ואן דר גראף אחותך

יש לי רופאת משפחה נהדרת. היא מצטיינת ביכולת מופלאה עד מאוד, שרופאים רבים חסרים אותה: היא מקשיבה. כלומר, היא יודעת את נפש הבהמה החולה היושבת לפניה, ומנסה לדבר אליה בשפת בני אדם למען תבין מהי המחלה ולמה נחוץ הטיפול. יתרה מזאת, היא מצליחה להתמודד בחן רב עם פרצי ההיפוכונדריה הרגעיים שתוקפים אותי מדי פעם (”האמת, ואנדר, לא נראה לי שאת צריכה סריקת MRI של כל הגוף בגלל המיגרנה; אבל בואי נחכה שבוע ונראה אם המצב משתפר ואז נחליט, טוב?”), ובאופן כללי ניחנה במנה גדושה של מה שמכונה באנגלית Bedside Manner, דהיינו יכולתו של הרופא לטפל לא רק בסימפטומים, אלא אף בפציינט.

ומשום שניחנה רופאתי בעדינות כזו, היא ניסתה לחסוך ממני עוד היתקלות עם הטמטום הרפואי שרווח, למרבה הצער, אצל חלק מהקולגות שלה. החל הדבר בזה שסיפרתי לרופאתי שאני לא ישנה טוב בלילות, וליתר דיוק, מתעוררת בבקרים עייפה עוד יותר משהייתי כשהלכתי לישון. “לוקח לי זמן להתאושש מהשינה כל בוקר”, סיפרתי לה בעצב, “אני מרגישה כאילו רצתי מרתון כל הלילה”. – “אפשר לנסות לשלוח אותך למעבדת שינה”, כך רופאתי בהרהור, “אבל תהיי מוכנה לזה שהם יגידו לך לרדת במשקל”. – “אבל גם כשהייתי רזה התקשיתי לישון”, כך אני. – “כן, טוב… פשוט תהיי מוכנה לזה”, רמזה הרופאה בטון שאינו מבשר טובות.

 ובכל זאת רציתי לבדוק את האפשרות של שינה קצת פחות מייגעת בלילה: אי לכך התייצבתי אצל רופאת אף-אוזן-גרון, ששמה מתחרז עם ד”ר ציפורה קרקר, בקופת החולים הקרובה למקום מגוריי, כדי לקבל הפניה למעבדת שינה. ד”ר קרקר קיבלה אותי ברוח צוננת, הסתכלה לתוך נחיריי בזה אחר זה ואז פצחה ואמרה: “את צריכה לרדת במשקל”. נאנחתי.

“בסדר”, כך אני, “אבל גם בתקופות שהייתי הרבה יותר רזה היו לי בעיות שינה. כל החיים שלי, למעשה”. – “אני לא יודעת מה היה קודם”, כך הקרקרית בביטול נחרץ, “אני יודעת מה יש עכשיו”. – “את רואה משהו באף או בלוע שלי שקשור להשמנה?” העזתי ושאלתי אותה. או-הו. טעות מרה.

ד”ר קרקר נעצה בי מבט מזרה אימים. “לא, אני לא רואה את זה באף. אני רואה את זה עליך. את אישה צעירה, לא חבל? אם את לא מסוגלת לעשות את זה לבד, יש מסגרות בקופת חולים שיכולות לעזור לך לרזות.” – “את בטוחה שזה קשור?”, הקשיתי. ד”ר קרקר פערה עיניים כמגשי קומבו סושי: “ברור שזה קשור! בוודאי שזה קשור!” – “אז איך זה יכול להיות שתמיד היתה לי את הבעיה הזו, גם כשהייתי רזה?…” מלמלתי בקול רפה. הרופאה לא טרחה להשיב לי, ונעצה בי מבט שכולו “תשתקי-כבר-קרציה-שמנה-ותרדי-במשקל-במקום-לבלבל-לי-את-המוח-עם-השאלות-הדביליות-שלך”. עשיתי ניסיון נואש אחרון להשמיע בדיחה עקומה: “מה יש, לאנשים שמנים לא מגיע לישון?” - “אני אמרתי שלא מגיע?” נזפה בי ד”ר קרקר, והגישה לי הפניה למעבדת שינה, “עדיף שתרדי במשקל, את לא רוצה להשתמש בסיפאפ*, זה הדבר הכי נורא שיש”. - “נו, אבל מה אם אני ארזה ועדיין אצטרך להשתמש בסיפאפ?” ד”ר קרקר לא השיבה, רק נעצה בי שוב מבט מגונה שאמר בבירור “אין מצב, גיברת. אני החלטתי פה שאת צריכה לרזות, ולעזאזל ניסיון החיים שלך”.

הצצתי בטופס ההפניה למעבדת השינה: בהפניה נאמר, ואני מצטטת, “ממצאים בבדיקה: השמנת יתר ניכרת מאוד”. הוכיתי בהלם קל. זה עתה ישבתי חמש דקות אצל רופאה מומחית לאפוזנגרון, כדי לשמוע ממנה שאני שמנה עד מאוד. היא לא הסבירה לי מהן הפרעות שינה, או איך השמנת היתר כביכול גורמת להפרעות השינה במקרה שלי. היא רק קבעה, במומחיות קרקרית, שאני שמנה, ולא סתם שמנה, אלא בצורה “ניכרת מאוד”. ובזה, בעצם, יצאה ידי חובתה.

אציין כי הכיסא שעליו ישבתי לא נשבר ואף לא נסדק, וקול צעדי לא הדהד במסדרונות הקופ”ח משל הייתי גודזילה. אנשים לא ברחו מפני בצווחות בעתה, וארגון “ספר השיאים של גינס” העולמי לא הכריז עלי כעל פנומן הראוי להנצחה. האמנם אני כל כך שמנה שאי אפשר לבצע בי שום טיפול או בירור רפואי עד שארזה ואפטור את העולם, או לפחות את מעבדת השינה המהוללת, מעולו של עכוזי השופע?

יצאתי את חדר הרופאה כשאני מהורהרת. זו לא הפעם הראשונה בחיי, וסביר שלא תהיה האחרונה, שבה יגידו לי ש”אם רק תרזי, הכל יסתדר”. אמרו לי את זה על המחזור הלא סדיר שלי. כשהייתי רזה למופת, המחזור השתולל לו. היום, כשאני בגדר “השמנת יתר ניכרת מאוד,” המחזור מתקתק כשעון. אתמהה. אמרו לי את זה על כאבי גב/ברכיים. עליתי במשקל, ומשום מה הכאבים פחתו וכמעט נעלמו. אתמהה. עכשיו אומרים לי את זה על הפרעות השינה. להתחיל לתמוה כבר מעכשיו?

באחד הפרקים החביבים עלי בסידרה המופתית “האוס”, הגיע לבית החולים פציינט ששקל קרוב ל- 200 קילו. הרופאים היו משוכנעים שהמחלה שלו קשורה להשמנה. הפציינט התעקש שלא. העבירו את האומלל סוללה של בדיקות מתוך כוונה למצוא שההשמנה שלו הורגת אותו. בסוף נתברר כי האיש גסס מסרטן ריאות, מחלה שאינה מפלה בין שמנים לרזים, לכל הדעות. היה מאוחר מכדי להציל אותו, כמובן. לא יכולתי שלא לתהות כמה פעמים הוא התלונן בפני רופאים ונענה בתשובה הלקונית, המתנשאת, “קודם כל, תרד במשקל”. לא יכולתי שלא לתהות למה לשמנים מותר להמשיך לסבול, כי כל עוד הם “מתעקשים” להמשיך ולהיות שמנים, זה לגיטימי לא לטפל בבעיות שלהם. לי אישית נמאס להיות “מטופלת על-תנאי”, שהרופאים עושים לה טובה ומטפלים בה בחוסר רצון בולט כי “ברור שלו רק היתה יורדת במשקל, הכל היה מסתדר”.

 וחוץ מזה, אני שונאת קרקרים.

  * סיפאפ - Cpap בלעז: מעין מסיכה המתלבשת על האף ודוחסת אוויר לתוך הנחיריים, כדי למנוע בעיות של דום נשימתי. לא ברור למה ד”ר קרקר שונאת אותו כל כך. הייתי מצפה שהיא תעדיף שהפציינטים שלה יסבלו מחוסר נוחות קל בלילה אבל לפחות ינשמו כמו שצריך. מצד שני, אני לא ד”ר. אני אפילו לא קרקר.

לידיעת בדרני התוכנית “שבוע סוף”: בצומת גיהה ולאורך ציר ז’בוטינסקי באזור פרדס כץ, אתם לא חוקיים. באמת, במו עיניי המשתאות ראיתי: שלטי חוצות שהציגו לראווה את משתתפי תוכניתכם כוסו ביד מלאת-חימה בפוסטרים עם אותיות אדומות הזועקות השמיימה “פרסומת לא חוקית”. כן כן, כך ממש. לא חוקית. לא, זה לא בגלל שמציגים אתכם עוברים החוק – שודדים, גונבים, אונסים, רוצחים, מועלים, משליכים סיגריה בוערת מחלון הרכב. זה בגלל שיש ביניכם – אבוי לבושה – נשים. האלה עם הציצים, נו. בחורות. כי בחורות אסור להציג בראש חוצות. כלומר מותר, אבל הדתיים נעלבים מזה, אז אסור. נשים, וסתם בני אדם בעלי שכל ישר, איבדו את היכולת להיעלב במדינה הזו כבר מזמן.

כשהייתי קטנה ותמימה, סיפרו לי שכל בני האדם שווים. לכולם מגיעות זכויות, לכולם יש רשות ללכת ברחוב ולא להתבייש, לכולם מותר לדבר ולשמוע, לראות ולהיראות. אפילו לנסוע באוטובוס מותר לכולם, ולשבת איפה שרוצים. מה ששכחו לספר לי זה שיש שוויון, ויש פוליטיקה. יש שוויון ויש לוביסטים בכנסת. יש חוק מדינה שתקף לגבי כולם, ויש סייגים לחוק שתקפים רק לגבי מי שצועק וצווח, רצוי תוך שימוש במילים כמו “צוררים”, “נאצים”, “משטרים חשוכים” וכל יתר הביטויים מ”המדריך השלם לדמגוגיה זולה”.

רק השבוע קראתי בטמקא שקיבלנו ציון לשבח מאת בריג’יט בארדו בכבודה ובעצמה, פעילה נמרצת למען זכויות בעלי חיים, על כך שיש כוונות להעביר בכנסת חוק האוסר על ייבוא פרוות מסין. צר לי עלייך, אחותי בריג’יט. איש לא גילה לך שפה, בארץ הקודש, יש זכויות בעלי חיים ויש אנשים שמותר להם להשתין בקשת לא רק על זכויות בעלי החיים, אלא גם על חוקי המדינה. כי מה שאסור לסתם בני אדם מן השורה, מותר לחרדים שאינם מוכנים לוותר על אותו פריט שאין שני לו בקדושה ובאדיקות, זולת אולי אבני הכותל בכבודן ובעצמן: השטריימל.

אז נכון שבשביל לייצר כובע פרווה גדול, מפואר ומיותר לחלוטין באקלים של הארץ, צריך לתחוב מוט ברזל מלובן בתחת של כלב או חתול או שועל, וזה כואב להם בדיוק כמו ייצור של מעיל פרווה גם למי שאיננו אברך; ונכון שהכובעים המפוארים הללו היו לבוש מקובל בקרב האצולה הפולנית והרוסית במאות קודמות, ושהם חפץ יוהרה וגאוותנות שאין שני לו, המעיד על כמות הכסף ועל רום המעמד של החובש ולא על שפע ידיעותיו בתלמוד תורה; ונכון שאין שום קשר בין הזוועה השעירה והמסריחה הזו לבין דברי אלוהים חיים או מתים. כל זה לא משנה. מה שמשנה הוא שהחרדים רוצים להמשיך ולחבוש שועלים וכלבים מתים על הראש. אי לכך, הציעו חברי הכנסת החרדים להכניס סייג בחוק, לפיו – כל ייבוא הפרווה אסור, אך ייבוא פרווה לצורכי שטריימלים מותר גם מותר. כי אחרת, החרדים ייעלבו נורא. ג’ורג’ אורוול היה גאה בכנסת ישראל.

רבותיי חברי הכנסת הנכבדים, קוראי בלוג יקרים ובריג’יט בארדו, הנה כמה הצעות ייעול שלי לספר החוקים של מדינת ישראל שאני סבורה שיביאו לשיוויון זכויות אמיתי:  

-          אסור לגנוב, אלא אם נורא נורא בא לי לענוד שרשראות, טבעות ויהלומים בעשרות אלפי שקלים. גם קרובי משפחתי בפולין שלפני השואה היו עשירים, אז מה, תהיו כמו הנאצים ותקחו ממני את הזכות הבסיסית ללכת בלבוש אבותיי??? מה עם המורשת???

-          אסור לרצוח, אלא אם מישהו ממש ממש מעצבן אותי. מה אתם, צוררים?? אתם רוצים שאנשים יהיו רעים אלי, כמו הנאצים???

-          כל מודעה בראש חוצות שתציג פרצוף, יד, כתף, בטן, נחיריים או תוספתן של גבר תכוסה מיד בספריי שחור או במודעה לאמור “הודעה זו אינה חוקית”. נו מה איתכם, אתם לא יודעים שנשים מתחרמנות לאללה מנחיריים של גברים??? זימה ופריצות, זה מה שאתם רוצים? נאצים שכמותכם?? 

לחלופין, אפשר שאנו החילונים (קרי: שפויים) במדינה הזו נחליט שמה שיורד עלינו מלמעלה, בצבע צהוב, זה לא גשם, ונחליט שיש חוק אחד לכולם. אם אסור אז אסור, ואם מותר אז מותר. אם גם אנחנו חרדים -  לגורל המדינה הזו ולתרבות שבה אנו חיים - אסור לנו להמשיך ולשתוק כששלטון החוק הופך לחוכא ואיטלולא בעבור כובע. יידע זאת העם היושב בציון, יידעו זאת חברי הכנסת, תדע זאת בריג’יט בארדו.

והשטריימלים? שייקחו חברינו החרדים כלבים חיים וישימו על הראש. גם פחות אכזרי, גם יותר חמוד. ואז גם אולי הם יבינו סוף סוף איך זה מרגיש כשמישהו משתין עליך.

והרי אימייל נזעם שנשלח זה עתה להנהלת שירות המנויים של “ידיעות אחרונות”, עיתון ידוע ומכובד לכל הדעות. הפרטים המזהים הוסוו כמקובל. היו אתם השופטים:

“להנהלת שירות המנויים שלום רב,

כבר שלושה ימים שאני מקבלת שיחות חוזרות ונשנות בטלפון הסלולרי, מאת נציגי שירות של עיתונכם. אדגיש כי המכשיר שייך לחברה שבה אני מועסקת, והוא נמצא בידי אדם אחר (ששמו איש-שפעם-עבד-איתי) לפני שהועבר לרשותי. הנציגים השונים שהתקשרו אלי ביקשו תחילה את איש-שפעם-עבד-איתי, וכשנענו שזה כבר אינו המספר של אותו איש, ניסו לעניין אותי בהצעה למנוי על עיתונכם. שוב ושוב סירבתי בנימוס, תוך בקשה שיתוקנו הנתונים לגבי הבעלים של המכשיר וכן שיצוין במפורש בסיכום הפניה שאיני מעוניינת.  

לפני כמחצית השעה קיבלתי טלפון נוסף מנציג מכירות בשם אלירן, שביקש שוב את משפחת איש-שפעם-עבד-איתי, נענה שזה כבר אינו המספר של איש-שפעם, וניסה שוב לעניין אותי במנוי. הסברתי, שוב, שאיני מעוניינת, וביקשתי במפגיע למחוק אותי מרשימת הטלפונים במוקד. לא ייתכן שבכל שעות היממה אקבל את אותה השיחה בדיוק ממוקד שככל הנראה אינו מסוגל לתעד שיחות כראוי. להפתעתי הרבה, אלירן הבהיר לי שאין באפשרותו לבצע שום שינויים ולתעד בשום צורה את תוצאות השיחה בינינו, ויעץ לי לדבר עם שירות הלקוחות ולבקש מהם שיופסקו הפניות אלי, כי אין מזור אחר למצוקתי. אלירן אף טען שהעברת תלונה למנהל המשמרת, כבקשתי, לא תעזור לי. 

כעצתו, התקשרתי למספר כוכבית-3773, ומקץ המתנה של כרבע שעה ללא מענה,* הבנתי כי אין לי יכולת לבזבז זמן עבודה יקר נוסף על הנושא. האמנם קיבלו נציגיכם את ההוראה להתקשר שוב ושוב ושוב (ושוב) לאנשים תמימים ולהציק להם, בתואנה ש”אי אפשר לתעד את תשובתם השלילית”, כחלק ממאמץ קידום המכירות של העיתון? כולי תקווה שלא. 

אנא מכם, הפסיקו את ההטרדות בטלפון. לא קוראים לי איש-שפעם-עבד-איתי, איני מעוניינת במנוי כפי שהבהרתי לשמונת הנציגים ששוחחתי איתם, ועיתון מכובד ומרשים כ”ידיעות אחרונות”, ודאי ירצה שנציגיו יהיו מסוגלים לעבוד ביעילות רבה יותר ולא יטרידו אנשים ללא כל הצדקה. הדבר אינו מוסיף לשמו הטוב של העיתון ובוודאי שאינו מוסיף רצון טוב ונכונות מצד מנויים פוטנציאליים. לכל הפחות, אנא דאגו שמי שנתן תשובה שלילית לפנייתכם יוסר מרשימת השיחות במוקד המכירות – קל וחומר מי שנתן תשובה שלילית כזו שמונה פעמים בתוך יומיים וחצי. 

לטיפולכם המהיר אודה,

ואן-דר-גראף-אחותך.”

השאלה שנשאלת היא: האם בפעם הבאה שיתקשרו אלי מהמוקד הנ”ל, עלי להתחיל לשיר “חנן ועליזה יצאו לשדה, חנן הרועה ועליזה השה, מה מה מה מה מה מה”** עד שהנציגים יישברו ויחדלו? חוו דעתכם.

* כשהשיר “מדינה אחת, פעמיים ים” מתנגן באוזניי בעוצמה שהיתה גורמת לפיל חירש לקפוץ מצוק מרוב ייאוש.

** עשר נקודות למי שמזהה את הרפרנס.