי העולם כולו כורע לרגליהם ואין איש שיאמר להם “די. עד כאן”. כי אנחנו “אוהבים” ילדים כל כך, שפשוט אסור להגיד להם “לא”. נכון? הנה דוגמה מהחיים:

בקניוני ארצנו יש חנויות “פוקס” לרוב, ובחנויות “פוקס” מבצעים שונים, כמו המבצע האחרון של רכישת שני פריטים - הראשון במחיר מלא והשני ב- 19.90** בלבד. ובכן, לקחתי את עצמי לחנות הרשת הקרובה למקום מגוריי וחיפשתי לי חולצות נאות (אגב, אין שם. כלומר לא חולצות, אלא נאות. לא יודעת מי עיצב את הדגמים השנה, אבל הוא/היא זקוקים לצ’אפחה קלה בעורפם ומישהו שיאמר להם “חבר’ה, אנשים צריכים גם ללבוש את זה. ללבוש, כן? על הגוף? תודה!”). תוך פרק זמן קצר, בררתי לי כמה פריטים וניגשתי לקופה. מאחורי בתור עמדו צמד, אב ובתו, הילדה ככל הנראה בגיל קדם-ההתפתחות מינית, והתווכחו קשות על אופי הרכישה המבוקשת. האבא אמר לילדה לבחור שני פריטים בלבד מתוך הר הבגדים שהחזיקה בידיה, ואותם הוא יקנה לה. הילדה אמרה לאבא שזה לא בא בחשבון. כלומר, היא לא אמרה זאת כך, אלא השתמשה במילים קצת יותר ילדותיות ושובבות, כדרך בני-גילה, ופנתה אליו בזו הלשון: “אבא, אני ייתן*** לך מכות. אבא, אני ארצח אותך”. 

האב נראה נרגז למדי, ואין לי מושג מה בדיוק התחולל בין השניים אחרי שעזבתי את החנות והשארתי אותם שם להחליף קללות ונזיפות. קשה לי להאמין שהיו אבדות בנפש ממש, אבל לי זה פשוט עשה רע על הלב. למען ההגינות וכדי שלא אהיה רק אורחת לרגע הרואה כל פגע, אני אתן  - סליחה, אני ייתן לאותה ילדה את ההנאה שבספק: אולי מדובר בילדה מופרעת במיוחד או טעונת טיפוח, בעלת פיגור שכלי קל או בעיות אחרות; ואולי היא לוקה ב”תסמונת טורט” הגורמת לה לפלוט ללא שליטה קללות ואמירות כמו “אני ארצח אותך”. אבל נראה לי שאסתכן בלומר שזו ילדה פחות או יותר סבירה בנוף הישראלי של ימינו.  

והנה עוד לבי כבד עלי מהעלילה העצובה הזו, ואני פותחת את אתר Ynet וקוראת שם את הדברים הבאים:

“רוצים ילדים חכמים? תנו להם לנפח בלונים
בבית הספר באשקלון התלמידים פותחים את הבוקר בניפוח בלונים. למה? כדי לשפר את יכולות הלמידה. […]
במסגרת התוכנית נפתח יום הלימודים באימון בתנועה, המעורר את גלי המוח, עם ד”ר יעל שדה. בין השאר הולכים התלמידים במסלול הדומה למספר שמונה כשברקע מתנגנת מוזיקה, מוסרים בלונים אחד לשני בזמן שמופנות אליהם שאלות ידע מתוך תוכנית הלימודים ועושים את האות C באנגלית.‬ מנהלת בית הספר משוכנעת שהניסוי יצליח ויקדם את תלמידיה. אני אומרת לתלמידים שלי שאחרי התוכנית הזו כל אחד יכול להיות טייס, היא אומרת. לדבריה ניתן לזהות בשלב זה שיפור, אך עדיין מוקדם להסיק מסקנות.”

לדעתי, אפשר להסיק את המסקנות כבר עכשיו. המסקנות הן שכל הניסוי הזה שווה לתחת, כל עוד לא ישקיעו גם בחינוך התלמידים, ולא רק בלימוד שלהם. יסלחו לי כל הפסיכולוגים, הפדגוגים והדמגוגים למיניהם, אבל לעניות דעתי הצנועה, מה שילדי ישראל צריכים היום כמו חמצן זה לא להיות יותר חכמים, אלא להיות יותר מנומסים. הם לא צריכים להפריח בלונים, לתקוע בחצוצרות וליצור את האות “אומגה” ביוונית תוך ריקודי עם ברחבי הכיתה, כי זה “פותח להם את המוח”. הם צריכים ללמוד שדורה ובוץ זה לא אלוהים, שלצבי הנינג’ה מותר להרביץ כי הם מצוירים אבל להם ממש אסור כי זה גורם נזק אמיתי, ושהלו קיטי ממש מקסימה אבל זו לא סיבה להגיד לאבא ואמא שתרצחי אותם אם לא יקנו לך את התיק עם הנצנצים של הלו קיטי כמו שיש לערגלית (שם בדוי, עדיין). הם צריכים ללמוד שמילה של אבא, ואמא, והמורה המחנכת, זו המילה האחרונה. הם צריכים ללמוד שכבוד כלפי אנשים אחרים, בני גילם או בני גיל אחר, זה לא “רשות”. זה חובה. זה האלף-בית שלהם. ואם הם לא יודעים את זה, כל הבלונים שבעולם לא יכניסו להם את זה לראש.

אגב, כמובן שאין לי מושג מה שיעורי ההצלחה של האקספרימנט הנ”ל. יכול להיות בהחלט שהבלונים האלה יפריחו איכשהו את הציונים של הילדים הללו אל-על. אבל אם זכור לי נכון, אני הצלחתי לקבל בבית הספר ציונים מאוד גבוהים כשלמדתי בשיטה מאוד משונה - כלומר עם מורה בכיתה, תוך קריאה מספרים וקריאה במחברות, ולא זכורים לי יותר מדי בלונים או ריקודים בצורת C. או G. או אפילו Z. כלומר, מסתבר שאפשר להצליח בלימודים גם בלי בלונים. אבל יותר מזה: איזה טעם יש לציונים גבוהים, אם בתי הספר מייצרים מפלצות ולא בני אדם? מה טעם יש בתלמיד מצוין שמסוגל לשסף את צווארו של חבר ללימודים, כי ההוא שלח קצת יותר מדי מבטים לכיוון החברה שלו? מה צריך לעשות עם תלמיד חכם כזה? לתת לו בלון בתור פרס?

הפוסט הזה קצת ארוך וכבד, ועמכם הסליחה; אבל כעת כשיש לי אחיינים, שעוד שנים לא רבות ייכנסו למערכת החינוך הארורה שלנו, העניינים האלה מטרידים אותי הרבה יותר. אני בטוחה שגם בן גוריון היה מוטרד מזה.

* מה זאת אומרת למה עשוקה? ילדות בפתח תקווה. שם גדלתי, בפתח תקווה.  צריך עוד להוסיף?….

** 19.90 - שזה כמובן הרבה יותר זול מסתם “20 שקל”.

*** כן כן, ”ייתן” ולא “אתן”, כך במקור. 

כן, אני עצבנית. למה? כי מאתמול בבוקר אני נתונה למתקפה בלתי פוסקת של הצעות ל”חג האהבה”, הלא הוא ולנטיינס דיי הידוע לשמצה. לא אכפת לי שזה בכלל חג נוצרי (ויש הטוענים שגם זה לא מדויק), לא אכפת לי אם ולנטינוס הקדוש היה בעצם אנטישמי, הומופובי או אורתופדי - אבל נמאס לי כבר מההצעות הזוגיות המתקתקות הללו, שגורמות לי להרגיש כמו יצור בודד, עלוב, אומלל וחסר תכלית בעולמנו המלא לבבות קטנים ומנצנצים בתלת מימד.

ולא זו בלבד שאני נאלצת להתבייש לי בבדידותי המזהרת - אני גם נאלצת לצפות אין אונים בזוגות מסביבי שיכולים ליהנות משפע של פינוקים שלי, מה לעשות, אפילו לא טורחים להציע. כן כן. מבצע “אחד פלוס אחד” לזוגות על מוצרי הקוסמטיקה של פנינה רוזנקרנץ, מיוחד לחג האהבה? קדחת. מבצע טיפולי פינוק, ליטוף וגרגור בספא “ניחוח הפסיפלורה” לזוגות מאוהבים? יוק. מבצע שליחת בלונים מרקדים ופרחים מזמרים מרשת “זר לי זר לי דקיק” בחצי מחיר? תשכחי מזה. זיבי, זה מה שתקבלי, יצור יחיד שכמותך. איפה הבנזוגי שלך? איפה? איפה?? אין? תשכחי משליחת ה- SMS הרומנטית ב- 8 אגורות לשניה. טפו.

ואם זה לא מספיק ואני מצליחה להתגבר, בקשיים מרובים כמובן, על העובדה שלא אזכה השנה להתפנק בצמד תחתונים זנותיים ב- 30% הנחה לכבוד חג האהבה מרשת “לילות של תשוקה”, הרי שפשוט אי אפשר לברוח ממגוון הכתבות והפינות באתרים השונים שעוסקות, איך לא, בנושאים שברומו של העולם הרומנטי: “עוגיות מוקצפות ומתכונים מתוקים אחרים לחג האהבה”, “הורוסקופ לאוהבים - מה צופן העתיד לזוגיות שלכם?”, “דובים ודובדבנים - הצעות למסלולי טיולים רומנטיים בצפון” ו”ניסית כבר לאכול יוגורט מהפופיק שלו? הצעות לגיוון חיי המין”, ועוד כהנה וכהנה.

הגדיל לעשות אתר Ynet, שטרח והביא מדריך מצולם (!!) לחדלי אישים, חסרי ניסיון וסתם גיקים שלא יודעים איך להתנשק - “המדריך לנשיקה המושלמת“. כן כן. בין היתר, תלמדו שם כללי זהירות חיוניים כגון “המנעו ממזונות כגון בצל ושום” ו”המנעו מתזוזה אגרסיבית של הלשון”, וגם תוזהרו: “בה במידה, אל תתנו ללשון שלכם להפוך לרכיכה צמיגית”. הייתי מוסיפה על זה “ותפסיקו כבר לנשק את הכרית שלכם, יא פתאטים”, אבל אולי די לחכימא ברמיזה.

ובכן, השנה אני עומדת על זכותי להישאר רכיכה צמיגית, בלי איפור רומנטי, תחתונים זנותיים, דובדבנים בפופיק ופרחים בטוסיק. מי שבכל זאת ממש מתעקש, מוזמן לשיר לי סרנדות מתחת לחלון, לשלוח לי זרי ורדים, להזמין אותי למסז’ מפנק או לקנות לי טבעת יהלום. אני מבטיחה לשלוח לכם בחזרה נשיקה וירטואלית, בניחוח שום ובצל. רק לא בוולנטיינס דיי.

אוי ויי. לפחות ארבעה פוסטים שרציתי לכתוב לא נכתבו בזמן האחרון, ומכל הסיבות הלא נכונות. לא שלא היה לי על מה לכתוב ולא שלא רציתי לכתוב, אלא שעסקתי יותר מדי בלחשוב על מי עשוי לקרוא את מה שאני כותבת, מאשר על מה שאני רוצה לכתוב. ועם כל הכבוד לגוף שאנחנו מכנים “בלוגוספירה”, זה מיותר ועצוב בעיני.

אולי זה בגלל ששולחים לי כל הזמן בגוגל רידר פוסטים מעניינים, מתוחכמים ומרשימים שנכתבו על-ידי אנשים רציניים ומשכילים, ואני מרגישה די מטופשת עם כתיבתי בעניינים שדווקא אינם ברומו של עולם. טוב, רומו של העולם שלי, אבל זה לא ממש שווה הרבה, בעיני אנשים מסוימים. ואולי בעיני רוב האנשים? והאם זה צריך לעצור אותי מלכתוב? המחשבה על “משטרת הבלוגים” הבלתי-נראית, ואולי יש לומר גם הבלתי-קיימת, העוברת על מילותיי בנחירה חסרת-סבלנות ולעגנית, היתה לי קצת קשה מדי. ראיתי ביקורות על דברים אחרים שאנשים כתבו, מדם ליבם, וגם אם הם טועים בתכלית בעיני מישהו אחר הרי שמותר להם לכתוב מדם ליבם ויש לכבד זאת; ולמרות שלא ממש מדובר (לעניות דעתי כמובן) במצב של בית ספר שבו מלכת הכיתה וסגניה לועגים ל”פריקים” ול”חננות” למיניהם, היו מקרים שבהם דווקא כן הצטיירה לי בראש תמונה של אליטה מסוימת: יחידת העילית של הבלוגוספירה, אנשים מיומנים בכתיבה וראויים לשפוט מי לשבט ומי לחסד, מי כותב דברים “שווים” ומי מחנטרש ומבזבז פיקסלים יקרים ורוחב פס שאחרים היו יכולים לנצל בשביל לכתוב דברים שהם יותר, כאמור, ברומו של עולם.

הבעיה היא שזה לא העולם שלי. העולם שלי נראה בערך כפי שנראה אמש הסלון של דודתי, כשחגגנו יום הולדת לסבתא. סליחה, לסבתא שלי*: כלומר, כמו בלגן מוחלט עם הרבה יצורים קטנים מצחקקים ומתרוצצים, וצעצועים רבים מפוזרים סביב, אבל עם הרבה שמח. האמת היא שהיה ערב ממש מוצלח: ואן-דר-סבתא כבר בת 92, טפו-טפו-טפו, והיא ישבה שם מוקפת בילדים, בנכדים ובנינים - 6 במספר! - והתמוגגה ממש. בשלב מסוים דודתי שלפה את הגיטרה ופצחה במחרוזת שירי יומולדת וילדים, והקטנים נענו בהתלהבות. אלא מאי? איפשהו בין “האוטו שלנו גדול וירוק” לבין “איפה איפה איפה איפה איפה העוגה”, נעצר פתאום אחייני הצעיר באמצע הקפיצות על השטיח, פנה אל כולנו בסבר פנים חמור ומצח קמוט, ואמר בכובד ראש את הדבר הבא:

“חברים, יש לי פיפי”.

הפעוט נלקח מיד לשירותים לקול צחקוקי המשתתפים, כמובן. עכשיו, העניין הוא שמנקודת מבטו של פעוט בן קצת פחות משלוש, האמירה “יש לי פיפי” היא אמירה חשובה ביותר, וקינאתי בו על היכולת להעביר את המסר הפשוט הזה מבלי לדאוג שכולם יצחקו או שאולי זה “לא בסדר”, או שבכלל, מי מדבר על פיפי בחברה? אז זהו, שהתשובה לשאלה הזו היא “כולנו”. כולנו מדברים על זה. רק שאצלנו זה נחשב יותר “מגניב” לדבר על פיפי וקקי, כי אנחנו יותר מגניבים, הלא כן? ראו מקרה היסטריית ה- 2girls1cup. לא, אין לי שום כוונה להוסיף קישור לזה. מה בעצם הופך את הפיפי והקקי של אתר אחד באינטרנט לשיחת היום, ואת הפיפיקקי של אתר אחר למגוחך ואווילי, באופן שגורם לי לחשוב פעמיים ושלוש על כתיבת פוסט, ובסופו של דבר לא לכתוב אותו? הרי כולנו מתעסקים עם אותו, תסלחו לי, חרא, לא משנה מאיזו נקודת מבט אנחנו בוחרים לתקוף אותו.

אז מה אני מנסה לומר, בעצם? שסביר להניח שלא יהיו בבלוג הזה כל מיני תובנות מעמיקות על עתיד הבלוגוספירה, על החיים בעידן ההיפר-טכנולוגי או על פילוסופיה פוסט-פוסט-פוסט-מודרנית - אלא בעיקר אמירות כגון “חברים, יש לי חתול חדש בחצר עם כתם על האוזן וקראתי לו שמוליק” או “חברים, היום מישהי מטומטמת באוטובוס הכניסה לי מרפק בצלעות בכוונה” (מה שבאמת קרה לפני שלושה ימים) או “חברים, יש לסבתא שלי יום הולדת 92 ואני תוהה אם אצליח אי פעם להגיע לגיל הזה כי עד עכשיו זה כבר מספיק קשה לי ואני רק בשליש הדרך”. ובכל הכנות, מי שתוכן מהסוג הזה לא נראה לו, יכול תמיד לקרוא בלוגים רציניים וראויים יותר. שמוליק לא ייעלב.

עם זאת, אני די בטוחה שלא ייצא לי לכתוב “חברים, יש לי פיפי”. הרי כל הזכויות על האמירה הזו שמורות לאחייני הפעוט, וידוע שאנו במיקרוקוסמוס הפוסט-פוסט-פוסט-מודרני של הבלוגוספירה מקפידים לשמור על זכויות יוצרים.

*העירו לי שיש לי נטיה לדבר בלשון כללית ולומר “אמא, סבתא” כאילו מדובר באיזו אמא גלובלית או סבתא משותפת. הנני להבהיר, כל עוד אני היא הדוברת, הרי שמדובר באמא שלי, סבתא שלי, החתולה שלי, התחתונים שלי וכן הלאה, אלא אם צוין אחרת. זה פשוט האופן שבו אני מתבטאת, ועמכם הסליחה.