ואן דר גראף אחותך » 2008 » אוגוסט

כמה עולה סדק בגולגולת במצב טוב?

30 08 2008

מסתבר שבירושלים, עיר הקודש, הולך ומתחזק כוחן של “משמרות הצניעות” (שם קוד ל”בריונים אלימים שמרביצים לאנשים חסרי ישע אבל לובשים שטריימל אז כנראה שמותר להם איכשהו, אנא עארף”). רק השבוע היו מעצרים נוספים בעקבות הפרשה, וזו לא בדיוק “פרשת השבוע” שהיינו מצפים לקבל מהציבור החרדי, שהרי התורה כל הלכותיה נועם וכל דרכיה ציוצי ציפורים ורפרופי פרפרים ובכלל - אלימות? אנחנו?? אלימות זה רק אצל החילונים המשוקצים, חסרי תרבות וחינוך וערכים שכמותם. אם אצלנו מרביצים, הרי שיש לזה סיבה טובה מאוד. למשל, שאלוהים אמר שמותר. או שהרבי אמר שמותר, שזה אפילו עוד יותר חשוב.

עם זאת, אני ממשיכה לקרוא בטמקא ומגלה שאותם אברכים המשמשים “צבא אלוהים”, לכאורה, שוברים עצמות של מוכי-גורל שונים לא לשם שמיים, אלא לשם - רחמנא ליצלן! - כסף. שלמונים. מעות. זוזים. תקראו לזה מה שתרצו, אבל להכות פלוני על קידוש השם ולהכות פלוני כי מישהו יתחוב לכיסך 2000 שקלים, טבין ותקילין, לאחר מעשה, הם שני מעשים שונים לחלוטין מבחינה אידיאלוגית. כלומר, הראשון מבוסס על קו אידיאולוגי (מטופש, נבער ומעוות ככל שיהיה), ואילו השני אין לו דבר וחצי דבר עם דברי אלוהים חיים, אלא עם רדיפת בצע. צבא אלוהים? צבא מרשרשים, אולי. צבא רווח נקי ושחור, מתחת לאפה של רשות מס ההכנסה. נו, אם כבר אפשר להרוג שתי ציפורים במכה - או לפחות לשבור להן את העצמות - למה לא?

ולא זו בלבד, אלא שמסתבר שהתעריף על עשיית מעשי קודש טהורים שכאלה הוא מדויק להפליא, ולא סתם מבוסס על טוב-ליבה של היד הדוחפת לאלימות ונותנת גמול. כך מספר פעיל לשעבר בצבא השלמונים:

“למי שברת עצמות?

 ”יש ילדים פרחחים שעושים צרות. יש לדוגמה אשה נשואה שעשתה צרות ונחשבה לבוגדנית ושוכבת עם גברים אחרים. אחרי שננעלנו עליה היינו באים ומכים אותה. פעם אחת באתי למישהי ושברתי לה שתי עצמות. על שתי עצמות היינו מקבלים 6,000 שקל, אבל זה היה מתחלק בינינו. היה מקרה אחד של בחור שהיו לו עצמות כבדות, והוא היה ממש גדול, אז לקחנו עליו 12,000 שקל, כפול. כי זה היה יותר קשה.” 

במחשבה שניה, לא היו מזיקים לי כמה שנקלים נוספים בקופתי, בימים אלה של הידוק החגורה. למה לא לנצל את ההזדמנות העסקית המרנינה הזו ולגרוף איזה רווח קל? אני לא חזקה מספיק בשביל לשבור עצמות, אבל - הי, אני כופרת, אוכלת שרצים, מסתובבת עם גופיות וחושפת כתפיים, יושבת בקידמת האוטובוס (כשאפשר) ובכלל, בת ישראל טמאה למהדרין - וזה עתה נתתי לעצמי פליק קטן בטוסיק. אפשר לקבל איזה 100 שקל?



די כבר, די כבר, די

27 08 2008

סיפורה המזעזע של הילדה רוז רון מעורר הדים בתקשורת, ובצדק רב. ילדה קטנה ותמימה, שככל הנראה עברה התעללות מסוגים שונים במשך כל חייה הקצרים, והוכתה למוות בידי סבה, שהשליך את גופתה לירקון או השד יודע לאן. הלב נכמר, הנפש מזדעזעת, הדמעות חונקות.

אלא מאי?

הבעיה היא שסיפורים מסוג זה מהווים הזדמנות פז עבור צדקנים ומתחסדים למיניהם, שעטים עליו כמוצאים שלל רב, ועושים שמיניות באוויר בשביל להוכיח שהם צדיקים גמורים ושכל החברה הישראלית, אבוי לבושה, אשמה במחדל הזה. כלומר כל החברה הישראלית חוץ מהם, כן? “חמודה שלי, אני מתנצלת שלא הצלתי אותך”, בוכה עיתונאית טרנדית כזו או אחרת. “כאמא, אין לי מושג איך אפשר לפגוע כך בנשמה תמימה, איך אפשר?” מתייפחת חברתה בטור רווי-ייסורים. “לו רק ידענו, לו רק תיארנו לנו, היינו עושים משהו, היינו מצילים אותה מהנבל הנפשע הזה”, נאנחים השכנים ומוחים דמעה. הקריינים מצקצקים בלשונם, עמישראל מרכין ראש.

ולא עושה כלום. כי ככה אנחנו, יודעים לקשקש ולהתאבל ולהתייפח ולזעוק השמיימה לאחר מעשה; אבל כשמעשי הנבלה האיומים מתרחשים בפועל, אין לנו זמן, ואין לנו כסף, ואין לנו כוח, ובכלל, מה זה ענייננו מה עושה השכן ממול עם האישה/ילדה/ילד/כלב שלו, ותסלחו לי מאוד, אני ממהר לעבודה. או לבנק. או לבית הקפה. ואז, קורה הדבר. ילדה תמימה נרצחת, וכולם ממרקים את נפשם ואת מצפונם בזעקות שבר על מותה בלא-עת, ועושים בדיוק קדחת בשביל לשנות את המצב. אולי אפילו פחות מקדחת.

 והנה, ממש תוך כדי כתיבת שורות אלה, אני מגלה שאסף וול מטמקא חושב בדיוק כמוני:

 ”אני רוצה להאמין כי מי שנחשף לפרטי המקרה המדובר אכן הזדעזע. אך מהן ההשלכות המעשיות של אותו “זעזוע”? רביצה בכורסא. אימפוטנציה ציבורית מוחלטת. מעת לעת אנחנו נחשפים ל”מקרה המזעזע ביותר שהתרחש במדינה”, והרף רק עולה. מערכת המשפט התנתקה מזמן מהמציאות. אין חינוך, אין רווחה, אין ביטחון פנים. רק תראו איך המשטרה שלנו חוגגת כשהאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם חשודים. הם שמחים שמישהו עושה עבורם את העבודה, כי אולי הם לא ממש מסוגלים. מה בדיוק הם משדרים לנו? המשטרה הרימה ידיים ורק האמריקנים אולי יצילו אותנו גם פה.”

אני רוצה להוסיף משהו על דבריו של וול: הגילויים הצעקניים האלה בתקשורת הם לא רק סימן לאימפוטנציה ציבורית וחברתית, אלא גם סוג של מציצנות חולנית על חשבון זכרה של ילדה קטנה. כל שביב תמונה מינקותה של הילדה המתה מודפס על כל פיסת נייר עיתון אפשרית ומנותח מכל הצדדים; אנשים דנים בזווית חיוכה, בדמעות שבעיניה, בכתם על לחייה, באצבעות על זרועה. על כך אמר לי ואן-דר-אבא, בצער רב ואמיתי: “אני כבר מעדיף שיראו פורנוגרפיה ממש ולא פורנוגרפיה במסווה של ‘עיתונות חוקרת’”. כי הלא העיתונות דוחפת אצבעות ומפשפשת בכל פינה בהווייתה של הילדה האומללה הזו, עם או בלי רלוונטיות לפרטי המקרה. היום בעבודה היה מי שאמר לי, “היה ברור שמתעללים בה, הרי באחת התמונות היא נראית נורא עצובה”. - “אתה יודע בכמה תמונות האחיין שלי עושה פרצוף עצוב?”, השבתי, “בדרך כלל כי אמא שלו לא הסכימה לתת לו עוד ארטיק אחרי שהוא כבר אכל שניים. וגם תמונות שמחות לא חסרות לו. זה ‘סימן מובהק’ להתעללות?”

האם אני אומרת שלא צריך לדווח? בוודאי שלא. צריך לדווח ולהתריע ולהרתיע ולחשוף, בלי שום ספק. אבל צריך גם לדעת איפה עובר הגבול בין דיווח לבין מציצנות, בין עיתונאות לבין ניצול ציני של סבל למען רייטינג. במקום לצקצק בלשון עוד ועוד ועוד ולחנטרש ולברבר על הטרגדיה הנוראה, אפשר לנסות לעשות משהו כדי למנוע את הטרגדיה הבאה. אלא שעם אי-טרגדיה, כלומר אין-טרגדיה, אי אפשר למכור עיתונים. ובינתיים, הילדה הקטנה הבאה שתירצח, או האישה המוכה, או הילד שנאנס, מסתובבים בינינו ואף אחד לא שם עליהם קצוץ, כולל המשטרה ורשויות הרווחה. עם כל הבלגן התקשורתי, והחיפושים בירקון, והמזל”טים והצוללנים ודברי הרהב של מפכ”לים ושועי-ארץ - מבחינתי, הניסיון שלהם להשתמש בטרגדיה של הילדה רוז רון בתור עלה תאנה נכשל לחלוטין. הוא לא מכסה ולו שמץ מהערווה של הרשויות, שנכשלות פעם אחר פעם בטיפול באומללים הזקוקים לעזרה. כלומר, עד שהם מתים.  



פראיירים, פראיירים, פראיירים

12 08 2008

הבה נדמיין לעצמנו את הסיטואציה הבאה: עברתי לבית חדש, ואני חפצה לערוך מסיבה לחנוכת הבית. הידד! ובכן, אני קונה תופינים ומאפים ומגדנות ומעדנים וסתם אוכל כדי לכבד את האורחים, מקשטת את ביתי בשלל קישוטים משובבי-עין, אולי אפילו רוכשת לצורך העניין כמה צלחות הגשה דקורטיביות וסכו”מים שווים (כי אין דין פיצוחים המוגשים בסתם קערית, כדין פיצוחים המוגשים בצלוחית קריסטל מעוטרת ומנצנצת). ייתכן שאני בכלל חורגת ממנהגי וקונה בגדים חדשים ונאים עבור המסיבה, ועוד כהנה וכהנה הוצאות, הכל כדי לעשות רושם טוב על האורחים ולדאוג לערב שכולו הנאה, שמחה וחגיגה. ופיצוחים.

ונניח עוד - ככה, אם בא לנו - שאני מציבה ליד הדלת תיבה. ובתיבה חריץ. ואולי אני אפילו כותבת על צידה של התיבה “צ’קים”, כדי שהאורחים הנכבדים יבינו את הרמז. ועוד, אולי אני אפילו מגדילה ראש ומצרפת ערימה נאה של מעטפות, כדי שהאורחים הנכבדים יוכלו להכניס לתוכן את ההמחאות בטרם ישלשלו אותן לתיבה. רגע, מה יש? סלמון מעושן לא קניתי? קניתי. צלחות קריסטל שוות לא רכשתי? רכשתי. בגד מעוצב לתפארת במחיר מופרז למרות שזה סוף עונה פירגנתי לי ב- 6 תשלומים שווים? פירגנתי. כל הדברים הללו עולים כסף, אנשים! אז למה שהאורחים שלי לא יממנו בשבילי את האירוע? למה שלא יערכו ביניהם איזו מגבית קטנה, יחשבו כמה בדיוק עלתה כל מנת פיצוחים וסלמון וקרקרים ופשטידת פטריות לכל אחד מהם, שלא לדבר על היין החגיגי והקריסטלים שנקנו במיוחד, וישלמו על האירוח שלהם?

אולי כי זה ממש לא לעניין. אולי כי כשמזמינים אנשים להתארח, ה”אירוח” פירושו שההוצאות חלות על המארח, ובמקרה דנן, על המארחת. אז למה בחתונות, כל זה שווה לתוכעס?

לא ברור. שתי חתונות צפויות לי בקרוב, שתיהן של עמיתים לעבודה שאני מכבדת ומעריכה עד מאוד. כמובן שלקראת האירועים, התלקח במשרדנו דיון סוער לגבי גובה ה”מס” שצריך להביא לחתונה. אני מכנה זאת “מס” מהסיבה הפשוטה שמתנה היא דבר שמביאים מבחירה ומתוך רצון להסב הנאה למקבל השי, ואילו מס הוא סכום שמבוסס על מדדים ונקבע על-ידי גורם חיצוני (ולא על-ידי הרצון הטוב של הנותן), ומיועד למלא “תקציב” כלשהו. מילא אם המעות שאני תוחבת לתיבת הצ’קים בחתונה היו הולכות למימון חלק מהבית החדש של הזוג המאושר; מילא אם הם היו קונים בזה ולו חפץ נאה לביתם, או משלמים על חלק מירח הדבש שלהם, או אפילו לוקחים את הכסף ולועסים אותו בהנאה או יוצרים מכל הצ’קים פסל ראש של בן-גוריון מעיסת נייר; אבל הנקודה היא, שהם לא עושים אף אחד מהדברים הללו. הם הרי לא יראו גרוש מה”מתנה” שלי. כי קודם כל צריך לממן את האירוע המפלצתי. בעצם, המתנה שאני נותנת לבני הזוג לרגל חתונתם היא… המנה שאכלתי. אני מתפתה לכתוב בברכה המצורפת לצ’ק משהו בנוסח “ברכות ואיחולים, ותודה רבה על הסטייק ברוטב שזיפים שקניתי לכם לרגל חתונתכם. היה מעולה”.

והנה מסתבר שיש כמה שמוקים ארצישראלים מופלאים באמת, שטורחים אפילו ונוזפים באורחים על היותם, לדעתם, קמצנים מדי. קראתם את הסיפור הזה ב- Ynet? אז כולם מצקצקים בלשונם ואומרים, “חוצפה שכזו! איך הוא מתנהג! חרפה וכלימה!” בזמן שזכור לי במפורש שכמה מקרובי משפחתי - שהם שפויים בדרך כלל - ערכו רשימות מפורטות בגיליונות אלקטרוניים של הסכומים שהביא כל אורח לחתונת הבן/בת/בנדוד וכולי, ונרשמו לכל אורח נקודות לזכות ונקודות לחובה על ליבם הרחב ולחלופין, על אגרופם הקמוץ. בדומה לתכנון של מבצע צבאי, רק הרבה יותר גרוע.  והאמת המרה היא, שכל אורח שמוזמן לחתונה הוא חלק מהפרה החולבת הקולקטיבית שמטרתה לממן את האירוח שלו עצמו - כולל מחיר המנה, המקום, התקליטן, שמלת הכלה, זר הפרחים, עיצוב החופה, הבר האקטיבי, הרב הפאסיבי ואפילו הפוטפורי או החרוזים הצבעוניים מפלסטיק שזורקים על כל שולחן כדי שיהיה יותר חגיגי. נניח.

אז למה אני יוצאת כנגד סדרי עולם? תאמרו, נכון, זה מטורף, אבל ככה זה וזה מה יש. בהחלט ייתכן. אבל זה עצוב לי. כי הייתי שמחה לבוא פעם אחת לחתונה באמת בשביל לחגוג עם אנשים ולשמוח בשמחתם, ולא בשביל לדאוג אם כיסיתי את הרבע עוף והבטטות בתנור והאגסים המקורמלים, או לא כיסיתי. כי נמאס לי מהעושק הבלתי נסבל של זוגות צעירים, שבתחילת דרכם, פחות או יותר, צריכים לתכנן מבצע מסובך ומורכב ששחרור המטוס החטוף באנטבה מחוויר לידו, ולשלם תמורתו סכום שהיה יכול לקנות להם חצי דירה (או אפילו דירה שלמה, אם מדובר בפתח שמיקווה). כי נמאס מהסחטנות דוגמת מה שהזכירה זרש בפוסט שלה, מכל רגשות האשם שסובבים את נושא ה”מתנות” לחתונה - ומי בכלל עוד טורח ומביא מתנות של ממש לחתונות?…

אני לא טוענת שכולנו צריכים לחזור לימים שבהם אנשים התחתנו בחצר האחורית בבית של הוריהם (כפי שעשו הואן-דר-הורים שלי), עם קצת קייטרינג ביתי ומתנות בצורה סרוויסים וסיפולוקסים. אבל תעשיית החתונות בארץ (ובכלל) היא פסיכית. מטורפת. מטורללת במלוא מובן המילה. לשלם 6000 שקלים על שמלה שתלבשי לילה אחד בחייך, כדי שהאורחות יסתכלו עליה וירכלו שבעצם בכלל לא מתאים לך חרוזים בצבע פנינה? לשלם למעלה מ- 100,000 (ובמילים: מאה אלף) שקלים על לילה אחד בחייך, כדי שהאורחים יצקצקו אחר כך בלשונם ויגידו שבעצם האגסים המקורמלים לא היו שווים את הצ’ק של המאתיים, שלוש מאות, לא-יודעת-כמה שקל שהם הביאו? בשביל מה?

משהו צריך להשתנות, אנשים. כי זה פסיכי. או שנמשיך כולנו להיות פרייארים, בקול ששון וקול שמחה. ועכשיו אם תסלחו לי, אני צריכה לרשום כמה צ’קים.



יותר טוב שלא תשאלו: מחזה בשלוש מערכות

1 08 2008

מערכה ראשונה: שיחת טלפון. המשתתפים: ואן-דר-אמא, שפחתכם הנאמנה, טלוויזיה.

אני: הי אמא, מה נשמע?

ואן-דר-אמא: אצלנו הכל טוב חמודה, מה שלומך?

אני: בסדר… איזה יום משוגע היה בעבודה, נחתו עלי שני פרוייקטים דחופים ש…

טלוויזיה: *משמיעה ברקע קולות מאנפפים*

אני: רגע, אמא, את באמצע משהו?

ואן-דר-אמא: לא לא, פשוט משדרים עכשיו את טקס פרסי הטלוויזיה הישראלית או משהו כזה, את לא רואה? לא חשוב. דברי, דברי!

אני: בקיצור, היה יום די משוגע, באמצע היום גם התרגזתי נורא כי לא הסתדרתי עם אחד המכשירים, ו…

טלוויזיה: *שאגות ותשואות, מישהו עולה לקבל את הפרס, צחוקים בקהל*

ואן-דר-אמא: אויש, מה נותנים לו פרס, מי הוא בכלל, טמבל!

אני: אולי בכל זאת נדבר אחר כך? אני לא רוצה להפריע…

ואן-דר-אמא: מה פתאום, אני בכלל לא מסתכלת על זה. אז איך עבר עליך היום?

אני: כמו שאמרתי, היה לי קצת קשה כי חייבים לסיים את כל הפרוייקטים עוד השבוע ו…

ואן-דר-אמא: את לא רואה את הטקס בטלוויזיה? עכשיו משדרים.

אני: לא, אמא. להתקשר אחר כך?

ואן-דר-אמא: מה פתאום?! אני בכלל לא מסתכלת על הדרעק הזה! אז איך היה לך היום בעבודה?

טלוויזיה: *מחיאות כפיים סוערות, מוסיקה עליזה*

אני: בעצם נראה לי שאלך לבשל מרק עכשיו. נדבר מחר?

ואן-דר-אמא: בסדר, חמודה. אני שמחה שהיה לך יום טוב!

אני: אה… כן. ביי.

מערכה שניה: ארוחת בוקר בביסטרו באזור המרכז. המשתתפים: ואן-דר-אמא, ואן-דר-אבא, ואן-דר-אח, ואן-דר-גיסה, ואן-דר-אחיינית, שפחתכם הנאמנה.

ואן-דר-אח: הי! בואו, שבו, שמרנו לכם מקום!

ואן-דר-אחיינית: גה!!!

ואן-דר-אמא: שלום מתוקה! מי חמודה!!! מי בובה של סבתא!!

ואן-דר-גיסה: תגידי יפה שלום לסבתא ולסבא!

ואן-דר-אחיינית: גה?….

אני: שלום חמודה!

ואן-דר-גיסה: ותגידי שלום גם לדודה!

ואן-דר-אחיינית: *לועסת זנב של קרואסון*

ואן-דר-אבא: כמה שהיא גדלה, פשוט לא ייאמן… היא כבר כמעט הולכת, לא?

ואן-דר-אח: כבר עושה כמה צעדים אם מחזיקים לה ידיים…

ואן-דר-אמא: מי חמוד גוגוגוגוגו? בובובובובובו גוגוגוגוגו *קולות חסרי פשר דומים*

ואן-דר-גיסה: חמודה, לא לאכול את המכנסיים של אבא. פוי! אז מה נשמע, ואן-דר, שמעתי שהולך לך יופי בעבודה?

אני: בסדר, תודה… האמת היא שהשבוע דווקא היה קצת קשה, כי…

ואן-דר-גיסה: חמודה, לא לירוק על המלצרית. פוי!

ואן-דר-אחיינית: אה-גה-אה-גה!!!

ואן-דר-אבא: *בהערצה* איך שהיא מבינה הכל, זה משהו.

ואן-דר-אח: זה כלום, היית צריך לראות איך היא התנהגה ב’טיפת חלב’… האחיות פשוט התפעלו ממנה. אז מה, ואן-דר, היה שבוע מוצלח?

אני: דווקא לא כל כך, האמת. בהתחלה היה המון עומס, ואז…

ואן-דר-אמא: מה גה גו גו גו? בה בה בי בי דה דה גוגוגו!

אני: ואז התחלנו לשתות בעבודה מי ביוב, כי נגמר הקפה.

ואן-דר-גיסה: איזה יופי! חמודה, לא ללקק את הרצפה, זה מלוכלך. פוי!

אני: ובישיבה שהיתה אתמול אכלנו ג’וקים, כי נגמרו גם העוגיות. מה שלומכם אתם?

ואן-דר-אח: מצוין, מצוין. חמודה, לא לתקוע את המוצץ בעין של סבא, זה לא נעים לו.

ואן-דר-אבא: *עם עין אחת עצומה ודומעת* למה, זה בסדר, שתשחק!

אני: ובשבוע הבא כנראה שימכרו את כולנו לעבדות בסיביר, שם נעבוד בתור פועלים במכרות פחם.

ואן-דר-אמא: העיקר שטוב לך. בואי לסבתא, חמודה!

ואן-דר-אחיינית: *מטפסת על סבתא ומתחילה לבעוט בי*

ואן-דר-אמא: יופי, תבעטי עוד בדודה! יותר חזק!

ואן-דר-אח: איזה רגליים חזקות יש לה, זה משהו.

אני: בהחלט.

מערכה שלישית: שיחת טלפון. משתתפים: ואן-דר-אמא, שפחתכם. דממה ברקע.

ואן-דר-אמא: נו, את באה לארוחת צהריים אצל דודה רחל מחר?

אני: אני לא יכולה, אמא, אני חייבת לעבוד. יש פרוייקט דחוף שלא הספקתי לסיים כי היה כזה בלגן השבוע. 

ואן-דר-אמא: מה זאת אומרת? חשבתי שאמרת שבעבודה הכל רגוע!