ואן דר גראף אחותך

העלמה אלמה פון-בלוג דמיוני העבירה לי את שרביט ה”שבע” החגיגי כבר לפני זמן מה, והתעכבתי קלות במילוי המשימה: ובכן, כעת אני מוכנה ומזומנה לקיים מצוות פרסום שבעה דברים שלא ידעתם עלי! למי שלא מודע לפרוייקט החביב הנ”ל, אלו הם כללי המשחק:

1. אני נדרשת לשים לינק לבלוג של מי שתייג אותי ולפרט את החוקים.
2. אני מצווה לשתף את הקוראים ב- 7 עובדות על עצמי.
3. אני מתבקשת לתייג 7 בלוגרים אחרים ולצרף לינק לבלוגים שלהם.
4. ולבסוף, אני מתכבדת להודיע לבלוגרים האלה על התיוג, ע”י השארת תגובה בבלוג שלהם.

באישורה האדיב של העלמה פון-בלוג דמיוני, החלטתי לשבור מעט את החוקים, מאחר ש: א. כבר גנבו לי חלק מהאנשים שרציתי לתייג (פויה!) ו- ב. אני יודעת שיש אנשים שפשוט עסוקים מדי, או שאין להם כוח/רצון/זמן/לא בראש שלהם להשקיע זמן בפרוייקט הנ”ל. אי לכך, אני משכתבת מעט את סעיפים 3 ו-4, כדלקמן: אני מתכוונת לשלוח אימייל פרטי לתיבת דוארם של בלוגרים שאשמח מאוד אם ישתתפו, ובמידה ויביעו רצון, אפרסם כאן את שמם וקישור לבלוגם, למען תוכלו לדעת מי נענה לאתגר והסכים לחשוף בפרהסיה את השבע שלו. ולא, זה לא יופמיזם לכלום.*

הרי לפניכם - שבע עובדות שלא ידעתם עלי, ואפילו לא ידעתם שלא ידעתם!

 1. בצעירותי, למדתי פיתוח קול אופראי במשך כמה שנים טובות. הרפרטואר שלי כולל את “The sun, whose rays” מתוך המיקדו של גילברט וסאליבן, “אווה מריה” של שוברט ו”ברווזים ברווזים בואו הביתה” של עובד. היצירות הנ”ל מבוצעות בדרך כלל א-קאפלה בליווי בועות סבון במקלחתי הפרטית (הי, אם באך כתב את “קנטטת הקפה”, אני יכולה להמציא את “קנטטת הסבון הנוזלי בניחוח פסיפלורה“).

2. כשהייתי בת כשנתיים וחצי, עברה משפחתי לגור בדרום אפריקה ונשארה שם שלוש שנים. אמנם לא הצלחתי ללמוד איך לדבר את השפה האפריקאית עם הצקצוקים, אבל אני יודעת לשיר לא רע את ההמנון הדרום-אפריקאי, N’kosi Sikelele Africa.

3. כשחשבתי לראשונה על שמות אפשריים עבור הבלוג, שני שמות ששקלתי ברצינות רבה היו “האקדמיה לפתפותי ביצים” ו”עוגה בהולנדית זה קקה”. נכון שאתם שמחים נורא שלא בחרתי באחד מהם במקום ב”ואן דר גראף אחותך”?…

4. על גופי מתנוססים צמד קעקועים, אחד על הכתף ואחד על הקרסול. הישג נאה ביותר לחננה שכמותי.

5. אישה פעם הציעה לי נישואין, אפילו עם טבעת. עוד יש לי את הטבעת. חתונה דווקא לא יצאה מזה. אולי בגלל שהטבעת היא רק מכסף ולא מזהב, ועם אבן ספיר ולא יהלום?

6. מעולם לא רקדתי סלואו כמו שצריך (למעט הריקודים המביכים בכיתה ה’, שבהם הבת והבן עומדים במרחק של כ- 8 מטר זה מזו, משתדלים לא להזיע יותר מדי ומתפללים שהשיר המעצבן ייגמר כבר), וכמו כן מעולם לא התנשקתי עם אף אחד בערב השנה החדשה (סילבסטר בלעז). לפעמים זה קצת צובט לי בלב. אבל רוב הזמן אני משוכנעת שממילא עושים מזה עניין גדול מדי.

7. עקב התמכרות קשה ומצערת בשנות העשרה שלי לתוכנית הרדיו האלמותית “מה יש”, אני זוכרת עד היום בעל פה את כל מילות “שיר המנגל” של קוקי ורינתי. אפילו שרתי אותן בחצי פה פעם מול קולגה צעיר ומופתע להפליא (צעיר מכדי להכיר את התוכנית שממנה נולד השיר, באופן שגרם לי להרגיש כמו טרנטע זקנה שאבד עליה הכלח).**

זהו! אני מקווה שנהניתם ושהחכמתם ושצחקקתם ושצחצחתם שיניים לפני השינה, כי זה חשוב. ותודה מיוחדת לאלמה, שבגללה יתנגן לי עכשיו “שיר המנגל” בראש במשך כל הסופשבוע. שיפודי-פודי-פודי, נה נה נה…

 עדכון טרי: הקופיף של שבת, הלא הוא גיא, הרים את כפפת השבע, ופרסם פוסט עם שביעייה משלו. השביעייה כוללת פרטים רציניים ואישיים מאוד, בניגוד לרוח השטות של השבע שלי, אז קחו זאת בחשבון.

* “תגיד לי, זה שבע בכיס שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי?” וכו’

** כבר נשרף השישליק, הקבאבי-באבי-באבי

רצה המקרה, ואיתי במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף עובד איש חביב אחד, שנקרא לו לצורך העניין אישחביב. אישחביב הוא באמת אדם נחמד, שאומר מדי פעם דברים מעניינים אך מטרידים כגון “לשיטתו, סטאלין צדק. אני בהחלט מבין את ההיגיון שלו”; או “אנשים שמתאבדים בקפיצה ממגדל גבוה הם ממש חסרי התחשבות. הם הרי יכולים לחסום את התנועה לחצי יום, וזה הפסד של מיליוני שקלים למשק” וכדומה. אבל באמת שהוא חביב. לדוגמה, כשאישחביב הולך למטבח במשרד, הוא תמיד שואל אותי אם אני רוצה משהו. לעיתים אני מבקשת כוס מים, ואז אישחביב הולך למטבח, פוגש שם עובד אחר ופוצח בשיחה מעניינת כזו או אחרת, שבסופה הוא חוזר לחדר עם תובנות חדשות אבל בלי כוס מים. אז, כשהוא רואה אותי, הוא טופח על מצחו בתסכול ואומר “אוי, שכחתי! רגע!” ושועט שוב למטבח, רק בשביל לפגוש שם איזה עובד אחר ולהיכנס איתו שוב לשיחה, ולשכוח שוב את עניין המים. אבל, כפי שאמרו חכמינו, העיקר הכוונה, ומים זה לא הכל בחיים.

עוד רצה המקרה, שבעוד שבועיים בערך יש יום הולדת לינינה, הלא היא חברתי הגרמניה. ובכן שאלתי את אישחביב אם ירצה להתלוות אלי למסע קניות קצר אך ריחני בסניף “ללין” הקרוב למקום עבודתנו, ואישחביב, שככל הנראה לא היה לא משהו יותר חשוב לעשות באותו ערב, הסכים בנפש חפצה. שמנו פעמינו לקניון עזריאלי, ומקץ התייעצות מקיפה עם המוכרת (”אולי תקני לה גם את גרגרי הפילינג? אנשים מחו”ל מתלהבים מזה, יש בזה מלח מים המלח”), נרכשו מספר פריטים נאים ומשובבי נפש (”מה, נגמר הסבון קצפת בריח וניל-פטל? אוי”) ונעטפו על פי כל כללי הטקס (”את רוצה את זה בשקית או בקופסה?” - “לא חשוב, העיקר שיהיה מרופד כי זה נשלח לגרמניה” - “אז את רוצה את זה בשקית או בקופסה?”). שילמתי את מחיר המתנה הנאה ויצאנו מהחנות שמחים וטובי לב, ואישחביב, כדי להוכיח שהוא ראוי לשמו, אף נשא עבורי את השקית עם הקניות.

בשלב זה הכה בנו הרעב, והחלטנו לא לאכול זבל מוחלט ומטוגן בשמן עמוק ממגוון האופציות בקומת המזללות - אלא לבחור באופציה האקסלוסיבית יותר, דהיינו תפסנו שולחן נאה ב”בלאק בורגר טו גו” המפורסם, זה עם ההמבורגרים והבוקששתר. וכהרגלי בקודש, מתחתי את האקספוזיציה יתר על המידה בסיפורי סבונים, כי למעשה כאן מתחיל הפוסט. ובכן, אודה ואתוודה, לא אכלתי ב”בלאק” כבר זמן רב, ולכן אני לא זוכרת במאה אחוז, אבל דומני שפעם התוספת להמבורגר היתה חלק אינטגרלי מהמנה. כלומר, רוצה הסועד ליהנות מהמבורגר משובח מעשה ידי בוקששתר, והוא זוכה עם הבורגר גם לתוספת צ’יפס נאה. אלא מאי? מבט חטוף בתפריט הבהיר לנו שעם כל הכבוד לסועדים - בוקששתר-בורגר לחוד, וצ’יפס לחוד. הרוצה לקבל צ’יפס או פירה עם המבורגרו, ייאלץ לשלם 12 עד 16 שקלים נוספים, מעבר למחיר המנה הבסיסי. אתמהה.

בטננו קרקרה כהוגן בשלב זה, ובכן הזמנו את הבורגר והתוספות וזללנו להנאתנו. בסיום הארוחה החלטנו שהיינו ילדים כל כך טובים היום שאפילו מגיע לנו קינוח. החלטנו להזמין קינוח אחד לשנינו, כי לא היינו רעבים עוד ורצינו רק לסיים את הארוחה בטון נעים. כתום דיון קצר ביני לבין אישחביב (”אני לא אוהב עוגות תפוחים, אבל אם את רוצה תזמיני” - “אבל גם אני לא ממש אוהבת עוגות תפוחים. רוצה את הסופלה שוקולד?” - “לא, אני לא אוהב את זה” - “אז מה אתה כן אוהב?” - “משהו אחר”), הוחלט ללכת על משהו שהוגדר בתור עוגת קפה ברזילאי על קראנץ’ אגוזים עם שוקולד וטראפלס וקרם שכחתי-איזה, או שזה היה קראנץ’ ברזילאי על קפה עם קרם שוקולד ושבבי לא-זוכרת-מה. על כל פנים, התיאור היה מפוצץ ונשמע מבטיח ביותר.

ואז, הגיע הקינוח.

כלומר, לא רק הקינוח הגיע, אלא מפעל שלם של פורצלן הגיע ביחד איתו. המלצרית שהגיעה לשולחננו עם הקינוח הברזילאי היתה מוסתרת למחצה על-ידי קערה ענקית, שבהערכה גסה אפשר היה לשכן בה בנוחות יחסית לפחות שלושה דגי זהב שמנמנים. בתוך הקערה המפלצתית, שכיסתה שליש מהשולחן, נחה לה בצנעה פרוסונת פצפונת של עוגונת ברזילאית, שהצליחה אך בקושי לכסות את מערומי הקראנץ’ הפעוטים שלה עם הקרם והשוקולד מלמעלה. אמה מה, כדי שלא נרגיש מקופחים, השף דאג לבזוק על צידי הצלחת כמות נדיבה של אבקת סוכר וקצת סירופ שוקולד לנוי.

החלפתי מבטים עם אישחביב. אישחביב הרים גבה במבט שאמר בבירור “בשביל לאכול את העוגה הזו צריך קודם כל לארגן משלחת חיפוש, כדי למצוא אותה בתוך הצלחת”. הרמתי גם אני גבה במבט שענה “אולי הם התכוונו שהקראנץ’ זה מה שקורה כשהסועד המיואש מנסה לנגוס בפורצלן”. לא אגזים אם אומר שתוך חמישה ביסים, שניים של אישחביב ושלושה שלי*, נגמרה לה החגיגה הברזילאית על שולחננו. וכל התענוג עלה לנו רק 35 שקלים. ייתכן שרק אבקת הסוכר שעל הצלחת עולה במחיר בסיס של 20 שקלים, אינני יודעת. אבל שנינו הרגשנו, איך לומר בעדינות, שדפקו אותנו לגמרי עם העוקץ הברזילאי הזה.

לסיכום, כמה מילים לתשומת ליבו של הבוקששתר: מכובדי, מסעדה נאה הגית, והאוכל בה טעים להפליא. אבל קמצנות היא מידה מגונה, ולחייב אנשים בנפרד בסכום של 12-16 שקלים על כמה אצבעות צ’יפס או תוספת דומה, בנוסף על מחיר ההמבורגר, זה קצת מוגזם. וכדי להוסיף חטא על פשע, לגבות מחיר של 35 שקלים על קינוח זערורי למדי - שאגב, גודלה האימתני של הצלחת שעליה הוא מוגש רק הופך אותו לזערורי עוד יותר והופך את הסועד למתוסכל עוד יותר - ממש מעכיר את החוויה הנעימה של המזון המשובח. אף אחד לא אוהב לקום משולחן המסעדה כשהוא מרגיש כמו פראייר. אנא, תן עוד איזה כמה מילימטרים לפרוסת העוגה, כדי שלא תלך לאיבוד בתוך הצלחת ותבכה מרה.

לחלופין, אולי “ללין” צריכים להתחיל לייצר סבון שאפשר גם לאכול, כדי שיהיה לנו גיבוי בפעם הבאה. איזה טעם יש ללבנדר-פצ’ולי?

*נו, הוא ויתר לי על הביס האחרון. אישחביב או לא?