ואן דר גראף אחותך

במזל טוב וקולולוש, נולדה לעמיתי לעבודה א’ בת קטנה, עגלגלה ותכולת-עיניים. היות שכך, א’ הזמין בנפש חפצה את עובדי המשרד לחוג עמו את הבריתה - “זבד הבת”, בלשון מסורתית יותר - באולם אירועים נוצץ ומהודר, ששמו מתחרז עם “כאן הדגל”, השוכן במקום ששמו מתחרז עם “בועז מעודה”.

הגענו לאירוע מצוידים היטב בהמחאות חגיגיות, וקיבלנו בקריאות “פוצי-מוצי” כמקובל את פני הפעוטה, שמצידה נעצה בנו מבטים מנומנמים ולא ממוקדים, לאמור “מה-אתם-רוצים-ממני-באמא’שכם-תנו-לישון”. למעשה, התינוקת היתה כה שקטה במהלך האירוע, שממש התפעלנו. היא המשיכה לישון בשלווה מופתית גם כאשר צלילי החגיגה מהאולם הסמוך חדרו לאולם שלנו (”יאללה, כפייים!!!!! קילילילילילילי” וכדומה), מה שגרם לי לתהות אם ערבבו קצת וודקה או וויסקי סקוטי משובח* בבקבוק החלב שלה. היות שלאביה של הפעוטה יש חוש הומור משובח, הרשיתי לעצמי להעלות את התהייה הזו בפניו. “אל תשאלי”, כך האב הטרי בפנים חמוצות משהו, “בבית היא כל הזמן בוכה, ורק פה היא שקטה כמו עכבר. כל האורחים אומרים לי ‘איזה כיף לכם, איזו תינוקת שקטה ונוחה!’ היא סתם עושה הצגות לאורחים”. מצוקתו של האיש כה נגעה לליבי, שלרגע קט שקלתי להביא את התינוקת לידי בכי לצורכי הדגמה - לצבוט קלות בירכה, למשל, או לספר לה שביבי שוב ראש ממשלה - אבל ויתרתי על הרעיון, כי אני אדם טוב שלא מציק לילדים, וחוץ מזה, גם אני בהדחקה עמוקה עדיין בעניין הביבי**.

 בקיצור, בעוד הילדה נמה את שנתה ואנחנו מתכבדים במאכלים טעימים לרוב, הגיעו אל שולחננו ההורים הטריים ועמם צלם מלא-עזוז, וביקשו להצטלם עם כולנו למזכרת. אני שונאת להצטלם: איכשהו, בתמונות יוצא תמיד שאני מגחכת מעין גיחוך עקמומי ומטופש, ועורי החיוור גורם לי להיראות כמו גופה של מישהי שהתפגרה תוך כדי צפייה בפרק מטומטם במיוחד של “שבוע סוף”***. ברם, המעמד מחייב, ולכן נעמדתי בפוזה הראויה עד שהפלאש הבזיק, ושבתי לכרסם את הפסטל ממולא התפודים שלי בלי להשקיע יותר מדי מחשבה בהשלכות העניין.

אלא מאי? א’, הלא הוא עמיתי לעבודה והאב שטריותו מתחילה כבר להתפוגג, שלח אתמול לכל החברה מייל תודה נרגש, וצירף אליו גם כמה תמונות מהאירוע המשמח. העוללה נראית בתמונות חמודה להפליא; התמונה המשותפת של עובדי המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, לעומת זאת, גרמה לי להתחלחל. מילא זה שאני תופסת רוחב כפול משטח התמונה לעומת יתר האנשים (למה אין עוד אנשים שמנים בחברה שלי? לפחות איזו דובונת אחת נוספת, כמוני? מה יש? אנשים צנומים-להרגיז שכמותם), לזה כבר התרגלתי. הבעיה היתה שהחיוך המטופש על פרצופי הפך להבעה של קבלת הדין על גבול הייאוש האובדני, בנוסח “היה שלום, עולם אכזר, הנה אני קופצת”; והעיניים שלי היו כל כך יגעות וכבויות, עם צללים כהים דמויי-דביבון תחתיהן, שנראיתי כאילו העולם כולו על צרותיו השופעות רובץ על כתפיי ועושה לי “נהנהנה” תוך חריצת לשון.

חתולו של תקרה החנון והרחום, נאנחתי, האמנם כך אני נראית בימינו? האם עומס העבודה עשה את מלאכתו נאמנה? או שפשוט הצלם לא עשה את מלאכתו נאמנה ותפס אותי ברגע דפקטיבי במיוחד, באמצע מצמוץ או שיהוק או גרעפץ או משהו? אולי מצלמות מדגמים מסוימים פשוט סולדות ממני באופן אישי? הכל ייתכן. על כל פנים, בפעם הבאה שאוזמן לאירוע מסוג זה, כשיגיע הצלם לשולחני, אני מתכוונת לצעוק “אוי ויי, שכחתי את האקדח בשירותים!” ולנוס על נפשי. אני מקווה שגם אם הצלם עוד יהיה שם כשאשוב, איזכור האקדח יגרום לו לחשוב פעמיים לפני שינסה להתקרב אלי עם העדשה העוינת שלו. אם זה לא יילך, אני תמיד יכולה לרגום אותו למוות עם פסטלים ממולאים בתפודים.

* בוודאי שוויסקי סקוטי משובח. רק הטוב ביותר עבור התינוקת.

** מי ביבי, מה ביבי? ראש הממשלה שלנו הוא ביל קלינטון. אל תנסו לשכנע אותי שלא.

*** לא תרחיש בלתי סביר כל כך, אגב.

אני שונאת לשקר. לא יפה לשקר לאנשים באופן כללי, אבל זה מה שעשיתי פה אך לפני שני פוסטים. לא התכוונתי לשקר, זה היה יותר בבחינת בלוף קטן-ממדים, ספין זעיר למטרות צניעות, אבל הוא יושב לי על הלב כבר שבועות מספר, אז אני מרגישה צורך להתוודות. סיפרתי כאן על חברה יקרה שחלתה בסרטן השד. אז, הסיפור על סרטן השד הוא נכון, רק שזו לא חברה.

זו אחותי.

בתחילה חשבתי שאולי עדיף לא להזכיר אותה ישירות, כי בכל זאת, זה סוג של חשיפה; אבל מי שמכיר אותה (או אותי) כבר יודע, ומי שלא מכיר, זה לא ממש משנה.

מאז שכתבתי את הדברים, אחותי איבדה כמעט את כל שיערה. כל מה שנשאר הוא כמה איים בודדים של שיער מגולח פה ושם, בין הקרחות המתפשטות. מסתבר שהשיער לא רק נושר, אלא גם משאיר עור רגיש, שורף ומעקצץ. אנחנו גילינו את נפלאות המטפחות הצבעוניות, ואחייניתי בת השנתיים גילתה את נפלאות המשחק הנקרא “הבה נחטוף את המטפחת מראשה של אמא, נשים אותה על הראש ונתרוצץ בכל החדר בצחקוקים עליזים”. לפעמים ממש עדיף להיות בת שנתיים. עוד גילינו שכימותרפיה זה מעייף נורא וגורם לשפע תופעות לוואי לא סימפטיות, אבל שפשטידת האטריות והגבינה המפורסמת שלי היא דווקא משהו שקיבתה של אחותי מסוגלת לסבול, ולכן עסקתי במעט אפיית פשטידות בתקופה האחרונה. גילינו עוד דבר אחד עצוב, והוא שסבתא בת 93 עם בעיות זיכרון היא אולי נוחה לשכנוע, אבל קצת קשה לגרום לה להאמין שנכדתה שירדה משמעותית במשקל, קיבלה גוון עור חיוור-צהבהב ואיבדה את כל שערה היא בריאה כשור הבר. ובכן, אנו עוסקים כבר תקופת מה בלשקר לסבתא במצח נחושה, ולהמציא שפע תירוצים למה אחותי לא באה לבקר אותה. אני שונאת לשקר, אבל המחשבה על סבתא נופלת למשכב בגלל הצער והדאגה לשלומה של אחותי מאפשרת לי לעבור את אי הנעימות שכרוכה בזה. אני לא מתלוצצת, אגב, סבתא היא יצור שכולו לב רגיש (ולא ממש בריא), וכבר היו דברים מעולם. היא מסוגלת פשוט להתמוטט מהמחשבה שקרה משהו למישהו מאיתנו. אז אף מילה לואן-דר-סבתא, בסדר? תודה.

אני, לעומת זאת, טובעת בעבודה, וזו הסחת דעת מצוינת. חוסר האונים בכל הנוגע לטיפול במחלה הארורה הזה גורם לי לעשות מעשים נואשים שאני מקווה שיועילו איכשהו, כמו אפיית פשטידות, כפי שכבר ציינתי, או רכישת מיטב הסבונים העדינים לעור רגיש, או ניסיונות משותפים עם אבא ואמא לשעשע את נציגי הדור הצעיר כשאחותי עייפה מדי לשחק איתם. עוד החלטתי, כשמשון הגיבור בשעתו, שמספריים לא יבואו אל שערי עד שאחותי תסתפר גם כן. כלומר, הכרזתי חגיגית בפני אחותי שהפעם הבאה שאלך להסתפר תהיה ביחד איתה - כשהשיער שלה כבר יצמח די הצורך לתספורת. אחותי הרימה גבה: “את יודעת שזה יכול לקחת אפילו שנה”. - “יודעת”, השבתי, “תזכרי רק שאת לא הולכת להסתפר בלעדי”.

מסתבר שזה עוזר, אפילו אם בקצת. אחותי התרגשה מהמחווה, ואני הרגשתי שיש לי סוף סוף חלק קטן בתהליך ההחלמה. ולשתינו יש משהו טוב לצפות לו, בעוד חודשים ארוכים.

אז אם נסכם: אני משקרת לנשים זקנות וגם לקוראי בלוגים, ועמכם הסליחה. אגב, אם תראו בחודשים הקרובים יצור שעיר מתהלך ברחובות שדומה קצת ל- Cousin It ממשפחת אדמס, דעו שזו אני, ושבקרוב אחותי תחלים לגמרי ונלך להסתפר. לא ייתכן אחרת. נכון?