ואן דר גראף אחותך

רדיפת האנשים שצה”ל החליט לתת להם פטור (בדמגוגית: משתמטים) נמשכת בעליצות. כי, כאמור, אנשים שמקבלים הרבה כסף בשביל למרר לנו את החייםחברי כנסת צריכים להצדיק את הקיום שלהם - והם גם איכשהו צריכים לעשות את זה בלי שנשים לב לכל המחדלים האמיתיים שחלים במדינה הזו, בראש ובראשונה בבית האנשים שמשום מה כל הזמן מתנהלות נגדם חקירות במשטרההנבחרים.

אי אפשר להגדיל, חלילה, את התקציב של העניים, האומללים, הזקנים, החולים והיושבים תחת מטחי קסאמים מקופת המדינה כפי שהיא. למה? כי חייבים לשמור על משכורות מנופחות של אישי ציבור שממשיכות לעלות כל הזמן למרות שהמשק קורססדרי עדיפויות במשק הישראלי, כן? אז מה עושים? רודפים איזו מטרה שולית וחסרת תועלת - אבל פופוליסטית ודמגוגית - ומוצצים את דמה למען יראו בני ישראל הטיפשים שהפטריוטיות היא נשמת אפם של חברי הכנסת, וכך גם משיגים עוד כמה ג’ובות לקופה המידלדלת בשל ריבוי ג’ובים. התעלה על עצמו ח”כ אביגדור ליברמן, והצטרף בכך ליתר המתלהמים והמבקשים את דמם של האנשים שצה”ל החליט לתת להם פטורהמשתמטים. כך מספר אתר Ynet:

ליברמן מציע: לא שירתת בצה”ל - שלם קנס
שאלת שירות הלאומי לכל אזרחי המדינה עלתה היום (ד’ ) שוב על-ידי ח”כ אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו). בהרצאה בפני סטודנטים למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה הוא אמר: “כל אזרח במדינה חייב לשרת אותה. לפני יומיים הגשתי הצעת חוק ברוח זו. כל אזרח ישראלי יחוייב בשירות צבאי, או לחילופין בשירות אזרחי. מי שלא יתגייס ולא יעשה שירות אזרחי ישלם מעין קנס, בשיעור אחוז מהכנסתו השנתית”.
לדברי ליברמן, הצעת החוק בדבר שירות חובה לכל האזרחים מועתקת מהחוקה השוויצרית.

אז מה השגנו בזה?
א. סחטנו עוד קצת כסף מאזרחים שומרי חוק שכל פשעם הוא שצה”ל החליט לתת להם פטור, ועוד בתירוץ “פטריוטי”. שוויצרי, אפילו (שוויצריה זה תמיד טוב, לא? שעונים, שוקולדים, גבינות?).
ב. נמנענו מלהרגיז את החרדים בכנסת, כי ממילא בחורי ישיבות לא עובדים (או לפחות לא בצורה “לבנה” ) ואם אין להם הכנסה רשמית, הרי שאי אפשר לחמוס את הכנסתם.
ג. הראינו איזה ביצים גדולות ושעירות יש לנו, שאנחנו ככה חזקים וגיבורים על אנשים שצה”ל החליט לתת להם פטורמשתמטים: אנשי עם בעיות נפש, בעיות בריאות קשות, או מן דבר קטן וחמוד שנקרא מצפון.

רגע, יודע מה, ליברמן? יש לי הצעת ייעול. מילא החולים - אלה, שישלמו הזונות; אבל המצפוניים - אני מציעה שגם ניקח להם אחוז מההכנסות, וגם נשבור להם את הידיים והרגליים. מה דעתך? ככה בכלל יהיה פה כמו בשוויצריה.

השמש רד, הערב בא, הסתיים לו עוד יום עבודה קשה ומייגע. את יוצאת לדרכך לכיוון תחנת השטינקמוביל, ג’ו ג’קסון מזמר מלודיות מופלאות באוזנייך החמושות באוזניות האייפוד, ואת עוצרת בצומת וממתינה שהרמזור יתחלף לירוק. בינתיים, מחשבות טורדניות רודפות זו את זו בעליצות בראשך המעונה, כפרפרים מוכי-אמוק: האם כשתגיעי הביתה בתום הנסיעה המייגעת, ותאכילי את משופמי החצר ואת המשופמת הפרטית והשמנמונת, ותרחצי את הכלים הממתינים בחוסר סבלנות בכיור ותורידי את הכבסים השותקים מחבלי הכביסה, ותשיבי לכמה מיילים הממתינים בתיבתך הנכנסת כבר ימים מספר ומעלים עובש וירטואלי - האם אחרי כל זה, יהיה לך עדיין כוח לבשל משהו נורמלי לארוחת הערב, או שתסתפקי כמו בדרך כלל בכמה ירקות מופשרים של “סנפרוסט” עם כל מיני שאריות של זבלים אחרים שתמצאי במקרר? והאם יש בכלל שאריות של זבלים במקרר או שהגיע הזמן לייצר זבלים חדשים? ולמה לא מתחלף הרמזור הארור הזה לירוק, לכל הרוחות?

ואז את קולטת שהרמזור לעולם לא יוכל להתחלף לירוק. כי את עומדת בצומת שאינה מרומזרת. יענו, כבישים ומדרכות יש גם יש, ואף מעבר חצייה נאה, אבל רמזורים - אין. אז את סתם עומדת ובוהה במכוניות החולפות כבר שתי דקות.

הייתי יכולה לומר משהו בשלב זה על המטאפורה האקזיסטנציאליסטית של המתנה לשווא למשהו שלעולם לא יגיע, מעין “מחכים לגודו” בגירסה הרמזורית, ועל המשמעות האפשרית של האנקדוטה הזו כרמז מן היקום לגבי חיי הניצבים בצומת דרכים, אבל נראה לי שבמקום זה אסמיק כהוגן ואלך להתחבא באמבטיה. *סמיילי מפודח קשות*

פעם, כשמדינה אחת ביקשה לכבוש את שכנותיה, היא היתה מגייסת חיילים ותחמושת לרוב, אידיאולוגיה חולנית כזו או אחרת ורצוי שגם מנהיג משופם אך כריזמטי - כזה שיגרום לדורות שלמים של חתולים לרצות להיראות כמוהו. והיום? ברוח הגלובליזציה והרב-תרבותיות, השיטות השתנו. לפי כל הסימנים, גרמניה בהחלט למדה את הלקח: במקום לנסות ולהשתלט על העולם בכוח הזרוע, היא עושה זאת בכוחם של יצורים פרוותיים קטנים (אך זדוניים) שאין איש היכול לעמוד בפני קסמם. תשכחו מפצצות אטום: כך מתפתחת היום קונספירציה כלל-עולמית, חברות וחברים. ממש מתחת לאפנו.

זה התחיל עם קנוט, דובון-הפלא מברלין, שהעולם כולו נפל שדוד לרגליו. גוש הפרווה המצפצף הזה קיבל את עמוד השער של “וניטי פייר”, רבותיי. זה לא דבר של מה בכך; איימי ויינהאוס כבר כמעט התפגרה שלוש פעמים ממנת יתר ועשתה מעצמה צחוק בשידור חי אינספור פעמים, ועדיין לא זכתה לכבוד הזה. אמנם הפרווה שעל גופו של קנוט שייכת לו ולא נגנבה מילדים רומניים חסרי-כל כמו רעמת שערותיה המזויפות של הוויינהאוס, אבל מצד שני קנוט מעולם לא הלחין ושר כל מיני דברי הלל לשימוש בסמים קשים*, כך שזה בהחלט הישג ניכר ליצורון מסוגו.

כאשר שככה מעט סערת קנוט, מיהרו הגרמנים והפגיזו אותנו בתמונות עגלגלות ונוגעות ללב של פלוקה, הדובונת משרבבת-הלשון מנירנברג. תמונותיה של פלוקה היונקת חלב ומנענעת ברגליה השמנמנות בחוסר ישע תינוקי גרמו לגל של גרגורים חסרי-פשר מרוב מתיקות ברוב חלקי העולם המערבי, וכמעט שיתקו לחלוטין את גלגלי התעשייה והכלכלה העולמית. מי בכלל צריך כלכלה כשיש גורת דובים קטנה עם עיניים נוצצות ואף כפתורי מלוכלך בחלב?… רק במאמץ עליון נחלצו אנשי העולם ממצב ה- Awwww המתמיד שאליו נקלעו, ושבו לעבודתם. שוב נבלמה תוכנית ההשתלטות הגרמנית, ברגע האחרון, ואפילו בלי עזרתו של ווינסטון צ’רצ’יל.

אך הגרמנים לא התייאשו, ועל ראשם המעונה של מעט הציניקנים שהצליחו להתגבר על הקסם הקנוטאי והפלוקאי הונחתה השבוע מכה ניצחת: דובון קוטב טרי העונה לשם “ווילבר”, באדיבות גן החיות של שטוטגארט, הוצג לעולם, כשהוא מדשדש על כפותיו הלא-יציבות ונועץ מבטים תמימים סביב כאומר “אני מנסה לכבוש את העולם? אני חלק מהקנוניה הגרמנית להציף את העולם בדובוני קוטב עד שיתחנן על נפשו וימסור את השלטון לידינו? טוב, ברור שכן, אבל אני כזה חמוד, נכון תסלחו לי? נכון?” והעולם כולו הנהן בחיוך אווילי, ובילה את שארית השבוע בבהייה מאושרת באליל הצמרירי החדש.

אז מצד אחד, אין ספק שתחום הייצוא העיקרי החדש של גרמניה, כלומר דובונים חמודים, עדיף בהרבה על תחום הייצוא העיקרי הקודם שלה, דהיינו יהודים מתים. אבל מצד שני, חייבים לתהות למה הפכה גרמניה למעצמה עולמית של דובוני קוטב, והאם זה טוב לנו? עד עכשיו קינאתי בידידתי הגרמניה ינינה (מסיפורי החומוס הנודעים לתהילה) כי היא נוסעת בעוד שבועיים לאליפות העולם בהחלקה על קרח בשוודיה, וכעת אני מוצאת את עצמי מקנאה בה על זה שהיא מתגוררת במעצמה צמרירית וחמודה. בעצם, שיקפצו הדובונים. היא הולכת לאליפות העולם בהחלקה, לכל הרוחות - אולי בגלל זה הגרמנים מנסים להסיח את דעתי מהעניין עם כל מיני דובים חמודים?

במילים אחרות, כל ההקדמה הפרוותית הזאת מיועדת להצביע על עובדה פשוטה אחת: ינינה נוסעת לשוודיה לאליפות. אני לא. עכשיו, לכאורה, ברור שיכולתי לנסוע לו היה לי זמן/כסף/אומץ בגרוש, פחדנית עלובה שכמותי, אבל כעת אני ניצבת בפני דילמה עוד יותר קשה: סביר להניח שתוך כדי התחרות, ינינה תמצא זמן לגשת למחליק החביב עלינו - ג’וני וויר - להחליף עימו כמה מילים ואולי גם לקבל חתימה או תמונה, כמקובל. נשאלת השאלה, האם לבקש מינינה להחתים משהו עבורי, או שזה מטופש? כלומר, כמובן שזה מטופש, אבל האם לנצל בכל זאת את ההזדמנות? סביר להניח שלא יהיו עוד רבות כאלה. בצר לי, פניתי לואן-דר-אמא ושטחתי בפניה את הדילמה. האם לבקש מינינה להעביר איזה מסר בשבילי באליפות ההחלקה? ואן-דר-אמא הרהרה בעניין מספר שניות, ואז פנתה אלי בשאלה רלוונטית מאין-כמותה:

“מה עשתה המשפחה שלה בשואה?”

מצמצתי קלות. המשפחה של ינינה? שאלתי. “כן”, המשיכה ואן-דר-אמא, “מה עשו הסבים והסבתות שלה במלחמת העולם השניה?” השבתי שאין לי מושג, מעולם לא דיברנו על זה. אנחנו מדברות בעיקר על דברים כמו החלקה על הקרח ודובי קוטב. קצת קשה לשרבב את היטלר לתוך השיחות הללו. איך בדיוק שואלים שאלה כזאת - ”אני מאוד אוהבת דובי קוטב. מה דעתך על צלבי קרס?”

בקיצור, אני עדיין מתלבטת. מצד אחד, אני שוטמת בכל ליבי ניצול ציני של זכר השואה למטרות אגואיסטיות; מצד שני, מדובר באליפות העולם בהחלקה על הקרח. כאילו, אליפות? העולם?? בהחלקה??? אך ורק מהסיבה הזו - ואני מודעת היטב לעובדה שזה הופך אותי ליצור נאלח מאין כמותו - אני שוקלת להגיד לינינה שהיות שקרובי משפחתה (אפילו הרחוקים מאוד!) הרגו את קרובי משפחתי, הרי שהיא חייבת לי לפחות חתימה אחת, אם לא שתיים. ואם זה לא הולך, שתשלח לי איזה דוב קוטב קטן.** יש להם כבר מספיק, לא?

* ואולי טוב שכך. דובון קוטב מכור לקראק לא עושה יחסי ציבור טובים לגן החיות. מצד שני, זה יופי של רעיון לסרטון אנימה יפני.

** כן, אני צוחקת. ברור שלא אגיד לה דבר כזה. לפחות עד שיומלט הדובון הבא.

רצה הגורל, ואת הבלוג הנ”ל התחלתי לכתוב בהשראתה, בעידודה ובבעיטותיה הנמרצות של שרון ד. קטנים בעכוזי, לאמור “נו כבר תפתחי בלוג”; והנה, מפה לשם, הגענו למאה פוסטים שלמים! בהזדמנויות חגיגיות אלה, מקובל לפרסם פוסט מיוחד כלשהו כדי לציין את המאורע. אז קודם כל - תודה גדולה מכל הלב, בלי טיפה של ציניות או הגזמה, לכל מי שמקדיש/ה כמה דקות בכל פעם בשביל לקרוא וגם להגיב. אני מופתעת בכל פעם מחדש לגלות שאנשים נהנים לקרוא כאן, ואני מבטיחה שאשתדל להמשיך ולשעשע אתכם בסיפוריי האוויליים להפליא. חוץ מזה, היות שרציתי לפרסם משהו לא שגרתי, פניתי שוב למנטורית שלי לענייני בלוגאות וביקשתי בהכנעה שתתרום פוסט אורח, תוך הבטחה שהפוסט לא חייב לכלול שום דבר צמרירי, חמוד או משופם. לשמחתי הגדולה היא ענתה בחיוב, והתוצאה לפניכם: 

---

 ואן דר גראף אחותך, חברה יקרה, ובלוגרית נהדרת, ביקשה שאכתוב אצלה פוסטורח לרגל הפוסט המאה בבלוגה.
בחשש קל, הסכמתי לאתגר, וציינתי שהפוסט כולו יהיה דברי שבח והלל (שאני באמת מתכוונת אליהם).

היא דווקא הציעה פתיח חלופי:

לפני מספר חודשים, ביצעתי שגיאה חמורה והצעתי למישהי לפתוח בלוג.
ומאז אני נאלצת לקרוא על תלאותיה באוטובוסים מסריחים ועם חתולים מסריחים לא פחות

אז זהו, שלא.

לפני מספר חודשים, ניסיתי לשכנע את הגב’ היקרה שהיא צריכה לפתוח בלוג. האמת היא שזה היה בנסיון לגרום לה לסתום את הפה קצת, כי היו לנו יותר מדי דיונים (שלא לומר ויכוחים) על פמיניזם ופוליטיקה ומה לא, וזה שיכנע אותי שלבחורה יש מה להגיד, והרבה.

כי מה לעשות, ואני חושבת שיש מקום בבלוגוספירה (ובעולם כולו) ליותר אנשים דעתניים שמסוגלים לבטא את עצמם ואת דעותיהם בבהירות ובנחרצות (ושגם יודעים על מה הם מדברים, לשם שינוי!). ובכלל, אני חושבת שאם יש לך מה לומר - שווה לך לפתוח בלוג. כי באמת לא נותרו לנו כיום יותר מדי כלים להשמיע באמצעותם את קולנו ולנסות להגיע אל מישהו שיקשיב לנו. אפילו אם רק קצת. ולפעמים, הרי, זה כל מה שצריך, לא?*

לשמחתי, לאחר נסיונות שכנוע מועטים במיוחד, היא אכן הסכימה.
ומאז אני נאלצת לקרוא על תלאותיה באוטובוסים מסריחים ועם חתולים מסריחים לא פחות**
אבל מלבד החתולים המסריחים והאוטובוסים הפתח-שמיקוואיים המסריחים, אני גם נהנית מאוד מנקודת המבט הייחודית שלה, שמשלבת בצורה נפלאה הומור וביקורת.

בקיצור, יקירתי - היה תענוג עד כה, ואני באמת מרוצה מהעובדה שנעתרת לתחנוניי והסכמת לפתוח בלוג.
עד מאה ועשרים! (או קצת יותר, נניח אלף פוסטים?)

---

* כפי שנוכחו בוודאי לגלות האנשים הטובים(?) מרשת שופרסל
** וזה עוד כלום ביחס לתמונות של החתולים שהיא שולחת לי אחת לרבע שעה מ-Cute Overload!