ואן דר גראף אחותך

ראשית כל, תודה מכל הלב לכל הדואגים לשלום משפחת ואן-דר-גראף! ואן-דר-אבא טרוד בימים אלה בפעילויות של התאוששות והחלמה, האחיינים והאחייניות בריאים לעת עתה, והואן-דר-אחות סיימה את הטיפולים הכימותרפיים. בקרוב ניתוח, אבל לוקחים נשימה עמוקה בינתיים.

בחזית הגדולה האחרת בחיי, זו של העבודה, נרשמה מיני-מהומה השבוע. הבוסים הישירים יצאו להם לחופשה נעימה בחו”ל, ושפחתכם הנאמנה מילאה את מקומה של הואן-דר-בוסית, משימה שהיא מרגשת ומבעיתה בו זמנית. לא אגזים אם אומר שחזרתי בכל יום הביתה במצב מפורק חלקית ונאלצתי להגביל את ניצולת האנרגיה שלי לפעולות פשוטות כגון אכילה, חפיפת שיער וצפייה בסרטי מופת דוגמת “מותק הילדות התחלפו”. במשך היום, הייתי עסוקה במתן מענה ל- 2429138457 אימיילים בקירוב, מעובדי המחלקה שנתקלו בבעיות שונות ומשונות, ובדאגה שנעמוד בלוחות זמנים מטורפים לחלוטין מלקוחות שציפו שנשלים עבודה של שבועיים ביומיים, רצוי אפילו בשעתיים. ברם, אני מוכרחה לציין שעמדתי במשימה בגבורה ראויה לציון ואף בהצלחה מסוימת: לראייה, המחלקה עדיין עומדת על תילה ולא התפוצצה באופן ספונטני, ואף אחד גם לא שלח לנו מעטפת נפץ זועמת או הגיש כנגדנו תביעת נזיקין. לפחות לא עד מועד סגירת פוסט זה.

והנה ביום רביעי, בעודי משטנקבלת* את דרכי בציר ז’בוטינסקי המהולל לכיוון העבודה, מחריד אותי צלצול סלולרי בהול. אני מרימה את המכשיר בדחילו, וראש הצוות הטכני שלנו, הלא היא ע’ העשוייה ללא חת, פולטת באוזני משפט מחובר-מילים ונטול-נשימה: “היתה-בעיה-עם-הפרוייקט-שלא-הספקנו-לסיים-אתמול-הלקוח-כועס-המנכ”ל-רוצה-לראות-אותנו-בואי-לחדר-ישיבות-מיד-כשתגיעי-למשרד-ביי”.

רבע שעה מאוחר יותר, בנקישות ברכיים חינניות, ע’ ואנוכי מתיישבות לפני המנכ”ל. להתמודד עם הואן-דר-בוס הישיר זה דבר מרתיע כשלעצמו, אבל לתת את הדין בפני הואן-דר-ביג-בוס, ועוד עם לקוח כעוס ברקע, זה כבר דבר שמצדיק לקיחת סמי הרגעה שונים בעלי השפעה מתמשכת. האיש הגדול נועץ בי מבט חודר ושואל, בקול רגוע אך תקיף, מה בדיוק מתרחש ומדוע לקוח X טוען שפישלנו. השיחה ממשיכה כדלקמן:

אני: העניין הוא, *כחכוח עצבני* שלקוח X שאל אותנו ביום ראשון אם נספיק לסיים עד יום שלישי, ואמרנו לו שאין סיכוי, כי…

ודב”ב (קוטע אותי בהינף יד סמכותי): אז נסיים את זה היום?

אני: לא, כי ההערכה שלנו היתה שרק ביום חמישי נסיים. אנחנו ממש לא פישלנו כאן, כי הרי אמרנו ללקוח ש…

ודב”ב (קוטע שנית): אפשר לסיים את העבודה לפני יום חמישי?

אני: אפשר, אבל רק אם נוסיף עוד אנשים לעבודה. תראה, הבעיה מלכתחילה היתה שההיקף של העבודה הוא גדול מדי בשביל…

ודב”ב (קוטע): אז תוסיפו כמה אנשים שצריך, סיימו כמה שיותר מהר ותודיעו ללקוח.

אני (בחיל ורעדה): אתה רוצה שנכתוב ללקוח הסבר לגבי העיכוב? זה לא שהבטחנו לו שנעמוד בזמנים, מראש אמרנו בפירוש שזה לא יקרה, הדרישה פשוט לא היתה אפשרית…

ודב”ב: לא צריך. רק תסיימו כמה שיותר מהר. דווחו לי כשתגיעו ללקוח שהפרוייקט הסתיים.

ובזו הסתיימה הפגישה. התפזרנו איש-איש לדרכו, ע’ ואנוכי הוספנו חיש מספר אנשים לפרוייקט, וסיימנו אותו מהר ככל האפשר. הבעתי בפני ע’ את התרעומת שלי על כך שבעצם, באמת לא פישלנו, רק שהדרישות של הלקוח היו בלתי הגיוניות, ואמרנו להם את זה. ובכל זאת הלקוח ציפה שנעמוד איכשהו בלו”ז הבלתי אפשרי. את הואן-דר-ביג-בוס זה לא ממש עניין. “עזבי אותך”, כך ע’ בנימה מנחמת, “אותו מעניין רק שהלקוח יקבל מה שהוא רוצה, ושאנחנו נקבל תשלום”. קול הצדק שבראשי התנגד קלות, אבל נאלצתי להודות שמבחינת הודב”ב, יש בזה מן ההיגיון. חשוב לתת ללקוח את מה שהוא רוצה, גם אם הוא רוצה שנסיים פרוייקט של שבועיים בשעתיים, אתמול. ואם זה לא אפשרי? נגיד לו ש”ייתכן שיהיו בעיות אבל נעשה כמיטב יכולתנו”, העיקר לקבל את העבודה. ומקסימום נתווכח איתו בסיום. כנראה שאלה הם פני השוק בימינו. אני מעדיפה להגיד את הכל דוגרי כבר בהתחלה, אבל אם הייתי עושה את זה, ייתכן שלא היינו מקבלים את העבודה. המממ.

כנראה שואן-דר-ביג-בוסית אני כבר לא אהיה.

* אכן, מלשון “שטינקמוביל”.

בדרך כלל אני לא כותבת פוסטים מעכשיו לעכשיו, אלא משקיעה זמן רב במחשבה ובניסוח, אבל יש רגעים שמצדיקים שליפה מהמותן. המצב הוא כזה:

1. ואן-דר-אבא, שנמצא כרגע בטיול בנורווגיה, נפל למשכב וחולה בדלקת ריאות. הוא מאושפז ומטופל בבית חולים נורווגי ויישאר שם כמה ימים.

2. ואן-דר-אח יוצא בטיסת לילה לנורווגיה כדי לטפל בואן-דר-אבא ולהחזיר אותו הביתה במהרה.

3. ואן-דר-גיסתי זקוקה לעזרה עם הילדים עכשיו כשואן-דר-אח טס לנורווגיה.

4. ואן-דר-אחיינית מהצד השני, כלומר בת אחותי, חולה עם חום גבוה ונמצאת כרגע במיון ילדים בבית חולים לצורך בדיקות.

5. ואן-דר-אחות צריכה ככל הנראה להתעופף מהבית כדי לא לשהות עם הקטנה החולה ולהידבק, כי המערכת החיסונית שלה חלשה כרגע בגלל הטיפולים הכימותרפיים.

6. ואן-דר-אמא במצב שחציו פאניקה וחציו היסטריה. מובן לחלוטין לנוכח העובדה שעד שעות הצהריים היום, לא יכולנו ליצור קשר עם ואן-דר-אבא ולא ידענו מה מצבו. גם היא, אגב, חולה בוירוס בטן כלשהו כבר כמה ימים.

7. אני אישית שועטת עוד כמה דקות לבית ואן-דר-אמא כדי לעזור, וסביר להניח שואן-דר-אחות תבוא לישון אצלי כשתצטרך להתרחק מהבית ומהילדה החולה.

כנצר לשושלת ארוכה של מכשפות פולניות, אני מתחילה לחשוב שמישהו הטיל קללה או עין רעה על משפחתנו. יש לי רק דבר אחד לומר לאותו גורם מרושע: אם לא יחדול מיד ממעשיו, בי נשבעתי שחתולו של תקרה ימצא אותו ויכה אותו מנה אחת אפיים, ואז ישליך אותו למאכל לחתולו של מרתף, ואחרי זה אני אמצא אותו ואחתוך אותו לחתיכות קטנות ומיוסרות, גם אם אצטרך לחזור מהעולם הבא בתור רוח רפאים זועמת לצורך העניין.

אני שונאת את נורווגיה. אני שונאת חיידקים. אני שונאת שאנשים שאני אוהבת חולים.

תשמרו על עצמכם.

עוד יום מייגע במיוחד במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. בשעת אחר צהריים מוקדמת אני מוצאת את עצמי נאבקת לנשום בין סיום פרוייקט מעצבן, לחוץ ובלתי אפשרי א’ לבין תחילת פרוייקט מעצבן, לחוץ ובלתי אפשרי ב’. הואן-דר-בוס, שאי אפשר להאשים אותו בשום דבר פרט לרצון לעמוד בלוחות הזמנים ההזויים להפליא של הלקוח (שחי ככל הנראה במימד זמן אחר, שבו בכל שעה אפשר לעשות עבודה של חמש שעות), לוחץ לקבל בחזרה אי-אילו קבצים שהיו אמורים להסתיים אתמול, רצוי אפילו שלשום. אני לוגמת את הקפה הדלוח שהתקרר כבר לפני שעתיים, בתקווה שינסוך בי תוספת מרץ, ופונה למקלדתי הנאמנה (והארגונומית!) כדי לסיים סוף סוף את הקובץ הטורדני. לפתע, מצלצל לו הסלולרי. אני משיבה בהיסח הדעת, עיני נטועות בגיליון אלקטרוני סבוך בן כמיליון שורות:

“הלו?”

“שלום, מדברת נציגת-מכירות-עם-קול-עייף-ומשועמם-שמתה-שהמשמרת-תיגמר-כבר מ”חם”, חברת הכבלים שלך.”

“כן?” כך אני בחוסר סבלנות, אפי נטוע בחוזקה בטבלה הסוררת שלפני.

“רציתי להציע לך הצעה מיוחדת”, כך הנציגה המשועממת, “את יכולה לקבל את שירות ‘חם וידאו דה-לוקס’ בחצי מחיר לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, ואחר כך זה במחיר מלא, ושירות ‘חם וידאו דה-לוקס’ מציע לך את התוכניות הטובות ביותר, הסרטים החדשים ביותר, וכל הדברים שאין בערוצים הרגילים של ‘חם’, כל זה בחצי מחיר לתקופה של שלושה חודשים, לניסיון של ‘חם וידאו דה-לוקס’, עם כל התוכניות והסרטים הטובים ביותר, במבצע מיוחד, תוכניות טובות, סרטים חדשים, אין בערוצים, שלושה חודשים, חצי מחיר, דה-לוקס”.

סביר להניח שמילותיה המדויקות היו שונות במקצת, אך תשומת ליבי נחלקה, כאמור, בין מבצע הדה-לוקס לבין הפרוייקט הבכלל לא דה-לוקס והואן-דר-בוס הנושף בעורפי. “אני לא מעוניינת”, הפטרתי לכיוון המשועממת הטלפונית, “תודה”.

“אבל למה? את מקבלת את כל הסרטים החדשים וכל התוכניות בחצי מחיר עם דה-לוקס במבצע מיוחד של ‘חם’ בלה בלה יאדה יאדה סרטים חצי מחיר קשקושים נוספים שלא שמעתי כי הייתי עסוקה עם הקובץ הבלתי אפשרי, כדאי לך!”

“לא תודה”, כך אני במשנה תוקף, “לא מעוניינת”.

“את יכולה להסביר לי למה? כי זה מבצע ממש שווה עם החצי מחיר דה-לוקס”.

“למה?” חמתי בערה בי להשחית, “אני אסביר לך בדיוק למה”. ניתקתי את אפי האומלל מהקובץ האומלל לא פחות, ופניתי לשפוך על ראשה של המשועממת אש וגופרית: “מדי חודש בחודשו אני משלמת סכום לא מבוטל בכלל לחברת ‘חם’, ובתמורה חברת ‘חם’ נותנת לי שירות גרוע יותר ויותר. אתם משדרים את אותן סדרות ישנות שוב ושוב ושוב, עד שאני כבר יודעת לדקלם קטעים שלמים מהן בעל פה, ושומרים את העונות החדשות ל’וידאו דה-לוקס’ שלכם; שילמתי במיוחד על חבילה של כל ערוצי הסרטים, ולא רק שגנבתם ממני ערוץ אחד, שהיה ממש מוצלח, בשביל לשדר בו פרסומות לשירות ‘וידאו דה-לוקס’, אלא שבכל שבעת הערוצים האחרים אתם משדרים ללא הרף סרטים מעצבנים באיכות מחורבנת שאפילו האנשים שיצרו אותם לא רוצים לראות אותם יותר. כמה פעמים אפשר לראות איזה סרט יפני מעפן דל-תקציב משנות השבעים שהוא באיכות כל כך גרועה, שהסאונד שלו לא תואם לתנועות הדיבור של השחקנים, למרות שהוא בכלל לא מדובב והם מדברים יפנית? ועד שכבר יש סרט יחסית חדש, למה לשדר אותו שבוע ברצף? כמה פעמים בשבוע אחד אפשר לראות את ‘ספיידרמן’? יום ראשון - ספיידרמן; יום שני - ספיידרמן; יום שלישי - ספיידרמן, יום רביעי- ספיידרמן, פלא שלא התחלתי כבר לטפס על קירות בעצמי. ומאוד נחמד שאתם שוב משדרים את כל הפרקים של ‘בנות גילמור’ מההתחלה, בפעם הרביעית או החמישית, אבל תסבירי לי, למה לא מגיע לי לראות את העונה החדשה של ‘Kyle XY’, למשל? למה אני צריכה לשלם עוד כסף, מעבר לכסף שאני כבר משלמת? למה אני צריכה לקבל עונש על זה שאני לקוחה ותיקה ונאמנה ולא עזבתי אתכם לאנחות ועברתי לחברת הכבלים ‘כן’ כמו שכולם עושים עכשיו? אז אתם עוד רוצים לעשות לי טובה ולתת לי הנחה על סכום שאני לא הייתי אמורה לשלם מלכתחילה, אם רק היתה בכם טיפת הגינות והייתם רוצים לתת תמורה אמיתית ושירות כמו שצריך?”

רגע של שתיקה. אני תוהה אם המשועממת מחייגת לפרמדיקים שיבואו לאסוף את הלקוחה ההיסטרית.

“טוב”, נשמע קולה, משועמם כמקודם, “אז יש לי הצעה אחרת בשבילך. תמורת סכום מיוחד של לא-זוכרת-כמה שקלים, תוכלי לקבל את ערוץ הבריאות, ערוץ הבידור או ערוץ החירטוט כתוספת לחבילה שלך.”

אני נאנחת כבדות. המסר לא ממש עבר, ככל הנראה.

“לא תודה. לא מעוניינת.”

“אבל למה? זה מבצע ממש שווה. את יכולה להסביר לי למה?”

“לא, אני לא יכולה להסביר. שלום.”

ניתקתי ושבתי לקובץ הדחוף. אני לא אתפלא בכלל אם מחר הלקוח ישלח מייל בהול לואן-דר-בוס, וישאל אותו למה לכל הרוחות הגיליון האלקטרוני ששלחנו לו מכיל עמודה בשם “ספיידרמן”. אני אגיד לו בתגובה שיתחבר לשירות הכבלים של ’חם’, אז הוא כבר יבין הכל.

החל הדבר בשיחת טלפון בהולה לחברתי לומי (שם בדוי): “אל תשאלי”, כך אני בפאניקה קלה, “הבת של בת דודה שלי חוגגת ביום ראשון בת-מצווה, והוזמנתי לאירוע. אבוי.” - “מזלטוף”, כך לומי, “מה הבעיה?” - “כל הארון שלי מלא טישרטים בלתי חגיגיים בעליל, ואין לי מה ללבוש לאירוע. הצילו!!”- “הממ”, כך לומי בעדינות, “כמה אנשים יודעי דבר גילו לי בסוד שיש חנויות בארץ, שמציעות למכירה דברים שאפשר ללבוש אותם. בגדים, למשל”. - “נו, כן”, כך אני בהיסטריה, “אבל אין לי חוש אופנתי בשנקל, ולכן חזקה עלי שאבחר דווקא את החולצה הבלתי מחמיאה, המקושקשת והאווילית ביותר בכל החנות.” - “יאללה יאללה”, כך לומי, “יום רביעי, שש בערב, קניון פתח שמיקווה. הקפה עליך”.

וכך התכנסנו לנו, צוות קטן ואמיץ, בקניון הגדול של פתח שמיקווה בערב רביעי. טרם כניסתנו לחנויות, חילקתי ללומי הוראות אחרונות לפני היציאה לקרב: “זכרי”, כך אני, “המטרה היא לרכוש חולצה יפה אחת, גג שתיים, ובמחיר שלא יעלה על רבע משכורת חודשית. קאפיש? אם אני עושה סימנים של רצון לרכוש משהו יקר יותר, נא לגרור אותי בצווארוני החוצה”. - “אל דאגה, ארביץ לך קשות במקרה הצורך”, הבטיחה לי לומי נאמנה, “ואגנוב את ארנקך לפני שתספיקי לעשות נזק כלשהו”. בשביל זה, כך אומרים, יש חברים.

לחנות הראשונה, ששמה מתחרז עם “מדהים לי”, עוד נכנסנו בהתלהבות מסוימת. מוכרת טרוטת עיניים עם רמת התלהבות של חביצת שזיפים קידמה את פנינו בפיהוק: “אפשר לעזור?…” ביקשנו לראות חולצות. המוכרת הטרוטה השליכה לעברנו ערימה של סמרטוטים צבעוניים. מקץ נבירה קלה בערימה, הבנו שמכאן לא תבוא הישועה: למעשה, לומי בהתה ביצירות הצבעוניות, הגזורות בחתכים משונים, כשעל פניה הבעה של אימה ובעתה השמורה לגילוי מקרי של עכביש שעיר וזדוני במיוחד מתחת למיטה באישון לילה. “יש משהו אחר, אולי בגזרה פשוטה יותר?…” שאלתי בדחילו את המוכרת. “טוב, מה אתן רוצות?”, התרגזה עלי הטרוטה, “זה מה שיש לנו”. אמרנו יפה תודה, לא ברור למה, ויצאנו את המקום כשאנו מסכימות בינינו שזו היתה המוכרת עם תודעת השירות הנמוכה ביותר שראינו בכל ימי חיינו, ולו גם בפתח שמיקווה.

עם כניסתנו לחנות השניה, ששמה מתחרז עם “דייזי ליין”, כבר לא טיפחנו תקוות גבוהות מדי. המוכרת - שהיתה פחות טרוטה אך לחלוטין מנותקת מהבקשה המקורית שלי (כאמור, חולצות בגזרה פשוטה ובלי קשקושים) - ניסתה לשווא להתאים לי כמה טוניקות עם כמות פרנזים, פאייטים, ניטים ושסעים שלא היתה מביישת את כל צוות הרקדנים בהופעה של מדונה. “אבל טוניקה מכסה את כל מה שאת רוצה להסתיר”, כך המוכרת בחיוך קסום. “אני לא רוצה להסתיר שום דבר”, כך אני בתגובה, “יש לי תחת גדול והטוניקה לא מסתירה אותו אלא נהפוך הוא - מדגישה אותו, ועוד מוסיפה לו פאייטים”. במילים פשוטות: אם יש לי בחירה בין להיות סתם שמנה, או שמנה לבושה באוהל מנצנץ עם שסעים ופרנזים, אני מעדיפה את התוכעס שלי א-נטורל. למה אנשים (ובאופן ספציפי, מעצבי אופנה) סבורים שלהלביש נשים שמנות באוהלים זה דבר טוב?

נכנסנו לעוד מקום, ששמו מתחרז עם “באואר’ס”, ושם בילינו בדיוק 10 שניות לפני שלומי משכה אותי בזרועי ואמרה לי “נסיגה, עכשיו”. ברחנו לחנות הבאה בתור, ששמה מתחרז עם “בונות”. שם קרה הלא-ייאמן: המוכרת, אישה צעירה וחביבה, הקשיבה לדברי בסבלנות ואז ניסתה למצוא חולצות לפי טעמי (!). נדיר ביותר. תוך זמן קצר, הצלחנו להעלות בחכתנו גופיה אחת נאה, מקושטת בטעם ובגזרה חלקה ונקייה; ועוד חולצה שאמנם יש לה שסעים בכתפיים, אבל למרבה הפתעתי, אכן הלמה אותי כפי שהבטיחה המוכרת. יצאנו משם עם תחושה שהאופנה בארץ הקודש אמנם במצב חמור ביותר, אבל פה ושם עוד אפשר למצוא איזה שביב של בד שלא מבייש את הפירמה.

עם שובי הביתה, הרמתי טלפון נלהב למפקדה העליונה, הלא היא ואן-דר-אמא:

“אמא, מצאתי שתי חולצות ללבוש ביום ראשון - אחת גופיה אלגנטית ואחת חולצה עם שסעים. מה דעתך, איזו ללבוש ליום ראשון?”

“גופיה?” כך ואן-דר-אמא בחשש, “כלומר, בלי שרוולים? יראו לך את הזרועות?”

“אה… כן”.

“אבל אז יראו שאת שמנה”.

רגע של דממה.

“אני באמת שמנה, אמא”.

“כן”, מיהרה אמא לתקן את עצמה, “התכוונתי שאני לא הייתי לובשת גופיה, אבל את יכולה אם זה נוח לך…”

“לא חשוב”, התאוששתי בזריזות מהמפגן הפתאומי של חוסר פירגון אימהי, “אני אראה לך את שתי האופציות ואז נחליט”.

בסופו של דבר, לבשתי את היצירה עם השסעים בכתפיים לבת המצווה, ועוד הרהבתי עוז והתאפרתי קצת. כטוב ליבי עלי בבגדים החדשים ובאיפור הנדיר (אני מתאפרת פעם בשנתיים, בערך), ביקשתי מבן-דודי אדום השיער לצלם אותי במצלמתו המשוכללת, כדי שאוכל להשוויץ בפני לומי על הביצוע המוצלח. ואן-דר-אבא, שצפה בבן-דודי מכוון את מצלמתו, שאל אותו בקול רם מכפי הצורך: “אתה בטוח שיש לך עדשה רחבה מספיק, כדי להכניס את כל האובייקט שלך לפריים?”

ה”אובייקט” פנתה בשלב זה לואן-דר-אמה ושאלה מה נהיה. “הוא סתם צוחק”, כך זוגתו של האיש חסר הטאקט לעיתים תכופות שהוליד אותי, “עזבי שטויות”.

לפעמים אני תוהה בשביל מה לטרוח.